שרלוק הולמס וחדר הסודות

בוקר שמשי, רגיל ושגרתי עלה על רחוב בייקר. ידידי שרלוק הולמס היה עסוק בלמצוא את המחבוא החדש של הסיגריות שלו וגיברת האדסון שאבה אבק בקומה מתחתנו ואני ישבתי וכתבתי על הרפתקאותי עם שרלוק, כשלפתע הפרה את השלווה קול פקיעה ולאחר מכן קול נקישה על הדלת.

הרמתי את מבטי אל שרלוק שחייך חיוך קלוש ואמר לי המסתורית. "תהיה מוכן לאורח מאוד מיוחד". הוא התיישב למולי על הכורסא שעל יד האח וסקרנותי התגברה.

לאחר כמה שניות נשמעה דפיקה חוזרת.

האדם שניכנס היה, כמו ששרלוק חזה, מאוד מיוחד. לאדם זקן ושיער כסוף שהיה אפשר לתחוב אותם מתחת לחגורה שלו. הוא עטה מלבושים ארוכים, גלימה סגולה ארוכה גם היא, ומגפיים עם עקבים גבוהים ואבזמים.

שמו של האיש היה אלבוס דמבלדור. כך התברר בהמשך, האיש התיישב בחינניות ולא כמו שאר הלקוחות, הוא לא נראה נפחד בכלל.

שתיקה מוזרה השתוררה בחלל החדר והדבר היחיד שהפריעה לה היה הזמזום של שואב האבק מהקומה מתחתיהם.

לבסוף האיש הפר את הדממה. "שרלוק, אני חושב שיש לי בשבילך תעלומה מעניינת במיוחד." הבטתי על שרלוק וציפיתי שיהיה חסר סבלנות אך להפתעתי הגמורה הוא ישב שם, נשען על ידיו כמו בכל פעם שהוא חשב מחשבות עמוקות והכינור שלו לא היה בהישג ידו.

"אתה מכיר את האיש הזה?" אני שואל.

"ג'ון. תכיר את פרופסור אלבוס פרסיוול וולפריק בריאן דמבלדור. מכיוון שאתה נוהג להתרועע עם מוגלגים ואתה בעצמך בא ממשפחה מוגלגית ובנוסף לא למדת בבית הספר הטוב ביותר בעולם כיום, בית הספר הוגוורטס לכושפות ולקוסמות אינך מכיר את הפרצוף שלו." פי נפער בתדהמה.

שמעתי רבות על הפרופסור העטור שבחים אך מעולם לא ידעתי איך הוא נראה. אולי בהזדמנות זו עליי לתת לכם, הקוראים קצת רקע.

שמי ג'ון ווטסון ונולדתי למשפחת מוגלגים כאשר אני עצמי קוסם. הורי לא אהבו את הרעיון ולכן לא נתנו לי ללכת לבית ספר לקוסמים. כאשר גדלתי נהגתי כמוגל רגיל לגמרי, חוץ מהעובדה שהיו לי יכולות קסם. מפה לשם פגשתי בידידי שרלוק שהיה בלש ידוע בקרב מוגלגים אך כמעט ולא אצל הקוסמים.

שרלוק לימד אותי איך לשלוט ביכולות הקסומות שלי אך מעולם לא ממש למדתי לעשות קסמים. 

בחזרה לסיפור שלנו. 

"סליחה פפ.. רופסור לא ידעתי.."

הולמס ודמבלדור גיחכו שניהם למראה מבוכתי הרבה.

"אז מדוע פנית אליי? בפעם האחרונה שדיברנו עשית רושם שאינך מאמין בעיסוק כמו שלי." שאל שרלוק את הפרופסור.

"ובכן, אני עדיין מאמין בכך אך נקלעתי למצב מסובך שמסכן את תלמידי, אז ברירת מחדל הגעתי לכאן." 

"או! כמובן הרי הדבר ברור מאליו. הדבר כנראה כרוך במיוחד התלמיד הזה שלך.. הארי פוטר אבל אמרת תלמידים אז בוודאי התכוונת לבני המוגלגים. האם אני טועה?" שרלוק כמובן לא חיכה לתשובה והמשיך. "אז אם אני לא טועה, ואני אף פעם לא טועה, חדר הסודות נפתח שוב ואתה רוצה ממני למנוע אסון. צדקתי?" בקולו של שרלוק היה ניתן להבחין בהתרגשות הגואה בו כמו בכל פעם שיש תעלומה מאתגרת ומעניינת במיוחד.

"ובכן, כן. איך ידעת?" ציפיתי ששרלוק יתחיל בהסבר על איך ידע בכך שהצביע על כתם על הגלימה של פרופסור דמבלדור או משהו כזה אבל במקום זאת שרלוק פשוט הרים את העיתון ששכב על הריצפה והצביע על הכותרת הראשית ; 'תקיפות משונות בבית הספר הוגוורטס' 

"הסקתי מסקנות." אם לומר את האמת זה היה רגע של בילבול מוחלט. שרלוק תמיד אוהב להתרברב ולהשוויץ בפני אחרים איך הוא מבחין בפרטים הקטנים והפעם הוא אפילו לא ניסה. 

"תגידו, מה הקטע שלכם? נדמה שאתם מכירים כבר שנים ולא שמעתי את שרלוק מדבר עלייך אפילו פעם אחת." זווית של חיוך עלתה על פניו של שרלוק.

"שרלוק לא מזכיר אותי? מעט מעליב.. אם יורשה לי לומר.." ענה פרופסור דמבלדור בהפתעה מעושה.

"אוי נו.. הרי זה ברור שזה לא מזיז לך את קצה הציפורן מדוע אתה מעמיד פנים? וזה ממש לא מפתיע אותך אז למה אתה שם על הפנים שלך מסכת הפתעה?" שואל שרלוק וקם בקפיצה מהכורסא שעליה ישב.

"אתה צודק שרלוק. אומנם רק חלקית. אני באמת אינו מופתע אך נעלב אני כן.. היה לנו קשר טוב פעם זוכר.." הבטתי אל פניו של פרופסור דמבלדור פניו באמת הביעו מבט מעט נעלב.

"אוי נו באמת! הרי מדוע שיזיז לך? לימדת אלפי תלמידים ובניהם תלמידים חכמים להפליא, אומנם לא כמוני." הוסיף כבדרך כלל. אך אני יודע שרצה להתרברב בפני הפרופסור. " והגד לי מדוע אתה מצפה שנזכיר את שמך ונהלל אותך על כל אפצ'י?!" שרלוק מעט התרתח והחלטתי שזה אולי זה הזמן להתערב.

"שרלוק.. הירגע ושב חזרה." אמרתי בקול מצווה כדי לתת לאורחנו המכובד קצת יותר כבוד.

שרלוק התיישב וניער מעט את ראשו כמו מסלק זבוב מעצבן ונשם עמוק.

"הזמן הסתיים נבוא מחר אחר הצהריים לבחון את המקום." אמר שרלוק והצביע על הדלת.

פרופסור אלבוס דמבלדור קם ויצא עם מעט פחות שלווה מאשר כשנכנס.

"מה זה היה?" שאלתי. 

"מה, מה היה?" שאל חזרה.

"מה שקרה כאן הרגע? נדמה שיש לכם עבר משותף ארוך, ומדוע לא השווצת בפניו?" 

"השווצתי בפניו? אני אף פעם לא משוויץ!" אמר בהתגוננות. אני שולח אליו מבט מפקפק ובכל סיימנו את שיחתנו.

כאשר הגיעה שעת התה וגיברת האדסן ניכנסה כדי למזוג לנו תה, פתאום עוררה בי שאלה.

"תגיד," שאלתי את שרלוק. "מדוע לא הגענו לשם היום? אתה תמיד אוהב להגיע לשטח כל עוד הוא טרי." שרלוק חיכה מעט ואז נשען אל כורסתו.

"כדי לעצבן את דמבי." 

"דמבי?" שאלתי עם גבה מורמת.

"דמבי." ענה לי.

בבקשה תכתבו תגובות🙏🏻🙏🏻

וגם ת.ב