אקדמיית המזלות

היי, אני אווה פומאס. אני בת יחידה בעולם המזלות. בעולמנו, אנשים מקבלים אופי ממזלות ולכל אחד יש כח שקשור למזל שלו. אני מזל מאזניים ואני יכולה לשלוט על מזג האוויר. זה נחמד

כשלא מחשיבים את זה שאני פעם אחת הצלחתי לגרום לסופת ברקים באזור העיר שלי כשהתעצבנתי. חברה שלי ננסי (תאומים) אמרה שזו סתם הייתה טעות, אבל לא הייתי בטוחה. יש לי שיער ירוק תכול,

ועיניים ירוקות עם אישונים בצורת ברק. ועל הלחי שלי יש תלתן שמסמל שאני מזל מאזניים. המראה בעולם המזלות תמיד לא רגיל, אבל זה מה שיש. זה עולם נפלא אם מכירים אותו טוב.

אני התקבלתי אתמול לאקדמיית המזלות! כיוון שאני בת 12, אז אני נשלחת לשם. ננסי ואני מאוד מתרגשות, ובצדק. לפי מה ששמעתי מאחותה של ננסי, מדהים שם. אבל אי אפשר

לדעת אצלה. לפני כמה דקות הגיע העלון של האקדמייה, החדרים די מהממים... אבל אני קצת מהססת, אולי אני אכיר שם אויבים. זה די קשה... אבל אני אסתדר.

כשהגענו להסעה מאוד נלחצתי, אני וננסי מצאנו תא מאחורה, די גדול. בזמן שהיא ואני נכנסנו הייתה שתיקה ארוכה. לא ידעתי מה לומר עד ששמענו דפיקה 

קלה בדלת. "מי זה?" שאלה ננסי, לתא נכנסה ילדה עם שיער אדמדם יבש, ועיניים חומות כהות וצלולות. עם מבט רציני וחיוך מסתורי. לא ידעתי לרגע מה לומר, 

היא לא הראתה הבעת פנים כל כך ברורה... "היי, אני ריינה, מזל עקרב. התא הזה פנוי? כי נראה שכן..." היא הביטה במושב שמולי ומול ננסי.

הנהנתי במרץ והיא התיישבה ברוגע. "אני שמחה שמצאתי בנות לדבר איתן, אני קצת מתרגשת היום..." היא אמרה וחייכה אלינו חיוך רחב.

"טוב... למישהי יש ציפיות לסידור החדרים?" שאלתי בנימה מתלהבת וננסי חיבקה אותי ואמרה: "הלוואי שנהיה יחד, כל חדר הוא שני אנשים".

"קראת את כל העלון?" שאלתי. "יאפ" היא השיבה בחיוך רחב והוציאה ספר מהתיק שלה. ריינה שילבה ידיים ונשענה בשקט. 

הנופים בחלון היו נופים מקסימים, ראינו שם גם את הר ווילסון, למדתי עליו באיזה ספר שננסי השאילה לי. הוא

הר עתיק והיה רק אדם אחד שטיפס עליו, מקס ווילסון. ועל שמו קרוי ההר. 

ריינה הסתכלה על ההר בתהייה וחזרה להישען ולעצום עיניים. "איך אפשר לנוח ככה? אנחנו כרגע ברכבת שנוסעת מהר." חשבתי ומיהרתי להסתכל בחלון

על הנוף שהתחלף לשדה תותים קטן ומקסים. היה שם שלט "נא לא לקטוף" אבל התותים נראו בשלים ומפתים כל כך. די מוזר יחסית לספטמבר.

יכולתי להרגיש את האווירה הנעימה שהמקום הזה קיבל, ואז... הגענו.

		הפרק הבא