רון והרמיוני

"טוב.... אז לא מרשים לנו להיכנס לישיבה, מה נעשה?" אמר רון והתיישב על המיטה בקפיצה

"לא יודעת...." אמרה הרמיוני, דבר שלא הרבתה להגיד "אולי נכתוב להארי?"

"בסדר, אני אלך להביא גיליון קלף ועטים.." רון קם בחוסר חשק מהמיטה הנוחה ויצא מהחדר.

הרמיוני הביטה אחריו וחיוך מטופש מרוח על פניה, היא מאוהבת בו מאז השנה השנייה שלהם בערך.

הם כל הזמן רבים, אבל זה לא משנה לה. רק שלא יגלו...

---------

רון נבר וחיפש במגירות שבחדר העבודה הנטוש שבבית.

לבסוף הוא מצא גיליון קלף אחד, ושני עטים וגם קסת דיו חצי ריקה.

הוא הסתכל על המדרגות המובילות אל החדר שבו השאיר את הרמיוני.

הוא אף פעם לא סיפר את זה לאף אחד, אפילו לא לחבר הכי טוב שלו! אבל הוא מאוהב בה.

הוא היה בטוח שרק יצחקו עליו, ושאין לו סיכוי איתה בכלל.

זה היה הסוד שלו... הסוד שהוא בחיים לא יגלה לאף אחד.

אולי רק עוד מאה שנה, כשהוא יהיה רוח רפאים.

בזה הוא היה בטוח.

---------

"אז מה נכתוב?" עמדו שניהם חסרי אונים מול הקלף החלק "אסור לנו לגלות איפה אנחנו... אסור לנו לגלות על המסדר..."

הם הסתכלו שוב על הקלף כאילו המילים אמורות לצוץ משום מקום.

לבסוף כתבו רק:

הארי היקר,

אנחנו מקווים שנפגש בקרוב.... אסור לנו כרגע לגלות איפה אנחנו, אבל כשניפגש נספר לך הכל.

ויש לנו המון מה לספר.

אנחנו די עסוקים, אבל עכשיו אנחנו יכולים לכתוב לך.

אז מה קורה אצלך?

אתה מסתדר עם הדוד והדודה שלך?

בתקווה להיפגש בקרוב,

רון והרמיוני

שניהם חשבו שהשמות נראים יפה אחד ליד השני, אבל לא אמרו דבר.

"ניקח את פיג" אמר רון וקיפל את המכתב

"בסדר" אמרה הרמיוני "תביא לי שניה את המכתב.."

הוא הושיט לה אותו והיא קראה אותו בשנית.

"לא נראה לי שיכולים להבין מבחוץ משהו... נכון? אני מתכוונת... אולי גם הארי לא יוכל?" היא אמרה בדאגה והסתכלה על רון

"אני חושב שזה בסדר..." אמר רון ולקח מידה את המכתב.

הידיים שלהם נגעו והוא הסמיק.... למה הוא חייב להסמיק?

הוא קיפל שנית את המכתב ויצא שוב מהחדר, בכוונה להביא את פיגווידג'ן, הינשוף שלו.

הרמיוני שוב הביטה אחריו, היא ראתה שהוא הסמיק.... אבל אולי זה בכלל לא קשור לכלום?

היא לא רצתה לחשוב על זה יותר מדי.

היא שלפה ספר והתחילה לקרוא.

היא תמיד אהבה את זה...

-------

"נו כבר, ינשוף מטומטם" סינן רון כשניסה לקשור את המכתב לרגלו של הינשוף המשרקק.

לבסוף הוא הצליח ושלח אותו לדרכו דרך חלון החדר, שקוע במחשבות...

'היא ראתה שהסמקתי? היא הסתכלה עליי מוזר... הלוואי שהיא לא ראתה! אם כן... אוי לא...'

הוא החליט על כל פנים ללכת לחדר של התאומים, גם אם הם יצחקו עליו, זה עדיף מהידיעה שאולי היא ראתה אותו מסמיק.

----------

הרמיוני לא יכלה להתרכז בספר שקראה, וזה בדרך כלל לא קורה לה.

כמה זמן לוקח לו?

הוא מתכוון לחזור?

למה הוא לא חוזר?

איפה הוא?

שאלות טרדו את מוחה והיא הניחה את הספר בצד.

היא נשכבה על גבה על המיטה ונרדמה

----------

"הי רון" אמרו התאומים כשהוא נכנס לחדרם "צא מפה"

"איזו נחמדות" הוא רטן, וחזר על עקבותיו.

הוא פתח בזהירות את הדלת של החדר שבו הייתה הרמיוני... ולמזלו גילה אותה ישנה.

הוא התיישב על קצה המיטה והסתכל עליה.

הוא לא ידע... שברגע שהוא התיישב על המיטה היא התעוררה.

וידעה שזה הוא.

אבל המשיכה להעמיד פני ישנה, וחושבת על דבר אחד 'רון וויזלי'

בלי לדעת כלל שהוא חושב בדיוק אותו הדבר, עליה.

 --------

תגובת יתקבלו בברכה 3>