ארץ עיר

"שוודיה!" אמר הנער עגול הפנים בארשת ניצחון. "עיר… שטוקהולם" אמרה הנערה התמהונית שישבה על הפוף ממולו. "חי… אני לא חושב שיש חי בש'..." "בטח שיש! שנורקק פחוס קרן!" אמרה הנערה בחיוך. "נו באמת, לון, שנורקק פחוס קרן לא קיים!" אמר לה הנער. הנערה צחקה והנידה בראשה. "לא, אבל אבא שלי כן קיים, ואם הוא ישמע… בוא נאמר שסופך יהיה כמו הלורד וולדמורט" הנער נרעד. "אל תזכירי אותו" ביקש, "עד שנפטרנו ממנו… תני להנות מזה". הנערה חייכה בהבנה "בכל מקרה, יש שונר". הנער הביט בה בהשתוממות. "איך את יודעת את כל זה?" שאל והביט בבלונדינית בהערצה. "לא יודעת איך, אני פשוט יודעת את זה" ענתה הנערה בביישנות. הנער נאנח והצביע לכיוון הדלת. "שנלך לבדוק אם מישהו שם צריך עזרה? אחרי הכל סיימנו קרב עכשיו". "נראה לי שהם מסתדרים" ענתה לו הנערה, "דווקא נחמד פה. אתה זוכר איך היינו מתאמנים כאן בצ"ד?" שאלה. חיוך הבליח על שפתיו של הנער. "ואת זוכרת איך הבאנו לכאן את ווינקי בשנה השביעית, אחרי ההלוויה של דובי?". "היא בכתה נחלים" נזכרה הנערה "כולנו היינו מדוכדכים באותו יום" היא אמרה והחיוך גווע על פניה. הנער חיבק אותה.
הוא ידע כמה היה לה קשה באותו יום.
הוא ידע שהיא לעולם לא תשתחרר מהחוויות שעברה כשנחטפה על ידי אוכלי המוות.
הוא ידע שהיא לא תשכח איך סגרה את עיניו של הגמדון לנצח.
ועכשיו, עכשיו הוא ידע איך הוא מרגיש כלפיה.

שתים עשרה שנים לאחר מכן

אמה לונגבוטום-לאבגוד ולילי פוטר-וויזלי ישבו בחדר הנחיצות. לפניהן היו פרוסים דפים ובידיהן היו עטי נוצה. אש בערה באח והשרתה אווירה נעימה בחדר. "תתחילי" אמרה לילי והסיטה קצוות שיער אדמוני מעיניה.
"אלף!" קראה אמה והתחילה למלמל בשקט, עד שאמרה לה לילי "סטופ".