אנימאגוסים.

אנימאגוסים // פרולוג

"הם באים!" לחשתי, אוחזת בחוזקה בגופו הרפוי של מת׳יו. הוא לא זז, בטנו עולה ויורדת באיטיות בקצב נשימותיו הקצובות. ניערתי אותו שוב, נואשת. אסור שהם ימצאו אותו, אסור לי לתת להם-
"לין?" מת׳יו גמגם, מעפעף בעיניו בעייפות, בקושי פוקח אותם. הוא שקע במהירות בחזרה בשינה. הבנתי אותו, למעשה, לא ישנו כמה ימים - אבל הוא חייב היה להתעורר, ועכשיו. הם באים.
הלחישות התקרבו. הקור, לחשושים הלב הקפוא, רגשות השנאה. סטרתי ללחיו, וגררתי את גופו על האדמה הקשה, לבי נצבט בכל פעם שהוא עובר על סלע וקופץ, אבל הוא לא קם. ממש כמו מת.
בשלב מסוים הוא פתח את פיו כדי לומר דבר מה, ובמקום זאת כמעט צעק - נעצרתי וסתמתי את פיו.
הוא קם ממקומו והתהלך באטיות כמו זומבי מאחורי. היה לי קשה לראות את האח התאום שלי ככה.
העמקנו קדימה אל תוך היער העבות, מנווטים בקושי בין העצים עבי הגזע. הקור התקרב שום, חזק כמו שלא הרגשתי אותו מעולם. אנחנו קרובים מדי. קרובים מספיק כדי להתפס.
הרגשתי בנגיעות סוהרסנים בגבי, ונעצרתי בשביל לא להתקע במת׳יו שנעמד בפתאומיות מלפניי.
"מה אתה עושה?" לחשתי, ממשיכה להתקדם.
הוא נעצר והצביע על היצור האפור דהוי, ברדס מרחף, עם שתי ידיים ואצבעות גרומות שנמשכות אלי.
אנחנו מוקפים.
הם כאן.

		הפרק הבא