ארץ נהדרת

כוס אמק ערס!" 

שש וחצי בערב. הרמיוני, שעד עכשיו חטפה תנומה קלה על המיטה בחדר הבנות אחרי יום ארוך של התארגנות לביאת המשלחות מישראל איראן ולבנון, קפצה ממיטתה כמוכת רעם בבהלה כששמעה את המשפט מחלון החדר בשפה הבלתי מוכרת פעם נוספת:

"כוס אמק ערס יא אהבל, ארבעים קססות עולות לי פחות כסף מהג'ינס הזה!"

"וואלק כולה קצת עמבה, מי שישמע ארבעים קססות אעלק יא מגזימן..."

"אתה ליכלכת לי תג'ינס ואתה גם תנקה אותו יא בן אלף!" הקול הראשון צעק שוב. הרמיוני ניגשה באיטיות אל החלון והציצה מבעד לוילון האדמדם. היא שיפשפה את עיניה כדי לוודא שהיא לא הוזה. שני בחורים צעירים לבושים בחליפות מכובדות, שנראו בערך בני גילה, ישבו על שני כיסאות עץ אחד ליד השני והיו באמצע אכילת משהו שנראה להרמיוני כמו סוג לחם עגול ומאוד מוזר. אחד מהם בעל עור כהה וחזות מאיימת למדיי, תספורת קצוצה וצורת ישיבה מאוד לא מנומסת לדעתה, והשני לעומתו היה בעל תווי פנים נעימים יותר, ושפת גוף נינוחה משל חברו. השני נראה כאילו הוא מנסה לגרד ממכנסו של הראשון מין כתם כתום מוזר כלשהו, שהניחה שהיה קשור לבקבוק הרוטב הכתמתם שנח על השולחן לידם.

"מה זה קססות לעזאזל?" היא מילמלה לעצמה בבילבול. "כוס אמק ערס? איזו מין שפה זו בדיוק?"

היא המשיכה להביט על מעשיהם של השניים מהחלון, תוהה לעצמה מאיפה נחתו פתאום למדשאות שני נערים שיושבים בסתמיות על כיסאות, צורחים אחד על השני ואוכלים אוכל שלא נתקלה בו בחייה. היא ראתה הרבה מחזות משונים, אבל זה? זאת רמה אחרת של מוזרות.

"אלוהים ישמור..." היא אמרה לעצמה כשראתה שהנער השחום יותר קפץ מכיסאו וזרק את המאכל הזר שלו על הקרקע לפניו. "מה הוא חושב שהוא עושה?!"

"אל מי את מדברת, הרמיוני?" נשמע קול מאחוריה.

הרמיוני הסתובבה לכיוון הדלת בחדות. ג'יני נגלתה שם לעיניה, לבושה בשמלה צמודה בצבע שמנת שהסתיימה מעל ברכיה, ומעליה ג'קט שחור ואלגנטי, ועקבים שחורים נעולים לרגליה.

"ג'יני?" אמרה הרמיוני בתדהמה "למה לעזאזל את לבושה ככה?"

ג'יני נחרה במחאה. "את יכולה להגיד לפחות שאני נראית מדהים או משהו בסגנון, את יודעת. ומה זאת אומרת למה, גאונה? את צוחקת עליי? בעוד שעה וח יגיעו לכאן המשלחות האלה מהמזרח התיכון. את אמורה לדעת מזה, את הרי אירגנת הכל יחד עם המדריכים!" 

הרמיוני פערה את עיניה בבהלה. "שעה וחצי?! אוי אלוהים שכחתי מזה לגמרי! סתומה אחת הרמיוני, מקגונגל אמרה שאני חייבת להיות שם לפני כולם..." היא אמרה בפיזור דעת בעוד היא מסדרת את מצעיה שהתבלגנו קצת משכיבתה עליהם. ג'יני חייכה. "את תספיקי, מיוני. בשביל מה יש לך שרביט? אבל קודם כל" ג'יני ניגשה אל החלון וסגרה אותו, כי שני הנערים עדיין לא הפסיקו לצרוח, "נשתיק לכמה דקות את בן דוד ואלמקייס..." 

הרמיוני נזכרה לפתע בזרים שראתה כמה דקות קודם לכן, ואז גם בבחור שליכלך את המדשאות שהיא כל כך אהבה, והזעיפה את פניה. "מי אלה לעזאזל ומאיפה בדיוק את מכירה אותם?" דרשה הרמיוני לדעת. "את מודעת לזה שהימני חושב שהשטח הזה שייך לו?! הוא זרק את החביתה המפגרת שלו בפאקינג שטח הוגוורטס *שלנו*!! אם האגריד ישמע על זה יהיה כאן אסון! ומה זה השמות משפחה המוזרים האלה? אלמקייס... זה נשמע כמו שם של נגיף! מה מצחיק כל כך?" היא הוסיפה ברוגז כשראתה שג'יני מצחקקת על תגובתה.

"קודם כל, מיוני," היא השתדלה להפסיק לגחך, "זאת לא חביתה. זאת לאפה. הם אוכלים לאפה שווארמה, זה מאכל נפוץ אצלם בארץ. דבר שני, הם חלק מהמשלחת שבאה מישראל לכאן. הם בנים של מכובדים מהמשלחת שסתם באו להכיר אותנו קצת. ואפשר להגיד שאותי הם כבר הכירו, לא קצת..." היא חייכה במתיקות.

הרמיוני נשפה. "זה מה שחסר לי, שתתיידדי עם שני הבריונים האלה. משלחת או לא משלחת, הם לא נראים לי מקסימים כל כך, ג'יני. זה גם מסביר את ה'כוס אמק ערס' שהוא אמר..." היא הביטה שוב מהחלון, וראתה שכעת שניהם מדברים עם דמבלדור. הנער השחום ניסה ללא הצלחה להיראות רשמי. הרמיוני גיכחה בשקט למראה הזה.

"אני רואה שאלמקייס מוצא חן בעינייך" חייכה ג'יני שצפתה בה ונשענה על הקיר מולה. הרמיוני גילגלה עיניים. "ברור ג'יני. הברבר הזה ממש מוצא חן בעיניי, אין מה לומר. מטורלל שזורק לאפות בשטחים של אחרים, מאוד מקסים!! עכשיו להזכירך, את צריכה לנער את הארי ורון, יש לי תחושה שהם אפילו להתקלח עוד לא נכנסו. אני חייבת להיות שם לפני כולם."

ג'יני צחקה בקול. "טוב, שרון יעשה מה שבא לו. אבל את הארי יהיה מאוד נחמד לנער..."

הרמיוני גילגלה עיניים

                                                 _____________________

אחרי כמעט חצי שעה של התארגנות, הרמיוני כבר היתה לבושה בשמלה צמודה כחולה כהה ללא כתפיות אבל עם שרוולים ארוכים, עקבים תואמים ושיער מפוזר על כתפיה. המבטים הגאים שנתנה בה ג'יני כשירדה הבהירו לה שעשתה עבודה טובה בבחירת השמלה, והארי ורון רק עזרו לה להיות בטוחה בכך בשריקותיהם הנלהבות.

הרביעייה ירדה לאולם.

"נראה לכם שביבי נתניהו יבוא?" שאל הארי את שלושתם. "אני מת עליו. דאדלי הראה לי סרטון שלו זורק כדורי שלג על הצלם. הוא פשוט קורע."

"ביבי? מי זה ביבי?" שאל רון בבילבול. "ולמה יש לו שם של אות באיי בי סי?"

ג'יני גילגלה עיניים. "רון, באמת. אפילו אני יודעת מי זה. וביבי זה קיצור של בנימין, בעברית, חכמולוג."

"ואני יודע עברית כדי לדעת את זה?" התגונן רון והארי צחק עליו.

"זה בסדר, שכחנו שאתה לא בקיא בעולם המוגלגים רון", צחקה הרמיוני. "ביבי הוא ראש ממשלת ישראל, והארי הולך לדבר איתו בתור נציג גריפינדור ולא לעשות לי בושות כי אני אחת המארגנות של הערב המקסים הזה" הרמיוני נעצה בהארי מבט מחויך אך מצמית והוא צחק במבוכה. "לכי תדעי מה יצא לי מהפה מרוב התרגשות..."

הם הגיעו לאולם ההומה רוב התלמידים כבר היו ישובים בכיסאותיהם ודיברו בקול רם וחלקם עוד היו לקראת סיום התארגנותם. הרמיוני והארי נפרדו מרון וג'יני, כי שניהם נציגי גריפינדור, והביטו בדלת האלון הענקית שדרכה עתידות להיכנס המשלחות.

"בהצלחה, יפים" חיבקה ג'יני את שניהם ורון עשה כמותה "תשתדלו לא להתרגש יותר מדיי שניכם" הוסיף רון. "במיוחד את, הרמיוני."

הרמיוני זעפה לעברו. "תודה רבה באמת. בוא הארי, אנחנו מאחרים בעשר דקות."

הארי והרמיוני נעמדו ליד כל סגל המורים והמדריכים, ביניהם מאלפוי, מדריך בעצמו, עומד ליד פרופסור סנייפ ונועץ בהם מבט, בעיקר בהרמיוני. כנראה פלאשבק מהשנה הרביעית. הרמיוני החזירה לו מבט נוקב והוא התעשת, מחזיר לה מבט משלו.

לפתע נשמע קולו של דמבלדור והרעש באולם שקט.

"תלמידי הוגוורטס היקרים" קרא בקול ושילב ידיו בחיוך. "גריפינדור, רייבנקלו, הפלפאף, סלית'רין. אחרי עמל של שעות ותכנונים של חודשים, לילות ללא שינה ובקרים ללא מעצור, אחרי שהמדריכים, הנציגים והמורים נתנו את נשמתם לפרויקט הנפלא הזה, אני מתכבד, בהתרגשות רבה, קודם כל וראשית כל, להזמין אל האולם את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אשתו שרה נתניהו יחד עם משלחת ישראל להוגוורטס מבית הספר "רגב אללוף לקסמים מתחילים"- קבלו אותם בבקשה בתרועות!!"

"אז ביבי כן מגיע?! תהרגי אותי עכשיו!" הארי צרח להרמיוני מעל ההמולה ותרועות התלמידים, בזמן שהיא עצמה מחאה כפיים סוערות וחייכה באושר. "הארי, אנחנו הולכים לפגוש את ביבי נתניהו!! אתה קולט את זה?" 

ביבי נתניהו, אישתו ומשלחת היהודים מבית הספר "רגב אללוף" נכנסו לאולם. ביבי נופף לשלום לכל היושבים וסגל המורים מחא כפיים בהתלהבות, בעוד דמבלדור יורד מהבמה וניגש לכיוונו של ביבי כדי לקבל את פניו וללחוץ את ידיו, את ידיה של שרה ולחבק אחד אחד את המשלחת.

כל הוגוורטס, ממש כולם, עמדו וצרחו בהתרגשות למראה ביבי ההולך לכיוון הבמה. 'כנראה שלא כולם פה טמבלים כמו שחשבתי, הרוב באמת מכירים אותו', חשבה הרמיוני לעצמה בחיוך. מבטה טייל מביבי למשלחת בית הספר הישראלי, ומבטה נתקל על שני הבחורים, בן דוד ואלמקייס שהפעם ראתה אותם יהרבה יותר מקרוב, ושניהם נראו פשוט כל כך...

טוב.

היא לא ידעה איך לתאר אותם. לא היה להם מראה אנגלי בכלל, ממש ממש לא. היה להם מראה מיוחד, מזרח תיכוני, ישראלי, שיחודי רק לישראל. היא ידעה שהישראלים נוהגים לקרוא לזה 'ערסים'. חברה טובה שלה מישראל סיפרה לה. אבל ערסים שלובשים חליפות? זה לא הסתדר לה כל כך.

הארי שם לב למבטה אליהם וחייך. "אהבת? הם הנציגים של "רגב אללוף". אין לי מושג איך מוזרים כמוהם התגלו כקוסמים בכלל, אבל דיברתי איתם. הם רמה אחת מעל."

הרמיוני נחרה בבוז. "הארי, זה שהם שזופים אורגינל מארץ ישראל לא הופך אותם לרמה אחת מעל, נו באמת..."

"כשתדברי איתם את תידהמי לגלות שכן."

היא הסתכלה עליו בחוסר אמון.

"ועכשיו!" קרא דמבלדור וההמולה שקטה בהדרגה פעם נוספת. הארי והרמיוני השתיקו אחד את השניה. "אני רוצה שתקבלו במחיאות כפיים סוערות לא פחות, את משלחת לבנון מבית הספר "נאסר מנסור אל- נאטף", בראשם ראש הממשלה, האדון-"

"וואקף וואקף ולא אנא בטוחק!"

דמבלדור השתתק. בית הספר כולו נעמד בבהלה. המחזה שנגלה לעיניהם היה המחזה הכי הזוי שנראה בתולדות הוגוורטס כולה.

"וואקף וואקף ולא אנא בטוחק!"

________

וואלק לא נראה לי שמישהו יקרא את זה בכלל חחחח

אבל רשמתי כי כשסיימתי לראות בני אור זה נתן לי רעיון, שאיכשהו אםשר לשלב את זה עם העלילה של הארי פוטר. וגם ביבי שלנו שירד מהשלטון (לצערי לפחות)

אם מישהו קורא את זה תדעו שאתם מחשגזים ושימחתם אותי רצח. אם לא אז וואקף וואקף ולא אנא בטוחק

פרק שתיים  בקרוב