מסע הזיכרונות אל אותריס

 שלום לכולם,

פאנפק מתחיל,תגלו מהקריאה הראשונית במי מדובר.

 ============================================

חדר הכס שלו עצמו ראה ימים טובים יותר. יש מכתשים בקיר  שמעלים עשן, שמכניסים את האור הטבעי במהלך היום, הופכים את הכוכבים לגלויים לו בלילה. כס המלכות שלו בטוח, שלם לחלוטין בדיוק כפי שתכנן. אבל כל השאר הופך להרוס סביבו, בקרוב להתפורר עם הרוח החזקה.

מצודת אותריס האדירה תיפול.

" קרונוס."

מלך הטיטאנים זינק ממושב כוחו ומילים בקושי יכולות להכיל את כעסו. "איך נכנסת לכאן?"

" זה היה הבית שלי פעם. לא קשה במיוחד למצוא דרך פנימה." היא גלשה מהצללים, הנחש מתפתל סביב טרפו. "היית צריך לראות אותי מגיע, כמובן? אני יודעת שהחלפת את העין שלך באחת מעין הכול-רואה של תיאיה,כשהיית איתה."

קרונוס לא הגיב.

עיניה נוצצות בצורה מוזרה. "לא קראת להיפריון או לאטלס לעצור אותי," היא לוחשת. היא מתקרבת אליו, צעדים גאים אלה מהדהדים בעקבותיה. "איזו סיבה מסוימת מדוע?"

קרונוס גיחך. "למה את כאן, ריאה?"

ריאה נעצרה וחזרה על כמה מצעדים שצעדה בעוד מעיפה מבט על חדר הכס "המקום הזה נעשה עגום יותר עם עזיבתי." היא מתכופפת כדי לגרוף פיסת הריסות, מוחצת אותה בידיה ומאפשרת לשיש המרוסק,האבק החליק על פני אצבעותיה. "הכל קורס על עצמו כמו קבר. אתה נחלש, בעל?"

הוא מתעוות כאילו היא סוף סוף היא כסכין נכנסה לעורו. "די למשחקים שלך, אישה."

חיוכה מתחדד כמו סכין. "אותם משחקים ששיחקת איתי."

קרונוס כמעט צוחק. הוא מנענע את ראשו במרץ, הידיים נצמדות בשערו כאילו קורעות אותו מהשורש. "לא איתך." חורק שיניים, הוא מצביע לכיוונה. "אף פעם לא איתך. אהבתי אותך והשמדת אותי."

" אתה הרסת את עצמך ואתה כך גם עכשיו הורס."

קרונוס מחזיר את עצמו ומתקרב אליה. "למה את כאן?" ובכל זאת, הוא לא יכול להביא את עצמו לסגור את הפער, לעמוד ישירות מולה ולהתעמת איתה כמו שצריך.

לריאה, כמובן, אין את אותו העניין. "זה לא ברור מאליו?" היא ניגשת אליו בגבורה של לביאה, לכאורה לא מודעת לזעם החונק שלו. "השתוקקתי לראות אותך. לראות את החיה שהיית."

הוא לוקח נשימה קצרה. "ריאה."

" כניעה." המילה מגלגלת את לשונה, פניה קרובים מדי מכדי להתנחם. "המלחמה נמשכה מספיק זמן. היא תסתיים בקרוב ואני רוצה לראות אותך דרכה."

" שקר, אם היה אי פעם כזה."

זה לא נעלם מעיניו שהיא עדיין מריחה של אדמה טרייה ופרחים פורחים. מה שהוא לא ייתן כדי להעביר את אצבעותיו דרך שערה הערמוני הארוך, ללטף את עורה החם ואז למחוץ מיד את גולגולתה בידיו.

היא רואה זאת בעיניו ורק מחייכת שוב, אם כי זה נראה עצוב להפליא. "קשה שלא תאמין בזה , אני עדיין אוהבת אותך."

לא אחת הוא מרפה את שריריו הנוקשים. "חבל בהתחשב בכך שעכשיו אני מתעב אותך בכל סיב ההוויה שלי."

" שקר, אם היה אי פעם כזה," היא לועגת. ידה הרכה נחה על זרועו. הוא נרתע. "ותגלה ששנאה ואהבה הם שני צדדים של אותו מטבע. זו הייתה הדרך היחידה שיכולתי להישאר כאן כל השנים בזמן שאכלת ילד אחר ילד שעזב את רחמי."

קרונוס מעיף את ידה הצידה. "ובכל זאת הנה את בוחרת אותם מעליי."

" תחשוב מה אתה רוצה." ריאה מפנה אליו את גבה, והוא לא מפספס את המסר הברור שעומד מאחורי הצעה כזו: היא בהחלט לא מפחדת ממנו. "תיכנע, קרונוס. תסיים את המלחמה הזאתי ובננו יגאל אותך. תוכל לחיות פרישה נצחית על שדות איטליה. הפולחן שלך ימשיך ללא הפרעה. זה הרבה יותר ממה שמגיע לך."

בהתחלה יש שקט, כל כך הרבה שקט שאף אחד מהם לא יודע מה לעשות עם זה בהתחלה. היא אמרה את מה שהיא באה לכאן כדי לומר ועכשיו זה תלוי בו.

" היית בא איתי?"

היא מציצה אליו מעבר לכתף, הפתעה אמיתית פורחת מעל תווי פניה. באותו רגע היא נראית כמו בתקופת נעוריה. "מה?"

פניו נותרות חסרי אונים. "אם אני אומר לך עכשיו כן, אם תניחי את הידיים, תרכיני את ראשי לבנינו ובנותינו, האם היית מבלה איתי את שארית הנצח?"

החזית שלה נמסה והיא עושה צעד מהוסס אחורה. "אני-"

" איך היה לפני שהתחתנו," הוא קוטע. "אתה זוכר את הבריכה, את הדשא שנגע בשמים. אבל הפעם אין גאיה שמטרידה אותנו, אין אוראנוס שיצטופף מעל הראש ולועג בכל נשימה שאנו נושמים. אין ילדים, אין אחים או אחיות שימשכו אותנו משם. קרונוס מושהה, אולי חושב על המילים שזה עתה אמר, רואה את העתיד שהוא יצר בדיוק הדומה לעבר המשותף שלהם. "זה נהיה רק שנינו. לנצח."

" אתה ... השתנת." פניה מתפוררים, מדגמנים את הכאב שבסביבתם. "הטיטאן הצעיר שחיזר אחרי לפני כל השנים ... פוטנציאל כלשהו שראיתי בו התייבש מזמן."

הוא מחייך בעדינות. "או אולי מעולם לא היה מה מלכתחילה."

" אתה לא יכול להפוך את הזמן," היא מצליפה וקרונוס יודע שזה מפריע לה, יכול להרגיש זאת בזעם החוצה בעורקיה. "איך אתה מצפה שאלך איתך אחרי כל מה שעשית?" ריאה לוחשת בחומרה, אם כי שניהם יודעים שהיא מאחלת שזו תהיה העתיד שלהם ביחד. "זאוס הוא נדיב אבל אני לא. מגיע לך לסבול באיזו שהיא דרך קטנה, להרגיש את מה שהרגשתי כל הזמן הזה. הבדידות, הבידוד. הכאב ."

" אז למה לבוא לכאן?" הוא מונה בלהט. "לדעת שלשנינו לא יהיה מה שאנחנו רוצים?"

היא פותחת את פיה לדבר אך מהססת. "אני ... לא שיקרתי. רציתי לראות אותך בפעם האחרונה. חשבתי ..."

פניו נהיו קשות וריאה הולכת לנצח . "חשבת שאני חלש? חשבת שאכבד את מבוקשך, האישה היחידה שאי פעם אהבתי, האם זה?"

אגרופיה נצמדים. "חשבתי שאתה עדיין מסוגל להשתנות.. חשבתי שאולי תראה סיבה, חשבתי ... חשבתי שאתה אוהב אותי כמו שטענת אבל אני לא מופתעת לראות שאני טועה. אני יודעת למה לצפות ממך אחרי כל העידנים הללו. "

קרונוס מטה את ראשו בסקרנות. מחווה לועגת שמביאה את דמה לרתיחה. "ובכל זאת הגעת בכל מקרה, וזה באמת מוצא אותי מביך."

" אני יכולה לקוות, לא?" היא צוחקת. "זה מביך, כמובן. תקווה זו. אני מכירה אותך, קרונוס. אני יודע שאתה לא יכול לאהוב, לא באמת ולא לגמרי, להיות מעוות שאתה והיית. היית ותמיד תתייחס אלי כאל הבובה שלך, בעלות, חפץ לספק את אושרך. אבל אני יותר מכך, קרונוס. וכמוני טיפשי, אני עדיין מקווה שתראה את זה. "

תקווה. כמה באמת טיפשי.

" לכי לזאוס," הוא אומר לבסוף, אם כי חסר תחושה לחלוטין. "תגיד לו שנכשלת במשימתך להרגיע אותי. אני ממתין ליום שאדקור את החרמש שלי בחזהו ושולח אותו ואת שאר אחיו לבור."

" כרצונך, בעל," היא יורקת. "למרות שתדע: אתה תהיה זה שנרקב בטרטרוס. אבל כאוס יודע שניסיתי."

היא מסתחררת ממנו, זעם מקשיח את גבה כשהיא מסתובבת מהחורבות, הרחק מהאיש הזה שהיא שונאת בכל סיב בהוויה שלה, אם כי מודעת עד כאב שזה לא תמיד היה ככה.

ריאה בהחלט לא מצפה שהוא ידבר. אבל לקרונוס, היא יודעת, חייבת להיות תמיד המילה האחרונה. "אני אחזיר אותך, ריאה. כך או אחרת." היא נעצרת עם מתקפת ההצהרה ההיא, מדברת ברכות ובכך הופכת אותה למפחידה יותר. "ודעי שלא אהיה הבעל בעל הרצון החלש שהייתי פעם. אביא אותך לאחור, כמו שהייתי צריך לעשות מזמן."

היא מפנה אליו את מבטה הבוער בו, בפעם האחרונה. "אני לא אסבול עוד יותר מאכזריותך. יהיה לי אותך בטרטרוס גם אם אצטרך לגרור אותך לשם בעצמי."

" אכזריות? אל תצחיקי  אותי." קרונוס פונה משם וחוזר לעבר כסאו. "הכני  את עצמך, ריאה. טרם היית עדה למעמקי האכזריות שלי."

ריאה הסתלקה ולא עצרה עד שהר אותריס היה רחוק אוד אבל נראה באופק ,ריאה הייתה עצובה-הדברים שאמרה היו חלקי אמת,היא עדיין תאהב אותו,לנצח.

המלחמה הסתיימה,קרונוס נקצצץ לחתיכות על ידי חרמש שלו ובניו ונשלח לטרטרוס מתפתל מכאב נפשו,הטיטאנים הובסו חלקם היו לצד האולימפיים ונשארו בעולם,חלקם נשלחו כמו קרונוס לטרטרוס.

הר האולימפוס, ביתם של האלים, המקום הזה היה יסוד העולם. בחודשיים האחרונים הוקמו בניינים, פסלים ומקדשים עד שכל העיר נראתה מפוארת ויפה, מוארת באור השמים. הכוכבים והשמש חייכו אליה, כי לא היה דבר נהדר.

אבל היה הר אחר, שנמוג לאטו מהזיכרון. זמן מה היה חשוך, ועכשיו לא נשרפו שם יותר שריפות. הוא היה ריק, נטוש ורודף, שלא כמו קודמו. פעם זה היה המרכז והיסוד של העולם. כעת הוא שימש כמחזיק חורים של זיכרונות. צללים של צחוק ודמעות, של משפחה שנפלה.

הר אותריס היה פעם ביתם של הטיטאנים האדירים, בניהם ובנותיהם של גאיה ואורנוס. אך זה היה לפני שנים, וכעת מאות שנים לאחר המלחמה בה הם נפלו לקרובי משפחתם הצעירים, האולימפיים, זה היה נטוש ולאט לאט נהפך לריקבון.

האולימפיים הסתערו על ארמונות הטיטאנים בהתאם, ועכשיו השאירו אותו לבד. איש לא נגע בו מאז, ולא הלך בין אולמותיו. כלומר, עד עכשיו.

ואכן, אישה לבושה בגלימה ירוקה וכבדה עברה בשקט בארמון בראש ההר, הארמון החשוך של קרונוס. פניה נקלטו בצל, אבל אפשר היה לראות את העקבות הקטנים ביותר של תלתלים ערמוניים ששחררו את עצמם מהברדס. היא גופה היה דק וקטן ולמרות שאי אפשר היה לראות הרבה מהגלימה שלבשה, ניכר היה שבאמצעות החן והדרך היא החזיקה את עצמה אפילו בסביבה מדכאת כל כך, שיש לה אצילות בדם.

מכאן היא ראתה את התפשטות ההר במלואה ואת העמק שמתחתיה. בלי להתייאש מהשקט המפחיד של המקום בו התגורר פעם מלך הטיטאנים, המשיכה האישה להמשיך, ועלתה במדרגות גבוה יותר ויותר. היא עברה ליד אולם הנשפים ישן. בקומה אחרת היה חדר אחרי חדר שינה ריק. היא היססה ליד דלת מפוארת, שעליה הייתה גילוף של שמים שחוק. אבל היא עברה הלאה אחרי הפסקה ממושכת. עד שלבסוף היא הייתה ממש בהצצה של הארמון, ממש למעלה.

בנקודה הגבוהה ביותר, לא הייתה אלא דלת אחת. שלא כמו שאר הארמון, שהיה גבוה ונראה סימני תהילה לשעבר, הדלת הייתה פשוטה ומעץ. אולם חור המפתח הואר באור טבעי. וכשהאישה התקרבה, היא שמעה את צלילן של ציפורים המצייצות בשמחה זו לזו. זה היה כאילו הדלת היא שער לעולם אחר, רחוק מהחושך והקדרות שדיכאו את שאר ההר.

בשלווה, האישה שלחה יד אל גלימתה ושלפה מפתח חלוד ועתיק. בלי שום היסוס, היא הכניסה את המפתח אל המנעול במאמץ מתורגל, נשמע קול של פתיחה והדלת העתיקה נפתחה בגניחה כבדה.

בפנים היה גן עדן. שמש זרמה מהגג הפתוח ורקדה מעל בריכה קטנה וגרמה לה לנצנץ כמו יהלומים. עץ גדול היה תלוי מעל הבריכה, והעניק כמות קטנה של צל למי שרוצה לשבת על ספסל האבן שכיסה. הרצפה כוסתה בדשא וכתמי פרחים שהפיצו את כל הצבעים. ציפורים קטנות מסוגים רבים קיננו בעץ, או רקדו על קרקעית היער.

האישה עצרה בכניסה, וראתה את כל זה. לפני שלבסוף היא הושיטה יד ופתחה את גלימתה והניחה לה ליפול לעשב סביב רגליה. היא הייתה אכן קטנה ונראתה צעירה יותר מעיניה שהיו עתיקות. עיניה החומות, אף שהיו עדינות ואדיבות, החזיקו חוכמה שהוענקה רק לסוג העתיק ביותר. ולמרות שהמראה שלה נראה צעיר, היא הייתה יפה מאוד וניחנה היטב. הבגדים שלבשה, שמלת כייתון ירוקה פשוטה עם אבזם כסוף קטן וצעיף ירוק תואם שכיסה את ראשה, העלו שהיא לא מודעת ליופיה כמו אחרים. ואפילו עם הצעיף המשיכו תלתליה להשתחרר ולרקוד על פניה.

בשקט, ובהבעה חגיגית על תווי פניה הרכים, הלכה האישה אל ספסל האבן וישבה. לרגע זה נראה כאילו גם היא הפכה לאבן ופשוט בהתה אל הבריכה הקטנה שלרגליה. אף שהאזור היה שמח ועליז, שוקק פעילות. האישה שמרה על אותה מבט עצוב על פניה, כאילו מחשבותיה עדיין היו עם החדרים הקודרים ממש מתחת לרגליה.

לבסוף, אחרי כמה רגעים, היא הביטה לעבר הדלת. פניה פרצו בחיוך עדין, "כמה זמן תמשיכי להתבונן בי, בתי?"

אישה אחרת הופיעה כמעט מיד לאחר שנאמרו המילים, והחליקה מתוך מקום המסתור שלה מאחורי דלת העץ. הבת החזיקה את היופי הטבעי כאמה, אך יחד עם זאת נראתה שונה מאוד. במקום ללבוש בגדים  בצבעים ארציים פשוטים כשל אימה היא לבשה כייתון זורם לבן, מרופד בזהב. עיניה הקרינו מעוצמה וסמכות, והיא לבשה דיאמה, זוהרת באותו כוח שעיניה הראו.

אך כשהביטה בצורת אמה, הרה, מלכת האלים, הפגינה רכות בעיניה שהיא מראה מעט. "….אִמָא…"

ריאה, כי זה היה שמה של האישה, טפחה על המושב לידה. הרה תפסה את המושב המוצע, וכשאמה המשיכה להביט אל הבריכה, הרה המשיכה לבהות באמה כאילו ראתה אותה בפעם הראשונה.

"לא ידעתי שמקום כזה נמצא כאן." מלכת אולימפוס אמרה לאחר הפסקה ממושכת. "זה יפה."

ריאה הנהנה  בתגובה, " זו הייתה מתנה לחתונה בשבילי. מאביך."

הבת שלה הביטה בה במבט מזועזע, והביטה בגן מבט נוסף, כעת לאחר שידעה על מקורו. "אבא נתן לך את המקום הזה?" היה קצת חוסר אמון בקולה  והחווירה, וזה היה מובן. הלורד קרונוס לא היה ידוע באהבה.

הטיטאנית צחקקה מעט, "אני מבינה את הבלבול שלך. אביך היה הרבה דברים, ורבים מהדברים האלה היו נוראיים. אבל היו תקופות ש ...". ריאה נגררה אל העבר, ונראת עצוב.

"מתי מה?" הרה לחצה בעדינות, קרבה אל אמה בסקרנות ניכרת על פניה האצילים. "אמא, עברו קרוב למאתיים מאז נפילת הטיטאנים, ובכל זאת מעולם לא גילית דבר על העבר שלך איתם. בבקשה," היא הושיטה יד ולקחה את ידה של אמה בידה, "תגיד לי. למה בחרת להתחתן עם אבא? למה נתת לו לבלוע אותנו כשהיינו ילדים? "

ריאה לא אמרה כלום לרגע, ובאותו רגע הרה הייתה בטוחה שהיא לא תקבל תשובות. אבל פתאום,בפעם הראשונה אי פעם, מלכת הטיטאנים לשעבר סיפרה את סיפורה והרה הקשיבה לסיפור, בכבוד לא מדברת. 

"כל חיי, מעולם לא הייתה לי ברירה רבה בכל דבר. ואכן, מרגע שנולדתי, אמי גאיה החליטה שאהפוך לתלמידה שלה. עלמה של טבע, ולא הייתה לה שום כוונה לתת לי להישאר על הר אותריס ולהתחתן עם אחד מהאחים שלי. לכן גדלתי הרחק מההר הזה ומהאחים שלי, באחד השדות הקדושים של אמי,אז נשאר לי רצון להישאר יחד עם אמי אבל זה קרה שפגשתי את אביך,קרונוס...