השקט שאחרי הסערה

''טיילה!!''

שמעתי את אמא שלי צורחת בעוד האיש השמן גורר אותה למשאית.

גוש נתקע בגרוני. המלחמה התחילה רק לפני שבועיים, וכבר לוקחים את אמא ואבא למחנות מעצר.

יש לי מזל שאני עוד ילדה, ואני הולכת לבית יתומים במקום מחנות המעצר.

הגעתי לבית היתומים, וראיתי שם ילד קטן, עם מבט נעוץ בי, ושיער שחור.

''שלום.'' אמרתי לו. ''קוראים לי טיילה. מי אתה?'' שאלתי אותו במבט מהוסס.

''טום.'' הוא ענה לי. ''טום רידל.'' נכנסנו לאולם בית היתומים, וראיתי שם אישה, כולה לבושה ורוד, ושהזכירה לי מאוד קרפדה.

התחלתי לגחך. פתאום שמתי לב שכולם מסתכלים עליי. הפסקתי לחייך. האישה שנראתה כמו קרפדה ומדאם סולי, מנהלת בית היתומים, נכנסו למשרד.

התקרבתי לדלת, וצוטתתי להם. 

''משרד הקסמים לא יהיה מוכן לכך!'' שמעתי קול גבוה וילדותי עולה מהמשרד.

''תני לי את השמות של הילדים הרצויים.'' המשיך קול נמוך יותר.

''טום רידל,'' אמר הקול הדבוה. ''אליסיה פודיפוט,'' היא המשיכה. ''וטיילה וקטור.''

עצרתי את נשימתי. לא הרבה קראו בשם משפחתי, (ונראה לי שכבר שכחתי אותו...)

''אלבוס דמבלדור ייקח אותם מכאן ב20 ביוני.'' אמר הקול הגבוה. (כבר שיערתי שהוא היה של האישה הורודה.)

מחשבה עברה בראשי, משרד המה היא אמרה קודם? משרד קסמים? אבל אין דבר כזה קסמים...

שמעתי חריקת  כיסא, והתחבאתי מאחורי הדלת. האישה הורודה יצאה משם, וסגרה את הדלת מאחוריה.

הלכתי לחדר השינה של הבנות, וראיתי על המיטה לידי, ילדה בגילי.

''היי'' היא אמרה לי. ''אני  אליסיה פודיפוט.'' זיק קטן עבר לי בלב. זה השם השלישי שהאישה הורודה אמרה!

"היי'' עניתי לה. אני טיילה וקטור. שאלתי אותה מאיפה היא באה, ולמה שלחו אותה לבית יתומים. המשכנו לדבר,

עד שאחת העובדות באה ואמרה שעכשיו כיבוי אורות. הלכתי לישון,

והחלטתי שמחר על הבוקר, אקרא לפודיפוט ולרידל, ואספר להם על כל מה ששמעתי.

הכנתי לעצמי דף, וספרתי לעצמי את הימים על ה20 בביוני.

		הפרק הבא