האגריד

"רובאוס!" 

הילד גדול-הגוף עזב את עיסוקו עם נוצת העורב שאסף יום קודם, ופנה אל מדרגות העץ החורקות.

האב והבן גרו בבית קטן בשלהי לונדון, קירות העץ כבר החלו להירקב, והרהיטים היו צנועים. 

מאז שאמו של האגריד עזבה, מצבם הכלכלי היה קשה. בדרכו על המדרגות, הספיק האגריד הגבוה להיחבט במשקוף הדלת הבלוי, והמכה התלוותה בקללה רמה 

הוא ירד במדרגות, נזהר לא לשבור כמה מהן. אביו חיכה לו למטה בחיוך רחב- הרי היום הוא נוסע להוגוורטס. המזוודה הכהה והמעופשת עמדה על שולחן המבטח הזעיר. 

"אתה מוכן?" שאל מר האגריד 

הוא הנהן בקור רוח. הוא לא שמח במיוחד לנסוע. הוא שנא מקומות חדשים, וכך גם אנשים. 

"קדימה, אנחנו נאחר בקצב הזה." אמר אביו בקוצר רוח. השניים פנו אל הדלת, ויצאו אל יום קריר של ספטמבר. הם התקדמו בכבדות, בעוד שמר האגריד צועד בצעדים נמרצים, וילדו הגדול מדשדש לאיטו. אך עדיין, האב והבן הלכו באותו הקצב. 

הייתה זו שעה מוקדמת בבוקר, אך בכל זאת עוברים ושבים המיהרו לעבודה, מצאו בכל זאת זמן לעצור ולהביט בילד המגודל והענק- שכבר יותר גדול מאביו. 

אותה תחושה מוכרת החלה לעטוף את רובאוס האגריד, אותה תחושה מכאיבה, שמנעה ממנו רבות כל כך בחייו הלא כל כך ארוכים, הבושה. 

האגריד ניסה להדחיק את מחשבותיו על תגובתם של הילדים על גודלו ועל גבוהו, ללא הצלחה. זהו היה עיסוקו במשך זמן רב- הרי בקושי ידע קרוא וכתוב, מה יגידו על זה? שהוא טיפש? שהוא מוזר? 

ההליכה לתחנת הרכבת הייתה ארוכה. האב ובנו גרו רחוק במיוחד מן התחנה. רובאוס לא התקשה לשמור על קצב אחיד, אך אביו, עצר והתנשף לעיתים קרובות כל כך, שכבר חשב שיאחרו. 

לבסוף- הגיעו הצמד אל תחנת הרכבת, ורצו אל הקיר, מבועתים במיוחד. 

האגריד החל להתקדם לכיוון הרכבת, ושרגל אחת כבר הייתה על הקרון, יד הונחה על זרועו. 

"רובאוס, א-אני אוהב אותך." מיד אחרי המילים האלו, אביו נתקף ברצף שיעולים חזק במיוחד, והתמוטט לרצפה. חבורת קוסמים ומכשפות התאספו סביבו ועזרו לו לקום.  רובאוס נבהל וניסה לרדת אל הרציף, אך היה כבר מאוחר מדי. רכבת האקספרס החלה לנסוע, כשילד הגדול עדיין על הדופן. מר האגריד שלח לילדיו חיוך קטן ואוהב אחרון, 

והרכבת יצאה מן הרציף, נושאת את רובאוס האגריד לעולם הקוסמים.