משהו קורה בגשם (פיקצר)

אז ישבתי בחדר שלי וירד גשם וממש רציתי לכתוב איפושהו "טיפות גשם נוקשות על החלון", וגם סולאנג'לו (נראה לי שזה הסולאנג'לו הראשון שלי. תמיד אני רוצה לכתוב ואין לי רעיונות)

ויתור זכויות לריק ריירדן. אין לי רצון להרוויח רווח כספי מפאנפיק זה.

---------

החורף הגיע. הגשם הראשון, היורה, פילח את שמי מחנה החצויים. בדרך כלל יושבי המחנה יכלו לבחור את מזג האוויר המתאים להם, אבל הפעם, לא משנה כמה תלונות הוגשו, הגשם לא פסק. כירון, ואיתו גם ניקו, הניח כי הם עשו משהו לא בסדר ולכן האלים מנסים להתנקם בהם. הבעיה העיקרית בעניין הזה היתה כי מהיכרותו עם האלים, ניקו היה כמעט בטוח שזה משהו בסגנון של 'לא הקרבת לי מספיק מהמנה שלך, ולכן תסבול את טיפות המים האלה יחד עם שאר בני האדם'.

אבל למען האמת, ניקו לא התאכזב מהגשם כמו שאר החצויים. החורף תמיד הרגיש אפל יותר, קודר, יותר… ניקו. הוא ניצל את רוב זמן שהותו עם מעט החצויים שנשארו במחנה בתקופה הזו בישיבה בחדרו, ובהייה באוויר. טוב, אחרי הכל אולי בשאול לא היה נורא כל כך. הזכוכית העבה של חלונו היטשטשה כשטיפות הגשם נקשו עליה, והוא בקושי הצליח לראות מה מתחולל בחוץ. כמה כתמים כתומים שככל הנראה היו חצויים עם חולצות מחנה רצו ממקום למקום, נושאים בידיהם פריטים שחורים.

קול פיצוץ הפר את רעש הקצב השיטתי של טיפות הגשם. ניקו לא נבהל, אבל הניח שיש איזושהי מפלצת בחוץ. כלומר, לא משנה מה זה, מחנה החצויים שרד דברים גרועים יותר. הוא לבש את מעיל העור השחור שלו, לקח ביד אחת את חרב הברזל הסטיגאי (הערת הכותבת: ככה מאייתים את זה?), ויצא החוצה.

כשפתח את הדלת, חצוי בחולצה כתומה שניקו לא הספיק לראות זרק עליו רשת, ככל הנראה בן הרמס. באותו הזמן גם התקרב חצוי מעצבן במיוחד בן אפולו שחייך את חיוכו הקורן, אזק את ניקו וגרר אותו משם למרות תלונותיו הרבות. כעבור כמה דקות הם הגיעו למרפאה, ו-וויל שחרר לשניה אחת את ניקו רק בשביל לאזוק אותו מחדש לאחת המיטות. הוא הסתכל סביב, וראה את כל המחנה מביט בו.

"אז כל זה היה רק בשביל לשכנע אותי לצאת מהחדר?" שאל ניקו בסתמיות.

וויל הנהן בחיוך מעצבן מתמיד. "כן!"

קלאריס לה רו התקרבה אל וויל מאחורה ונתנה לו מכה בראש. "דבר כבר, סולאס!"

"אתה צריך לשחק איתנו. אמת או חובה." הצהיר וויל, בידיעה שאלו עלולות להיות מילותיו האחרונות.

"מה מה מה?" שאל ניקו. "רק לוודא שהבנתי. חטפתם אותי מהחדר שלי בשביל לשחק איתי במשחק הידוע לשמצה ביותר בעולם?"

וויל הנהן שוב באותו החיוך הנורא, ואל כמה מהחצויים מאחורה הפטיר משהו והם הלכו בשמחה. הוא סובב את המיטה אליה היה קשור ניקו כך שיכל לשבת לצד כמה מהחצויים על הרצפה. פייפר שישבה באיזור (ניקו היה די בטוח שהיא, ואיתה ג'ייסון לא אמורה להיות במחנה עכשיו) קמה לסובב את הבקבוק. בזמן שהוא המשיך להסתובב, ניקו העביר את מבטו על החצויים שישבו במעגל. כמה מהם חיוכו בצורה לא אופיינית, כאילו הם מנסים להסתיר סוד. זה בטוח משהו רע.

הבקבוק יצא על וויל וג'ייסון גרייס, ו-וויל העביר את מבטו על ג'ייסון כאילו אומר 'זוכר מה סיכמנו?'. לניקו הייתה הרגשה רעה שהבקבוק הספציפי הזה תוכנן על ידי כמה מבני הפייסטוס כדי לצאת על השניים האלה. ג'ייסון הנהן.

"אמת או חובה?" הוא שאל בקול מעט מאולץ.

"אמת." השיב וויל בקול בוטח.

ג'ייסון גלגל את עיניו. "אמת שיש לך קראש, ואם כן מי זה."

וויל העביר את מבטו על ניקו, שרצה שהאדמה תקבור אותו. העולם רוצה לענות אותו, זה די ברור, אבל שגם הקראש השני שלו יתחיל לצאת עם איזה חברה שלו מול ניקו? למה הוא היה צריך להזמין אותו לשם? אוף, נו.

"כן," אמר וויל באטיות, כאילו רק עכשיו מבין כמה קשה להגיד את מה שהוא תכנן. "אממ, כאילו, א-"

קלאריס חבטה במצחה הפעם במקום לחבוט בוויל. פייפר ניסתה לעודד וויל לצידו וגם השאר לא נראו אדישים כל כך עד שוויל הכריז את הדבר שהותיר את ניקו מופתע. "ניקו."

ניקו כבר ציפה לכל דבר אחר אז בקושי הקשיב לדברים שנאמרו בחדר, אבל כששמע את שמו הרגיש את המחשבות מסתחררות בראשו. וויל? זה לא נשמע הגיוני. הכל הרגיש כמו האהבה החד צדדית שהייתה לניקו עד לפני כמה חודשים. אז זה לא חוזר על עצמו? ומה הוא אמור לעשות עכשיו?

כל האנשים השתתקו למשמע אי-תגובתו של ניקו. וויל היה נראה כאילו הוא רוצה לבכות ויצא מהחדר, לגשם השוטף, נותן לטיפות להציף אותו. ניקו רץ אחריו.

ניקו הצליח להשיג את וויל בערך ליד האגם, ותפס בחוזקה בידו. "וויל…" הוא גמגם קצת. "זה… זה אמיתי?"

וויל הניח לדמעות לזלוג על לחייו, והנהן באטיות. לניקו תמיד נראה כאילו ילד השמש הזה הוא בלתי שביר אבל… מה אם הוא…. ניקו הדחיק את המחשבה מראשו, והתיישב לצד וויל.

וויל סובב את פניו אל ניקו, שלא אמר דבר אך רק קירב את פניו קדימה, אל חברו. הם נפגשו באמצע, והתנשקו. ניקו לא שם לב שמזג האוויר הקודר התבהר במהירות כאילו זה מה שהאלים רצו שיקרה, ולזה שכל מעט חצויי המחנה הקיפו אותם. הם התנתקו רק לשניה כדי שניקו יוכל להוסיף "אני אוהב אותך" בשקט, שנבלע בתוך ים צעקות החצויים.