מצא את ההטרלה 5

פול פיהק. בדיוק דעכו מחיאות הכפיים המנומסות לכבוד סוף ההרצאה, האחרונה מבין שורה של הרצאות וכולן באותו נושא שלא נגע לפול כלל.
הוא גישש את הקיר שלידו כדי להוציא את ראש המטען מן הקיר, ואז שמע את קולו המוכר של הבוס שלו, מר דייוידסון.

"זאת בהחלט היתה שיחה מעשירה, תודה, תודה רבה!"

פול נשא את עיניו למר דייוידסון, שעמד והמשיך לדבר אל המיקרופון.

"המקום הזה אירח אותנו היטב כאן בעיירה השכנה שלנו, עם האנשים הנפלאים שדיברו מהבמה הזאת.
אבל עובדי CCRP יקרים, הגיע הזמן שנראה את הבמה האמיתית של קלייבסדייל!"

פול הרים גבה. זה היה סוף יום ההשתלמות, לא? למה הוא מתכוון?

"בבניין לא רחוק מכאן נמצא התיאטרון של קלייבסדייל, אז הרשיתי לעצמי לארגן לכם הפתעה קטנה. אתם תראו הצגה בנושא של היום, ולא סתם הצגה- מחזמר!"

מר דייוידסון חייך חיוך רחב.

זה הספיק בהחלט- פול הלך לעבר היציאה, המטען המחובר לאייפון שלו עדיין בידו.

פול היה נחוש ללכת לעבר החניה ולהיכנס לרכב שלו, אך אז הוא נעצר וקילל.

"מילה יפה, פול!" אמר טד שצץ משומקום בחיוך רחב. "פיספסתי משהו מעניין?"

שרלוט הגיעה גם היא. "לא," היא ענתה ברגע של כנות, "אבל מר דיווידסון ארגן לנו מחזמר לראות עכשיו, זה בטח יהיה נחמד."

"יש!" קרא טד, "כשמבריזים חוזרים לדברים השווים. אבל פול בטח לא מסכים איתי. נכון, פול?"

"דווקא כן," ענה פול, "הייתי שמח לחזור הביתה עכשיו, אבל אין לי דרך לעשות את זה."

"אין לך איך לחזור? למה אתה צריך לחזור? אתה מרגיש בסדר?" שאל ביל, חברו הטוב של פול שגם הוא הצטרף להתקבצות.

"הכל בסדר," הבהיר פול, "זה רק שאני רוצה ללכת עכשיו כי ההפתעה של מר דייוידסון לא נראית לי טוב בכלל, אבל לא הבאתי איתי רכב, זוכר?"

"אתה פשוט חסר תועלת, פול," אמר טד והניד מראשו, "אתה רוצה להבריז מהחלק הכיפי ואפילו לא הבאת אוטו כדי לעשות את זה? איך?"

"נסעתי עם ביל במכונית שלו," הסביר פול תוך התעלמות מהעלבון,
"לא הבאתי את הרכב שלי כי אני תמיד הולך לעבודה ברגל. מסתבר שיש חיסרון לתעסוקה במרחק הליכה מהבית."

"אל תדאג, פול. אני יכול להחזיר אותך עכשיו אם אתה רוצה," הציע ביל, "זה לא נורא אם אני אאחר קצת להצגה."

פול חייך חצי חיוך. "תודה, ביל," הוא אמר, "אבל אני לא רוצה שתסתבך עם מר דייוידסון בגללי."

"כמה מקסים," העיר טד.

"שתוק, טד," הפטיר פול והחזיר את מבטו לביל ושרלוט. "אני פשוט אקח תחבורה ציבורית. אל תדאגו לי."

פול צד בזווית עינו את מליסה, המזכירה של מר דייוידסון שהתקרבה באופן מסוכן ונשמעה כאילו היא שואלת אם הם מתכוונים לבוא כבר.

"טוב, בייייייי," נפרד פול מחבריו לעבודה והסתלק החוצה.

***

פול היה חייב להודות בזה: הוא הלך לאיבוד בקלייבסדייל, העיירה השכנה.

הוא בסך הכל חיפש תחנת אוטובוס. כמה קשה זה יכול להיות?

הוא הוציא את האייפון שלו, ושקל להתקשר לביל כדי שיבוא לעזור לו, אך הניד בראשו.
אם הוא החליט להבריז ממחזמר שבו מר דייוידסון בחר כדי לחתום את יום ההשתלמות, זאת בעיה של פול עצמו.

ואני לא הייתי צריך את הבעיה הזאת, חשב לעצמו פול בתסכול,
הרצאות משעממות שהקשבתי להן כי אני לא טד, ללכת לאיבוד בעיירה המטופשת קלייבסדייל- שקלייבסדייל תלך ל-

זרם המחשבות של פול נקטע כשהרגיש מעין רעידות קלות באדמה. או באוויר? כמו רטט.
פול הביט סביב ולא ראה שום דבר נופל, אז הוא הניח שהוא רק דמיין את התחושה והרשה לעצמו לחדש את השיחה שניהל עם עצמו.
הפעם במלמול. "וכל זה בנושא מטרה בחיים, כולל מחזמר אידיוטי בנושא- אני בהחלט בסדר גמור בלי זה."

רעש מצלצל ומובהק אך בבירור מוקלט ומלאכותי נשמע לפתע, והלך והתחזק.

ווש!

שיערו של פול הוסט בהדף והוא הרים את ראשו וראה מולו רכבת קלה, אפרורית.

היא נראתה נקייה ומבריקה, כאילו לא השתמשו בה הרבה.

הדלת נפתחה לפני פול.

הוא התלבט לרגע אם לעלות. הוא פתח את פיו ואמר: "לולולולולו הופ טררה חנטרו חנטרו חנטרו קרינר אחד באפריל שמח! ברכותיי, מצאת את הטרול!"