ארתור ליינדזבון הקוסם-לא קוסם

באיחור, בכוונה

אם היה מישהו אי פעם שידע על קוסמים ולא רצה להיות חלק מהם- זה היה ארתור ליינדזבון. 

לכן, כשינשוף חום, שעיר (עד כמה שאפשר כשמדובר בינשופים) ומצווח התנגש בחלון חדרו, תגובתו לא הייתה צהלות גיל. 

בהתחלה הייתה עוד תקווה: ארת' (שמו של ארתור בפי חבריו), חשב שיתכן והינשוף מגיע בשביל אביו. מאות מכתבים נשלחו לג'קסון לינדזבון, הקוסם המהולל, אבל ברגע שרגע את המכתב בין טפריו של הינשוף: חותם השעווה, הדיו הירוקה, הוא ידע שהגיע הרגע. המכתב מהוגוורטס הגיע. 

מאות שיחות-חלקן בצעקות-התנהלו בין ארת' ובין הוריו בנושא הזה. ג'קסון ומריה פשוט לא הבינו למה ילד צעיר ושאפתן כמו ארתור לא ירצה ללכת להוגוורטס, שם בטוח יפרח ויתקדם, אבל ארת' התעקש לא ללכת. זה כבר היה עיקרון. 

בגלל זה ארת' לא קרא להוריו כשהינשוף המשיך לצווח מחוץ לחלון. מה שארת' עשה היה להכניס בשקט את הינשוף לחדרו, לפתות אותו בפרורי לחם אל הארון, ושם ללכוד אותו, למורת רוחו הרבה של הינשוף. 

אבל ארת' ידע שזה לא יעזור לו. הוא למד מספיק בבית ספרו על הארי פוטר, הילד ששרד, כדי להבין שהוגוורטס לא מתפשרים בנוגע לתלמידים. בספר הביוגרפיה העבה שעמד על המדף בקצה החדר היה כתוב שהמכתבים של הוגוורטס בסוף הציפו את כל הבית. אבל מאז הארי פוטר חלפו עשרים ושבע שנים, ומי יודע, אולי ההסדרים שונים עכשיו. 

וכך ירד ארת' למטה, בלי שמץ של מושג כמה ינשופים יפגוש שם.