המפחידנים 2- גנבי החטיפים

זואי התנשמה ונעה אחורה במהירות, ככה שהיא התנגשה בשידה קטנה ונפלה ״הצילו!״ היא לחשה בקול חנוק

״היי!״ נשמע קול שובב וצווחני ״הפתעה! הא הא הא! הצחקנו?״

זה יכול להיות רק מישהו אחד…

״חזיר הא׳ ב׳?״ זואי מחתה את פניה בשרוולה והתקדמה ברגליים רועדות. מתוך החושך בקע ראש פחוס עם עיניים קטנות, שהיו עכשיו מכוסות במסכה זולה של פורים עם עיניים אדומות בוהות, ואף ארוך שעליו התפתל שבלול בלי קונכייה ״חשופית החרוזים?״

״אוי, רק לא הם!״ רייצ׳ל לחצה על המתג ואור נדלק בחדר וחשף את החיות

״מה? למה הגעתם?״ מריה התעצבנה

״שלום לכם ומה שלומכם?

יש לנו אזהרה למסור לכם!״ חשופית החרוזים פרכסה ומחושיה ריקדו עם כל מילה

״לא!״ נאנחה מריה ״האזהרות שלך כל כך איומות! בפעם הקודמת אמרת משהו על זה שאוהבים את הפרופסור מינטוס בכל העולם, או משהו כזה… ועוד דברים כל כך טפשיים, ש…״

״ומי אמר לכם שהנבואה הוגשמה?

זו לא הייתי אני, ואני זוכרת דבר מה

זוכרת אני מה אני עושה,

ואתם לא יודעים מה אני עושה״ ענתה החשופית

״זוזו מפה, חזיר א׳ ב׳ וחשופית שנגמרים לה החרוזים!״ רייצ׳ל דחפה את דני החזיר החוצה

״לא נגמרים לי! מה נראה לך!״ צעקה החשופית ואז השתתקה, הניעה את מחושיה והמהמה בשקט

״החרוזים שלי לא ייגמרו לעולם סתם כך,

כי מקוללת אני לנצח לדבר כך״

״אני חושבת שסתם המצאת את זה שאת מקוללת״ התערבה מריה ״אולי תנסי לדבר כרגיל?״

״הורי, סבי וסבי סבי מדברים כך דורות,

ואף אחד מעולם לא הפסיק עם זאת

גם אני לא אפסיק את המסורת ודי,

כך אדבר אני, וכך ידברו צאצאי״ הסבירה דנה החשופית בראש מורם בגאווה

״ובכן״ פתח דני

״לא, תשתוק!״ זואי סתמה את פיו בידה

״זואי!״ הוא מחה וניסה להשתחרר

״טוב, נו, מה האזהרה?״ נאנחה זואי

החשופית פתחה את פיה הקטן, הניעה לאט את מחושיה הריריים, ואז אמרה

״אני מצטערת כל כך, זה נורא!

אבל שכחתי את האזהרה!

אם כך, עד שאזכר ואומר לכם,

אולי אני ודני נצטרף למסע שלכם?״

״אולי לא?״ מריה חייכה חיוך עקום

״חה חה חה חי חי חי!״ דני חשב שזאת בדיחה

״יש משהו שאתה יכול לומר בלי הסדר של הא׳ ב׳?״ התעניינה זואי

״חזיר יבלות צעיייירררר!״ זימרו פה אחד דני ודנה

״הבנתי״

״אם כך, מה אתם אומרים

על מה שהצעתי קודם, חברים?״

״בסדר, נו״ זואי עצמה את עיניה ופקחה אותם ״אבל רק אם דני יסכים לנו לרכב עליו״

״טוב״ דני הסכים

״איפה נישן בינתיים?״ שאלה דנה, ואז נזכרה שהיא צריכה לדבר בחרוזים ״לא ישנתי כבר יומיים!״ היא הוסיפה במהירות, בלי לשים לב שזה חרוז ממש גרוע

״תישנו בחצר״ ענתה רייצ׳ל ״יש מספיק מקום מתחת לסככה. בלאבוש, הכלב של אבא שלי אוהב לישון שם״

״אוקיי״ הסכימה מריה ״להתראות!״

החשופית והחזיר יצאו. הם הגיעו מתחת לסככה. דנה ירדה מדני ונרדמה מייד. דני לא.

הוא סקר בעיניו את הקרקע החולית שעליה שכב, ומתחת לשיח מצהיב התגלגל ענף קטן, זרד סדוק.

אף אחד לא ראה אותו כשהוא רכן, תפס את המקל, ואז חרט על החול כמה מילים

הגעתי לבית של הג׳ינג׳ית, גם האחרות היו שם

אנחנו מצטרפים אליהם למסע. דנה הציעה את זה, לשמחתי.

היא עדיין חושבת שאני דני והיא עדיין חושבת שחזיר יבלות יכול להיות אח שלה.

אין חשש שיגלו אותי. אני מחכה לפקודה ממך. אני מחכה לפעול.

פ׳

הוא הסתכל כדי לראות שאין איש, ואז הניח את פרסתו על הכתוב.

המכתב על החול נעלם.

הפרק הקודם		הפרק הבא