כבר אי אפשר להציל אותה

הפיקצר מדורג R מטעמי אלימות גרפית.

זה היה המבט בעיניים, המבט שהיה מופיע כשזה קרה. הדבר היחיד שהראה שמשהו השתנה - לפחות בהתחלה. עם השנים היא למדה לזהות את הארשת המהורהרת שנפרשה על פניו כששיחק בסכינו אל מול האפלה שנקראת שמי הלילה, את תנועת הסטת השיער המתוחה כשהנושא עלה, את קולו הריקני והקפוא, הופך יום אחר יום לאדם שכל חייו ניסה להיות שונה ממנו. קלוב זוכרת את הזעם שבו דיבר קייטו על אביו, את האגרופים הנקמצים וחושפים את הפצעים הגסים שלא הספיקו להגליד לפני שנפתחו שוב. היא זוכרת את היום שבו הוא עזב - פשוט עזב את ביתו ואת כל מה שהיה לו בלי להביט אחורה. לא היה לו שם בית, הוא אמר לה פעם אחת. רק זכרונות כאובים.

קלוב מעולם לא שאלה את קייטו על אימו. היא כבר למדה לזהות את התנועות העדינות שבתנועותיו - את זווית הפה התחתונה שעלתה מעלה מילימטרים ספורים, את כפות ידיו שעורם נמתח על עצמותיהם והלבין בצורה כזאת שהיה ברור שהוא קומץ אותן לאגרופים. התקשורת ביניהם דמה יותר לתקשורת עם עיוור־חירש מגשש באפלה, תנועה לא נכונה אחת והוא יתפרץ עליה.

זה היה טעם הלמידה בשביל קלוב, הדם. התחושה כשעורה היה נקרע לגזרים והנוזל האדום מטפטף מטה טיפה אחר טיפה. היא כבר למדה להתרגל לכאב, להתעלם ממנו. עוד חולשה אנושית שהיא לא מוכנה להכיר בה. לכן היא היתה נושכת את שפתיה עד שהוכתמו בטיפות ארגמניות בקרבות הראשונים עם קייטו, כשהיתה חוזרת לביתה בפנים מרוטשות ובגוף דואב ומדמם. וכשתפסו אותה בריוני הרחוב ודחפו אותה לסמטה, הרביצו לה עד זוב דום וגנבו את כל רכושה, היא לא הזילה אף לא דמעה אחת ושום הבעת כאב לא עלתה על פניה. שנים אחר כך, כשראתה אותם ברחוב, הם הצטערו על היום בו פגשו אותה.

קלוב לא פחדה מכאב. היא קיבלה אותו בהתמסרות, באהבה, ברצון. את הצלקות הגסות שמפספסות את פניה ואת גופה באדום מלוכלך. היא אהבה אותו, את התחושה שגרמה לה לשכוח מכל התחושות האחרות ופשוט להתמסר לכאב המתוק. היא לא פחדה אף פעם, כך אמרה לעצמה לפחות. הכאב היה רק שלב בחיים. רק הפחדנים והעלובים נכנעים לכאב ומוותרים. עלובים שאינם יכולים לנצח. והיא חייבת לנצח.

קלוב לא פחדה מהמוות. היא העדיפה לחיות, כמובן, אך לא היה בה כל חשש לגבי הרגע בו עיניה יעצמו והאפלה תיקח אותה אליה לבסוף. בשונה מקייטו. המוות נחשב בעיניו כקיץ הקיצים. לא היתה לו בעיה להרוג אנשים אחרים, אך המחשבה על עיניו שיעצמו העבירה בו צמרמורת. קלוב ידעה שאין הבדל גדול בין לגזול חיים ובין למות. מה הטעם לחיות, בכל מקרה? האם יש להם בית, משפחה לחזור אליהם? המשחקים היו יעודם וכל חייהם, אבל גם הדרך להפנות את הגב ולהיכנע. אבל קלוב אף פעם לא נכנעת.

קלוב ידעה למה היא עוד לא שמה קץ להכול, וזו סיבה שבכלל לא מתאימה לה, וגורמת לה להיראות פתטית ומטומטמת. וקלוב שונאת להיראות פתטית, יותר משהיא שונאת להיראות טיפשה. קלוב ידעה שהיא אוהבת את קייטו. זו לא אהבה חמה ומתקתקה כמי שתמיד סיפרו - אלא אהבה חייתית, כפייתית, שמזיקה לה בדיוק כשם שמקלה עליה. זאת אהבה שגבול דק הבדיל בינה לבין שנאה - גבול שהיא יכולה לעבור כל רגע, כך ידעה קלוב. ולקייטו לא יהיו חרטות כשהוא יביט בגופתה הנלקחת מעלה אל הרחפת בידי צבט. עוד מיועדת מתה, כך היא תסיים את חייה? היא שאלה את עצמה פעמים רבות. היא לא רצתה את זה, לא להיות עוד כלי במשחק הפסיכופטי שלהם. היא רצתה לחיות, לו רק היה לה למען מי. היא רצתה למות, לו רק היה לה למען מה. מה הטעם שיצמח ממותה או מחייה? היה עדיף אילו לא היתה נוצרת. איש לא אוהב אותה, איש לא חי למענה. היה זה רק קייטו, והנשיקות הפראיות שסחפו אותה למערבולת של כאב ותשוקה. היא שנאה אותו ואהבה אותו בו בזמן, תיעבה אותו וחיפשה דרך להיות איתו בכל רגע. היא ידעה שאם היא תמות קייטו ינקום במיועד שהרג אותה - וזה סיפק לה נחמה מסוימת. כי אם היא כבר לא תהיה בעולם, מדוע שאחרים כן?

לא היה פחד בקלוב כשצעקה שברצונה להתנדב ועלתה על הבמה. לא כל פחד, לא מהכאב, לא מהמוות, לא מהמשחק. רק תשוקה, צפיה לסוף שנראה קרוב מתמיד. קייטו ניצב לצידה ונראה כלא בטוח האם לחוש עצב או שמחה - אף כי פניו המשיכו להביע את אותה הבעת אדישות קרירה שהיתה כה מוכרת לה. משחק. הכול משחק, הוא אמר לה פעם. לא נוכל לנצח, אבל לפחות נוכל לא לשחק לפי הכללים שלהם.

אבל היא כן שיחקה לפי הכללים שלהם, כשכרתה בריתות והתאמנה בהשלכת בסכינים ובחנה כל אחת מהמיועדים בניסיון למצוא את האיום הממשי. היא שיחקה לפי הכללים שלהם כשהיא ריתקה את הנערה ממחוז שתים־עשרה ליד קרן השפע, הטיחה באוזניה דברי לעג ושלפה את הסכין, מבטיחה לצופים את ההצגה שחיכו לה. היא לא ידעה למה היא שנאה כל כך את מחוז שתים־עשרה. אולי כי נראה היה שהיה לה הכול בחייה - משפחה, חברים, בית שיתאבל אם תעלם - ובכל זאת היא חושבת שחייה שלה, קלוב, טובים ממנה. ואולי זה בעצם היה הפחד שבו התייחסה לכאב ולמוות - מין רצון עמום להוכיח לבשרה מה קורה בטבע לאחד שפוחד. האחד שמנצח הוא תמיד זה שיש לו פחות מה להפסיד.

לכן היא שיחקה את ההצגה שלהם כשהוא ריתק אותה לעצים, הנער ממחוז אחת־עשרה, עם העיניים מלאות התקווה שכבו כבר מזמן, ועם האגרופים השלופים, וצרח עליה על מה שקרה לבת זוגתו. והיא זיהתה את האחווה והאהבה - תחושות משונות שהתפתחו בזמן קצר כל כך - שהתנחלו בו, כמו החרקים המעצבנים שהיו נצמדים אליה באותם רחובות מסריחים בהם חיה בתחילת חייה. כל מה שהיא רצתה היה לצחוק - לצחוק בפניו, על כך שעוד נשארה בו תמימות, אמונה שהנקמה תספק את צרכיו. כמה פתטים בני האדם. זה כל מה שהיא חשבה כשסוף סוף היא עצמה את עיניה והאפלה אפפה אותה בזרועות מזמינות של מוות. היא לא ראתה את קייטו שבכה על מותה, מזיל דמעות בפעם הראשונה בחייו, וגם לא את אמה, שעצמה את עיניה לנצח באותו יום. במקום זה היא חשבה רק על דבר אחד.

קלוב מעולם לא פחדה מהמוות. והיא לא התכוונה להתחיל עכשיו.