החלפה

נקודת מבט: הארי

הארי חזר מעוד עונש אצל אמברידג', ידו פועמת מכאב, ואוזניו כואבות עוד יותר מההרצאות של אמברידג' על כך שאסור לספר שקרים... אוי כמה שהוא רוצה מנוחה...

הוא עלה לחדרו והסתיר את ידו מאחורי גבו. ''היי, חבר.'' רון אמר.

''איך היה העונש אצל אמברידג'?'' הרמיוני, שעזרה לרון עם שיעורי הבית, שאלה. היא שמה לב לכך שהארי מסתיר את ידו מאחורי הגב, אך הסתירה את חשדותיה. היא לא רצתה שהארי יתעצבן שוב. 

''היה בסדר.'' הארי שיקר וצנח אל מיטתו. ''היי, חבר, תתעורר!'' 

הארי פקח את עיניו. זה לא היה רון. זה היה סיריוס. ''מה-? מ.. מה אתה עושה פה??'' הארי שאל. סיריוס נראה שונה מאוד ממה שהארי זכר: הוא נראה צעיר יותר, ומלא שמחת חיים.

''רגע...'' הארי רץ אל לוח השנה שהיה תלוח על הקיר, ואישר את פחדיו. הוא תקוע בעבר. ''קרניים, קדימה, בוא,'' סיריוס אמר להארי. ''לאן?'' הארי שאל עם ראש מושפל למטה. אסור שסיריוס יראה את הצלקת ואת העיניים הירוקות של הארי. זה לא שהארי לא סמך על סיריוס, בכלל לא. אבל הארי ידע שאם מישהו יכול להחזיר את הארי לזמנו, זה דמבלדור. והארי פשוט ידע לפי סיפורים שסיריוס היה תלמיד שובב, והוא פחד שברגע שיספר לדמבלדור מהעבר מה שקרה, דמבלדור יאשים את סיריוס ויגיד שכנראה עסק בכישופים אסורים. הארי לא רצה לסבך את סיריוס.

''לעזור לרמוס, מן הסתם!'' אמר סיריוס. ''לך בלעדיי. אני לא מרגיש טוב.'' הארי אמר . הרי הוא לא יודע להפוך לאייל! ''אבל התוכניות שלנו מתאימות לארבעה! הם לא יעבדו בלעדייך!'' 

הארי לא ידע מה לעשות. ''אני - אני ממש.. לא מרגיש טוב...'' הוא אמר וניסה להישמע חולה. סיריוס רשף בכעס ויצא מן החדר. ''רק חסר לך שלא תבריא עד משחק הקווידיץ' מחר!'' הוא קרא.

הארי חיכה כמה דקות עד שסיריוס התרחק ואז הביט בשעון החדר. השעה הייתה חצות. השעה המושלמת לצאת בלי שאף אחד ישים לב. הארי קיווה מאוד שדמבלדור נמצא במשרדו בשעה הזו.

הוא חיפש את גלימת ההיעלמות ואז נזכר שסיריוס לקח את הגלימה איתו. מושלם, הוא חשב לעצמו בזעם. הוא יצא מן החדר. חדר המועדון היה ריק, למזלו. הוא צעד בשקט עד שהגיע לדלת חדר המועדון. 

''מה אתה עושה?'' שאל קול מאחוריו. הארי קפץ בבהלה. לקח לו כמה שניות להבין מי זו. לילי. היא הייתה הנערה הכי יפה שהארי ראה מימיו, אפילו יותר מצ'ו. הוא השפיל את מבטו שוב. ''אני יוצא להליכה.'' הוא אמר והתקדם לכיוון הדלת, אבל עצר כמעט מיד כשלילי תפסה את ידו.

נקודת מבט: לילי

היא הביטה בגב ידו. אני לא אספר יותר שקרים. לילי הרימה את עיניה לזרועו של הזר. הייתה שם צלקת ארוכה ודקה מהלילה שבו פטיגרו לקח מהארי דם. כמובן שלילי לא ידעה זאת. היא הרימה את עיניה לפניו, שהיו מושפלות. היא החזיקה בסנטרו וגרמה לו להסתכל עליה. במצחו הייתה צלקת מחרידה. והעיניים שלו, לילי הבינה בפעם הראשונה כמה יפות העיניים שלה רק כשהביטה בעיניו. ''מי אתה?'' היא שאלה ועזבה את סנטרו. ''ג'יימס פוטר, המחפש הטוב בהיסטוריה.'' הוא אמר. לילי הייתה חכמה, והיא יכלה לשמוע שהוא מנסה להישמע יהיר, אבל הוא לא כזה. ''ג'יימס פוטר לעולם לא יסתובב עם צלקת שאומרת שהוא שקרן. ג'יימס פוטר לעולם לא יעביר שלוש דקות בלי לבלגן את שיערו.'' היא אמרה בצחקוק. הזר צחק גם הוא. ''מי אתה? אתה יכול לספר לי.'' היא אמרה, והיא התכוונה לזה: היא בן אדם שאפשר לסמוך עליו. הזר הסתכל עליה, ועיניו הבריקו לפני שהוא טמן את ראשו בכתפה וחיבק אותה. לילי לא הכירה אותו, אבל חיבקה אותו בחזרה, כי היא הרגישה את הדמעות החמות שלו, ושמעה את היבבות השקטות וקורעות הלב שלו, וכאב לה. היא הובילה אותו אל הספה, עדיין מחבקת אותו, ושניהם התיישבו. בלי לשים לב, גם היא בכתה. היא לא ידעה מי הוא, אבל היא ידעה שאכפת לה ממנו. מאוד. ולא היה לה מושג למה. זה הפריע לה מאוד. הזר ניגב את עיניו והזדקף. ''אני הארי. אני כנראה לא אמור לספר לך מאיפה אני בא.'' 

''טוב, אני די בטוחה שלא אכפת לך לשבור את החוקים מידי פעם. ולי ממש לא אכפת.'' התבדחתי.

ואז... התחיל הבלאגן....