נטליה וחמשת ההולטים

נטליה וחמשת ההולטים // אגדות הפאנדום

אז, אחרי שיצאו  "סינדרבת׳ וקללת האוובר ת׳ינקינג", "רפונארה ואיאנוס" ו"הטלפתית הנרדמת" - הגיע זמנו של "נטליה וחמשת ההולטים", על נטלי כשלגיה. תכתבו לי רעיונות להרמיוני.

בקרוב, תחכו ל.... (עדיין לא כתבתי אותו).... פרדזל וג'ורג'טל (השם לא סופי), על פרד וג'ורג' כהנזל וגרטל (עמי ותמי).

-------

היה הייתה, במדינה רחוקה רחוקה שבה שלטו הלוקיאנוסים, כלומר, כל מקום, מלכה רשעה שהייתה ראש הארגון. למלכה קראו איזבלה, ולה הייתה בת בשם נטליה. לנטליה היה שיער חום רך כמשי, ועור חום שזוף - היא הייתה הנערה היפה ביותר במדינה.

כל בוקר, הייתה פונה איזבלה אל הלוח השקוף המתוחכם במפקדה, והייתה אומרת: "לוח יפה שלי, שעל השולחן, מי הכי מהממת לפי המבחן?"

ותמיד הלוח היה משיב בקול מתכתי של סירי: "סרקתי את פני כל עירך, ולא היה אחד מושלם כעורך."

יום אחד, הלוח המתוחכם זיהה את פניה של נטליה, ולפי המבחן שערך גילה כי היא יותר יפה מאיזבלה. בגלל שמנהיגי לוקיאנוס לא הוסיפו ללוח בינה וחוכמה, הוא דיבר בקולו לפי הנתונים שמצא כתשובה לשאלתה הקבועה: "אנא סלחי לי מראש, מלכתי, אך לבתך נטליה יופי אומנותי. עורה חלק, יפה, וחסר כל פגמים, ועיניה עמוקות ונהדרות מצבעם של אגמים."

איזבלה התעצבנה. "אין יותר יפה ממני בכל תבל," היא הכריזה, שוכחת לחרוז מרוב עצבים, "אז או שאהיה יפה יותר ממנה, או שהיא תמות."

תוך כמה לחיצות הלוח-מתוחכם-סירי הציג בפניה רשימה ארוכה של קוסמטיקאיות, ועבור כל אחת ואחת איזבלה איימה במותן, אלא אם יהפכו אותה ליפה מנטליה. אז הקוסמטיקאיות ישבו ושקדו סביבה ימים ולילות, עד שלבסוף הכריזו כולן יחדיו כי היא המושלמת ביותר בתבל. אך איזבלה לא השתכנעה, וטענה כי היא חייבת לשאול קודם את הלוח.

"לוח יפה שלי, שעל השולחן, מי הכי מהממת - לפי המבחן?" היא שאלה, קצת עצבנית.

"נטליה עוד יפה ממך, היא אף יותר יפה מכל עולמך!" ענה הלוח בחוצפה.

בהתקף עצבים גדול במיוחד, איזבלה ריסקה את הלוח בידיה החשופות, והחליטה כי עליה להרוג את נטליה, בתה: רק כך תוכל להיות היפה ביותר בתבל. לפי כך, קראה איזבלה לציידת המלכותית-לוקיאנוסית שלה: אירינה ספסקי. היא ציוותה על אירינה להוליך את נטליה ליער, ושם, לרצוח אותה בעזרת ציפורני הרעל שלה. כהוכחה לכך, ביקשה מאירינה איזבלה האכזרית את ליבה של נטליה.

וכך כמעט היה: אירינה הובילה את נטליה אל היער הצמוד, מתעלמת מתלונותיה על הקור והלכלוך, ולבסוף הציבה אותה בקרחת יער באיזור. היא נעמדה מולה, מוכנה לנעוץ בה את ציפורני הרעל שלה, אבל שניה לפני שעשתה זאת - עלתה במוחה תמונתו של בנה שלה, זועק לעזרתה.

אירינה לא יכלה לעשות זאת, ולכן סיפרה לנטליה ההמומה את הסיפור כולו.

"אז אמא שלי רוצה להרוג אותי בגלל שאני יותר יפה ממנה?" אמרה נטליה קשת ההבנה, מסיתה את שיערה אחורה בהתרברבות.

אירינה חייכה חיוך מוזר. "כן, ילדה! אז את פשוט מוכנה להזניח את עור הפנים שלך או משהו, והיא תעזוב אותך בשקט?"

נטליה דיברה בקול פקאצי יותר מתמיד. "או-אמ-ג'י, השתגעת? אני מושלמת. את ברצינות רוצה שאני אהפוך למשהו כמו…. זה." היא אמרה, מצביעה בידה על אירינה בגועל.

אירינה, למרות שלא הייתה מרוצה כלל, לא התייאשה. "אז תברחי פה ליער."

"איכס, לא!" אמרה נטליה, חצי-צווחת. "יש פה חרקים! אין פה ווי פי, ואין פה את הקוסמטיקאית שלי! איו!"

אירינה תפסה את ראשה בשתי ידיה, נאנחת. "אוקיי. אני פשוט אלך ואשאיר אותך פה."

"מה? לא! אירינה! אני אלשין עליך לאמא!" צווחה נטליה.

אירינה חייכה לעצמה בסיפוק, כי נטליה, בסך הכל, הייתה יצור קרצייתי. "אמא שלך חושבת שאת מתה."

לנטליה קשת ההבנה לקח עוד כמה שניות להבין שכל האיומים שלה לא שווים כלום, וכשזה קרה, אירינה הסתובבה והלכה לה בהפגנתיות, מותירה את נטליה לבד ביער - בלי וויפי, קוסמטיקאית, אפילו לא מסרק!

נטליה האבודה לא ידעה מה לעשות, ולכן, החליטה החלטה הגיונית ואופיינית- לבכות ולצרוח. אחרי שעה ארוכה שבה נהרסו לה מיתרי הכל וירדו לה כל הדמעות האפשריות, היא הבינה שהיא חייבת לחפש מכון קוסמטיקה נורמלי ביער, או לפחות קליטה כלשהי. היא הלכה באטיות בצעדים מהוססים, נזהרת שלא ללכלך את נעלי העקב החדשות שלה בבוץ יערי. 

לבסוף, כמה דקות לפני שקיעת החמה, נטליה הבודדה מצאה בית קטן למדי, מלא מכשירי כושר מוצפים זיעה שנראו לה מגעילים למדי. היא בכל זאת נכנסה, בתקווה שיהיו שם כמה מעצבי בגדים- אבל היא ראתה שם רק עוד משקולות. היא חיכתה שם לאנשים שיבואו להאכיל אותה, אבל במקום זאת מצאה חמישה הולטים נרגזים ומזיעים, לאחר שחזרו מריצה ארוכה במיוחד, ולצידם הכלב הגדול והנובח שלהם.

"מי את?" שאלו כל ההולטים ביחד, נזעמים.

"אני נטליה, תודה ששאלתם," היא חזרה לדבר בקול פקאצי. "אתם המשרתים?"

אב המשפחה, שהיה גדול במיוחד, התקרב אל נטליה. "חצופה! אנחנו ההולטים!"

"אוקיי…." אמרה נטליה בגועל, קצת נרתעת, "אז מתי האוכל מוכן? אני גוועת."

"נראה לי שלא הבנת," אמר הנער, "את. הולכת. מכאן. עכשיו." הוא אמר, מרביץ עם אגרופים לאוויר בכל מילה.

שתי הבנות, שנראו כמו תאומות, התקרבו לשני צדדיו של האב. "מה לעשות לה?" שאלה אחת מהן.

נטליה כבר הבינה באיזה מצב היא נמצאת, ולכן אמרה כל דבר שחשבה עליו. לאם המשפחה אמרה: "מה זה הבגדים האלה?! וואו, אם את כבר לובשת טייץ שחור, תתאימי לו חולצה נורמלית, יו, לא ורוד זוהר-זרחני-דוחה!"

היא המשיכה לרדת על בגדיהם של המשפחה, עד שלבסוף האב כיסה את פיה בידו. "את מוכנה לכיסוח שלך?"

שניה לפני שהרביץ לה, האם עצרה אותו. "אולי היא יכולה להיות שימושית. היא מתאימה בגדים די טוב…" 

נטליה שלא יכלה לדבר, הצליחה רק להנהן. 

וכך היה: ימים שכבר הפכו לשבועות, גרה נטליה בבית ההולטים, מתאימה לכל אחד בגדים אופנתיים, לפחות מהמגוון הקטן כל כך שהיה להם. הם סיפקו לה מקום, וגם אימנו אותה ברמה גבוהה בהרבה ממה שרצתה. היא לפחות הייתה מרוצה מכך ששמרה על גזרה יפה.

לאחר כמה ימים, בחזרה בממלכת הלוקיאנוסים, שאלה איזבלה את הלוח הבנוי-מחדש שלה: "לוח סירי יפה שעל השולחן, מי הכי יפה לפי המבחן?"

"נטליה, גברתי." אמר הלוח בקול חלול ורובוטי, "היא עוד יותר יפה ממך."

"למה הלוח לא חורז!" צעקה איזבלה בזעם למתכנתים שלה, "תתקנו את זה!"

לאחר שאספו את הלוח, היא רכנה מטה אל מאגר הנתונים, מזדעזעת לגלות שנטליה עוד חיה ונושמת. "לא צריך לסמוך על אף אחד", היא הפטירה, כועסת- "עדיף שאטפל בה בעצמי."

אז היא סידרה את עור פניה נוסף על הטיפול הרגיל, ולקחה איתה המון כלי קוסמטיקה. היא צעדה אל היער, ומשם אל בית ההולטים, ודפקה על הדלת. 

"מי זה?" שאלה נטליה בקול הצייצני שלה.

"קוסמטיקאית!" הכריזה איזבלה, בקול שונה מהרגיל.

נטליה פתחה את הדלת בחיוך. "הו, כבר חשבתי שלא תבואי!"

איזבלה השכיבה אותה על מיטת טיפולים, והזריקה אל גופה חומר הרדמה. נטליה התמימה נרדמה מיד, כמעט מתה, כי איזבלה השאירה רק דבר אחד שיכול להעיר אותה: נשיקת אמת. היא השאירה פתק ליד נטליה, וכשההולטים חזרו מהריצה שלהם, הם שמו לב לנטליה השכובה.

"מה קרה פה?" שאלה האם, מזועזעת. "מישהו נגע במעצבת שלי!"

"איו, הם כותבים שאפשר להציל אותה רק בנשיקה," אמר הנער, מזדעזע.

האב והאם החליפו מבטים מרושעים, והסתכלו על הנער.

"אל תסתכלו עלי ככה!" הוא רטן, וכעבור כמה שניות הבין את כוונתם. "לא, לא!" הוא אמר.

האם הרימה את גבותיה. "אני רוצה את המעצבת שלי!"

בחוסר חשק מובהק, קירב הנער את שפתיו אל נטליה, שהתעוררה לפי שנגעו בה בצווחות של "איו!", "גועל!" ו"איכס!"

ההולטים בינתיים יצאו לכסח את איזבלה על שהרדימה להם את המעצבת, וכולם חיו באושר ועושר, עד עצם ה… נו, אני לא אספיילר.