משחקי הרעב ה-62

נקודת מבט:דאו סי

אני שוטף את הדם מכפות ידי בזרם החזק של מיי הנהר.אני ממלא את המימייה במים ולוגם לגימה איטית.המים קרירים ואני שמח על זה.מזג האוויר רק הולך ומתחמם מרגע לרגע.
אין לי כל כך מה לעשות.השמש נמצאת גבוה בשמיים.אני הופך לחביתה לאט לאט.התרמיל שלי סגור היטב.אני לא רעב.אין לי פציעות שאני צריך לטפל בהן.
אני יודע שנשארו 15 מיועדים שעדיין בחיים.ובנוסף אלי 16.המיועדת מהמחוז שלי נהרגה במרחץ הדמים בקרן השפע.בתחילת המשחק.היו לה סיכויים טובים.אבל לשאר המיועדים היה מזל.
בדרך כלל המיועדים מהמחוזות העשירים-1,2 ו-4.שנקראים במחוזות הקרייריסטים-מקימים ברותות ביחד ושורדים אחרונים.ואני ממחוז 7 מחוז יחסית עני.אני לא אמור לשרוד את הקרב הראשוני.הסיכויים גם לא ממש לטובתי.כל הקרייריסטים עדיין חיים.ובטח עוד כמה נערים גדולי גוף וחזקים.
אני מחליט שאם אין לי מה לעשות כדאי שאני אצוד לי ארוחת ערב.אני קם ממקומי לוקח את התרמיל ומוציא את הסכין ששימשה להרג של הנער ממחוז 3 לפני כשלוש שעות.הסכין שרצחתי איתה.אני מודע לכך שאני בוהה בסכין.ואני עוד יותר מודע לכך שאינספור מצלמות מצלמות אותי כעת.אבל הסיכויים שאני מוצג כרגע לכל מסך בפאנם פחות גבוההים.הקפיטול לא אוהב חרטות.לא אוהב שמזלזלים בו.ואם אני בוהה בסכין עכשיו זה יכול להעביר מסר של חרטה עמוקה.וגם מסר של נכונות לרצח הבא.
אני מתחיל לצעוד במורד הנהר.למזלי מצאתי אותו מהר.לפני כמה שנים אחי הגדול מת במשחקים מהתייבשות.אף פעם לא הייתי כל כך קרוב לאחיי.במיוחד לא לו.שהוא עשה ממני צחוק פעמים רבות.
אני ממשיך לצעוד.אני יודע שחיות שמתאימות לאכילה יילכו בקרבת מקום.הנהר הזה זה דבר נדיר למצוא בזירה הזו.ואני מבין פתאום שגם מיועדים אחרים יתקרבו לנהר.ככה שהסיכויים שלי לנצח רק הולכים ופוחתים.
לפתע אני מועד ונופל על הברכיים.בתוך הנהר.אני רואה את השתקפותי המעוותת קלות מהמים.אני לא דומה לעצמי.אני בקושי יום במשחק וכבר נראה נורא.השיער שלי סתור לגמרי מעל הבנדנה שהבאתי איתי מהמחוז,העיניים שלי בעלות מבט פראי.מעניין איך סבתא שלי שתמיד דאגה שאני אראה מסודר ומכובד הייתה מגיבה.אני כמעט יכול לשמוע אותה אומרת "אפילו כשאתה נלחם על החיים שלך אתה צריך לשמור שהנעליים ישארו נקיות"
אני מחייך חיוך קטן ושוטף את הפנים שלי מזיעה.אני מסרק את שיערי וקושר מחדש את הבנדנה סביב ראשי.אני נעמד וממשיך לצעוד.תוהה מתי ההרג הבא יגיע.
אחרי כמה שעות נשמעת יריית תותח.אני קופא במקומי.לאחר כמה רגעים כשאני בטוח שאני לא המת אני נותן לעצמי לנשום.
אני יודע שהלילה קרב.ואני צריך למצוא מקום ללינה.הזירה המדברית תהיה קרה.אני גם עדיין לא יודע מה יש בתרמיל שעל גבי.התרמיל שהרגתי בשבלו בקרן השפע.אני מחליט שאשן בין הצמחייה הצפופה של נווה המדברי.אני מחפש לי מקום להעביר בו את הלילה.אני מתחיל להתרחק מהנהר.אני מניח שמיועדים אחרים יבואו לאיזור הזה.
לפתע הרגל שלי נתקעת במשהו קשה.אני משפיל את ראשי ורואה דלת עץ מוסוות באדמה.קשה למצוא אותה.אני עצמי לא הייתי מבחין בה לולי הרגל שלי הייתה נתקעת בה.אני מתקופף ופותח את הדלת.היא נפתחת כלפי פנים.גרם מדרגות צר נגלה לפני.אני זורק פנימה אבן.למקרה שמחכה לי אורח לא רצוי.הרעש היחיד שנשמע הוא קרקוש האבן על המדרגות.חשוך שם.
אני מחליט לדרת.אני סוגר את הדלת מאחורי.בכל צעד שלי אני עוצר.מחכה לשמוע מישהו.אם מישהו עוקב אחרי.אבל שקט.
שקט מידי.
זה לא אופיני למשחקי הרעב השקט הזה.אני בטוח שיש כאן משהו מלוכלך.
ואני צודק.כשאני מניח את כף רגלי על המדרגה הבאה משהו חד ננעץ בבשרי.אני מתכופף באנקות כבדות מוציא את הפנס מתרמילי כדי לבדוק את הפציעה.הרגל שלי מדממת באכזריות.אני רואה אבן חדה כסכין נעוצה בה.אני מנסה להזכר מה אמרו לנו באימונים למשחקים במקרים של פציעות כאלה.אבל אני לא מצליח להתרכז עם הכאב.אני מוציא את האבן מבשרי.תולש שרוול מחולצתי וקושר חוסם עורקים.
אני מנסה להעמד.אבל סחרחורת חזקה מונעת ממני.אני חושב שאולי המקום שנגלה לי כאן מלא מלכודות ולא יתאים לי.אבל הוא יכול להיות שווה זהב.יכול להיות כאן מזון,מים,ציוד רפואי,כלי נשק ומחסה מפני אויבים.אבל המקום ככל הנראה שורץ מלכודות.
הלילה כבר ירד ואני מחליט להשאר במקומי.על המדרגה.אני אעביר כאן את הלילה.בבוקר אני אחליט איך להמשיך.
אני מתיישב בצורה נוחה עד כמה שהגרם הצר מאפשר לי.אני מחבק את תיקי.ועוצם את עיני.תוהה אם אני אשרוד את המשחקים.