גן המייסדים

אני רוצה להדגיש שזה פאנפיק משותף שלי ושל מצחיקי בננה. אני אוסיף את השם של מי שכתב כל פרק בשם של הפרק
תהנו! מצחיקי בננה ונמלה


"אולי נחזור וזהו?" אמרה הילדה בעלת השיער הזהוב. "מה פתאום!" ענה לה הילד שצעד בראש "רק פחדנים מוותרים באמצע!". הילד התבונן בה בפנים נחושות, ובאור השמש החזקה שערו האדמוני נראה בוער באש, ופניו היו נראים מלאי אומץ ותעוזה.
הם לא היו נראים גדולים, בני ארבע או חמש בערך ועדיין- על פניו של הילד נראתה ארשת נחושה שגם להרבה מבוגרים אין. הילדה הקטנה הייתה נראית ההפך הגמור- עדינה, שברירית ותמימה.
"אני עייפה, גודריק" אמרה הילדה בשקט כשהגיעו אל הסלע הגדול "בוא נלך לגן כרגיל! סינדי תכעס מאוד אם היא תראה שלא הגענו למפגש!". "את מוזמנת לחזור, אבל אני ממשיך!" הכריז הילד בחשיבות עצמית. הילדה נאנחה והתחילה ללכת לכיוון השני. "אמילי!" צעק הילד "אני צריך את עזרתך!!". אך הילדה לא הקשיבה לו. היא המשיכה ללכת עד שנעלמה באופק. "בנות" מלמל לעצמו גודריק "נו, נמשיך לבד".
הוא לא התכוון להפסיד את המטרה שלו- לטפס על הסלע הגדול בקצה הכפר. וסינדי הגננת? היא תתמודד. המשימה שלו חשובה בהרבה. 'לוסיאן היה גאה בי' חשב גודריק בעצב.
לוסיאן היה אחיו של גודריק. הוא היה מאלף דרקונים, ומת מכוויות של נורווגית נקודה. בעיני גודריק, הוא היה אמיץ בצורה יוצאת דופן. הוא הפליג אל זיכרון ישן ישן בגעגוע....

"אתה רואה כאן?" אמר לוסיאן לגודריק בן השנתיים וחצי שאחז בידו. הם עמדו אל מול הסלע הגדול של הכפר. "זה המקום הכי גבוה!" הסביר לוסיאן לגודריק בסבלנות. עיניו של גודריק הקטן נפערו. "היית רוצה לשבת שם?" שאל אותו לוסיאן והרים אותו על הידיים. עיניו הפעורות של גודריק נצצו. "כן!" הוא אמר בהתרגשות. "יום אחד, כשתגדל, אטפס איתך לשם" הבטיח לוסיאן.

אבל לוסיאן מת לאחר שנה. הוא לא טיפס אף פעם עם גודריק על הסלע. עכשיו, כשגודריק היה כבר בן 5, הוא היה מוכן לעשות את מה שלוסיאן הבטיח לו - לשבת בקצה הסלע הגבוה.
גודריק הוציא את ציוד הטיפוס הישן של לוסיאן שהביא איתו. הוא חיפש מקום לנעוץ את היתד התחתונה של החבל, וכשמצא תקע את היתד חזק באדמה. אחרי זה הגיע השלב הקשה יותר: לזרוק את החבל למעלה. לאחר כמה נסיונות הוא הצליח והתחיל לטפס. רגל ועוד רגל עלו על הסלע וגודריק הרגיש איך הוא מתעייף. הוא התיישב על שקע גדול בסלע והתנשם בכבדות. "אני יכול לעשות את זה" הוא אמר לעצמו, "אני יכול!".
הוא המשיך לטפס במעלה הסלע. הנה, הוא כמעט הגיע לסוף. רגל ועוד רגל, יד ועוד יד, והנה הוא הגיע!
גודריק שחרר את החבל, התיישב והביט בסיפוק סביבו. הוא עשה את זה. הוא טיפס על הסלע! הוא ממש יושב עליו! אושר עילאי הציף אותו. הוא עצם את העינים ונתן לתחושת הסיפוק להשתלט עליו. הוא הרגיש אמיץ, הכי אמיץ שבעולם. כאילו לוסיאן נתן לו חלק מהאומץ שלו. הוא הרגיש מלך העולם.
"הי, אתה! איך קוראים לך?" נשמע קול מלמטה. גודריק פתח את עיניו וראה שלושה ילדים בערך בגילו למטה. הילד הבלונדיני היה זה שצעק אליו. לצידו עמדו שתי בנות- אחת נמוכה ושמנמנה עם צמות חומות והשניה גבוהה, אצילית ושחורת שיער. "איך קוראים לך?" צעק הילד שוב. "קוראים לי גודריק גריפינדור" אמר גודריק וחייך. הוא התחיל לרדת אל שלושת הילדים שחיכו לו בצדו השני של הסלע, והחיוך לא נמחה מפניו לרגע. כי גודריק ידע מיד שהילדים האלו הם מיוחדים, כמוהו.

		הפרק הבא