חבורת בורחי המערות

"אמ, אולי אני יודעת איך נוכל לצאת מכאן," מלמלה הדרקונית בשקט. בנשיפה קטנה, להבה חלשה של אש יצאה מפיה. "אבל אולי זה טיפה יכאב..."

"א-אאוץ'!" 

נשכתי את שפתיי, בניסיון להשתיק את עצמי.

נוזל כסוף ומתכתי זלג על מפרקיי.

"אל תדאגי," ניסה להרגיע אותי האלף, "אני ארפה את הידיים שלך בשנייה שנצא מכאן."

למרות כוונותיו הטובות, קצת היה לי קשה להתעודד כשהעור שלי נהיה אדום יותר ויותר כל רגע.

הגמד צחקק. יכלתי להישבע ששמעתי אותו מסנן את המילה 'נמושה' מתחת לשפם העבה שלו, אבל זה לא היה הזמן להתחיל להתווכח.

"סיימתי." הדרקונית שלחה אליי חיוך קטן ומאשר.

"תנסי להזיז את הידיים?" היא שאלה, ואני בתגובה התמתחתי וניסיתי לנער ממני את שאריות המתכת.

כנראה שזה לא היה בדיוק הרעיון הכי טוב כי נפלטה מפי צווחה קטנה.

"זה עדיין כואב", לחשתי. יכלתי להרגיש את היווצרות השלפוחיות על מפרקיי ידיי.

"כמובן," השיב האלף, "כוויה בדרגה שנייה לא תעלם כל כך מהר ללא טיפול."

הפרק הקודם		הפרק הבא