אין רעיון לשם

מארין נפלה. ליתר דיוק היא לא נפלה, אלא נפלטה מתוך שדה מגנטי של פלנטה אחת אל זה של פלנטה אחרת, קטנה במידה ניכרת מהראשונה.
מארין כמעט ואיבדה את הכרתה כששעון היד שלה צפצף.
"ובכן, ההסתברות שתחיי הי אחד למיליון שבע מאות וחמש אלף מאתיים עשרים ושלוש נקודה חמש." הוא פלט. "אם לא תקבלי טיפול רפואי מתאים אז זה אפילו יותר גרוע."
"מה ההסתברות שאני אהיה בעוד כמה שניות על קרוטיגורין, בריאה ושלמה?" שאלה מארין, והשעון השיב מייד למרות שאפשר היה לראות עליו שהוא מתקשה לחשב זאת.
"המחשב המרכזי שלי לא מצליח לחשב את זה. נראה לי שזה גולש לתחום אי ההסתברות."
טוב מאוד, חשבה לעצמה מארין. התוכנית מתקדמת כמתוכנן.
"ובכן, מה את מחפשת?" שאל השעון, ומארין השיבה לו "אני מחפשת צלחות מעופפות. בעיקר כאלו ירוקות."
"אז יש שם אחת כחולה. יש עליה סמל של משמר נשיא הגלקסיה."
"של נשיא הגלקסיה? אוי לא."
"אני צריך לעשות משהו? לעונג יהיה לי להציל את גברתי הענוגה."
"תשגר אותנו לפלוגיר, ומהר."
"איך?"
"אתה אמרת שזה אי הסתברותי."
"אה, נכון. צודקת. הפעלתי את המערכת. עשר שניות ואני לא כאן."
"רגע, מה?!" מארין צעקה על השעון אך הוא כבר לא היה שם.
טוב, שוב היא תיאלץ לעשות הכל לבד. אופי אנושי אמיתי, בטח. אולי אופי אנושי איום.
לפתע מארין כבר לא הייתה שם. הוא ראתה את עצמה, בריאה ושלמה, כששיערה השחור טבול בבוץ שיש בצד המזרחי של קרוטיגורין.
היא הרימה את ראשה ונבהלה למראה יצור גדול עם ארבע רגליים ארוכות ואף ארוך. אוזניו של היצור התנופפו ברוח הקלה כשהוא דהר. הוא נראה כמו פיל, חשבה מארין. רק שהוא סגול ואין לו זנב. מארין התכופפה כשהמשהו הגדול חלף מעליה בשעטה. היא אחזה ברגלו האחורית וטיפסה על גבו.
היא אחזה באוזניו הארוכות, ומשכה בהן כבמושכות. היצור ציית להוראותיה.
היא דהרה בביצות ובשדות, במטעים ובכרמים, במכתשיו והרריו של הכוכב הקטן והשולי שהצילוויזציה עוד לא הגיעה אליו.
היא ראתה בקתה קטנה מולה, ומשכה בחוזקה באוזניו של היצור. הוא נעצר ונעמד במקום. היא ירדה מגבו, הורידה את תרמיל מעל גבה, ושלפה מתוכו צרור צנוניות וגזרים. היא קירבה את הירקות אל פיו של היצור, והוא שאב אותם במהירות לקרבו.
היא פתחה בעדינות את דלת הבקתה, ומתוכה יצא יצור מוזר, דמוי בן אנוש. "גורבה!" צעק האדם וטרק את דלת הבקתה. "אז אתה גורבה?" שאלה מארין את הדבר דמוי הפיל והלה רק תקע תרועה קטנה לאות הסכמה.
"ובכן, גורבה, אתה מוכן להשאר איתי? אני אצטרך עזרה." הגורבה כרך את חדקו סביב זרועה והרכין את ראשו. הוא התיישב על הקרקע לידה והביט בה. הוא ניסה כנראה להבהיר לה שהוא נשאר איתה.