אחותה של סוון

הפיקצר מדורג R מטעמי אלימות גרפית.

כשמנסים להיזכר באירועי העבר הכול מעורפל כל כך. כל מראה נראה כמו משיכה מעורפלת של מכחול: אנשים חסרי פנים, גפים מתנענעים חסרי צורות. כאילו מישהו שפך כוס מים על קנבס עם ציור טרי והצבעים מטפטפים ומתערבבים, מאבדים את צורותיהם. אפילו כשהיא מנסה להיזכר בתווי פניה של סוון, היא לא רואה דבר מלבד עיניים חלולות ושיער אדמוני שופע. פני שועל זוכרת כמה היו מחמיאים לסוון על שיערה היפהפה ומלא הברק, ועל חינניות ואצילות תנועות גופה. שנים אחר כך, לא נשאר ממנה דבר מלבד שיער אפור ושפתיים יבשות, וטביעה של הברק בעיניה.

פני שועל כבר לא יודעת האם היא חיה או מתה, ולמען האמת גם לא ממש אכפת לה. לא נשאר ממנה דבר אלא רוח רפאים של מה שהיתה פעם. כל היופי עוצר הנשימה והקסם האישי. את כולם לקחו המשחקים.

פני שועל לא זוכרת את צבע עיניו של אביה. היא לא זוכרת את גילה של פרן, או את גוון שערותיה של רייבן. היא זוכרת את המבט הרעב שהיה טבוע בתווי פניה של אמה, את החולשה בה נעה זמן רב עוד לפני שהאמפיזמה לקחה אותה למקום שבו אף אחד לא יכול לפגוע בה יותר. היא זוכרת את הצפייה במסך הגדול, את הישיבה מול המראות המתחלפים בחיפוש אחר סוון, בתקווה ובאמונה שהכול יגמר בקרוב. זה באמת נגמר, בסופו של דבר, אבל חלק מסוים בסוון מת במהלך המשחקים.

פני שועל לא בטוחה מה היתה נקודת השיא. אולי היה זה מות אמם, או הגילוי שולריה נבחרה גם היא כמיועדת. ואולי זה התחיל הרבה יותר קודם, אולי אפילו לפני שהיא השתתפה במשחקים. מי יודע? בכל מקרה, גם אם תדע את התשובה לא תהיה דרך לשנות את מה שקרה. הידיעה שכבר אין מה לעשות כדי לשנות זאת, קשה עוד יותר מהידיעה שבעבר יכלה לעזור לסוון.

אבל היא לא עזרה לה. אך כיום היא יודעת שהיא פשוט לא מסוגלת. פינץ' מגנה על אחותה. פינץ' עושה הכול כדי להאכיל אותה. פינץ' עובדת בשקט, צופה במשחקים בדממה מפוחדת ובלי להשמיע מילה, מקווה שסוון יום אחד תשוב הביתה. פני שועל פועלת לבד. מה שלא הורג מחשל. ולה אסור למות, פשוט אסור למות. זו היתה המחשבה שהשאירה אותה שפויה במהלך המשחקים, בעודה צופה באחותה מתפוררת ומתה מולה בלי יכולת לעשות דבר. אבל כעת? היא כבר לא מפחדת. כי אין לה יותר מה להפסיד - אין לה יותר למען מה לחיות. סוון כבר עברה לבית המחסה הקהילתי, ומי יודע מה מצבה היום. המשחקים הטריפו עליה את דעתה, כמו רבים לפניה.

והיא בהחלט חישלה את עצמה - עד שכבר לא נשאר שום דבר ממה שהיתה פעם, עד שנשארה רק נערה אדמונית שיער בעלת עיניים חלולות. שום דבר לא נותר עוד - לכן לא היה בה כל יסורי מצפון כשגנבה את כל כספו של האיכר שהיה כל כך נחמד אליה ואירח אותה בלילה - או כששדדה את האוכל של משפחת לאנס, שכל ילדיה לקחו אסימונים רבים יותר מכפי שאי פעם תעז. היא הגיעה לתחתית של התחתית - עשתה דברים שאפילו הפסיכופטים הכי מטורפים לא יחלמו לעשות. סוון היתה אומרת בבוז שהיא לא מחשלת את עצמה, אלא רק מנסה להסתתר מהצרות שלה. ואולי זה נכון. כשהיא מוצאת את עצמה בתוך פח זבל בשמונה בבוקר, זרועה מדממת וזכרון הלילה האחרון מחוק מראשה, היא מצליחה להתעלם מהכול, גם אם זאת רק הצגה. הדחקה, היתה אומרת סוון.

פני שועל תמיד שנאה כמה שאנשים היו אומרים לה שהיא דומה לאחותה - במיוחד אחרי המשחקים, כשהיא היתה מפורסמת כל כך. תאומות זהות, היתה מדווחת ביובש אמה וממריצה בה למהר הביתה. היא ידעה שגם לה זה מציק, בכל פינה ניבט אליה ניצחונה של סוון. אבל בבית? הכול היה קודר כאילו סוון מתה, ובמידה מסוימת זה באמת מה שקרה. פני שועל היתה בטוחה שכשסוון תגיע הביתה לאחר המשחקים הכול יהפוך טוב יותר, אבל לפעמים הא מהרהרת לעצמה שאולי אם סוון היתה מתה היה לה פשוט יותר להמשיך הלאה, אולי היא היתה נשארת אותה נערה תמימה ושומרת חוק שהיתה פעם. אבל היא כבר לא יכלה לשכוח, לא יכלה להתעלם ממה שקרה, להדחיק, כפי ששניהן רצו. ובכל פעם שעברו אצבעות על שיערה ועיניים על תווי פניה, בכל פעם שבה אדם התפעל בהיותה דומה כל כך לאחותה, היא תיעבה אותו מבלי להכיר אותו בכלל. אז היא דאגה שזה לא יהיה ככה יותר - שהיא לא תהיה יותר דומה לאחותה. שיערה האדמוני היפהפה נגזז בפראות כמעט עד לראשה בידיה הלא מיומנות ותוך שימוש בסכין מטבח. גופה ופניה התמלאו יום יום צלקות, שהשחיתו את גופה וטישטשו את תווי פניה. אבל היא כבר לא היתה דומה יותר לאחותה. ואולי זה בעצם היה העניין - התחושה שהיא חוזרת על כל מעשיה. כשהיא נבחרה למשחקים כולם פלטו אנחה ונענעו בראשם בעצב כאילו אומרים, איזו מסכנה המשפחה הזאת. אבל זה לא היה מה שגרם לפני שועל להצטנף לכדור קטן ולעצום את עיניה בתקווה שלנצח, עד שהבוקר הגיע והביא עימו את הקפיטול ואת טקס המרכבות - ואת החיים החדשים והקצרים שלה, זהים כל כך לשל אחותה. אפילו הסטייליסטית שלה הלבישה אותה בבגדים זהים לאחותה כשהשתתפה במשחקים - אירוניה מסוימת, היא הניחה. אבל היא לא רצתה להראות שהיא נבולה - היא לא רצתה להיות האחת שתמות במרחץ הדמים ביום הראשון. היא היתה שונה, היא היתה אחרת. היא היתה חכמה, חכמה מהם, חכמה מכולם. היא לא כרתה בריתות אך לא הרגה אף אדם שעמד בדרכה אם לא היתה חייבת - ואולי זו בעצם היתה הבעיה. היא תהיה המנצחת, היא הבטיחה לעצמה. היא תחזור הביתה והכול ישתנה, והיא כבר לא תהיה יותר "אחותה של סוון".

ובסוף המשאלה שלה התגשמה. כי יותר לנצח איש לא יזכור אותה בתור "אחותה של סוון". כי עכשיו היא פני שועל, ופני שועל תחיה לבד, ותמות לבד.