ביחד לבד

אוקיי, אז מסתבר שלאכול סנדלים זה לא רעיון כזה מוצלח.

מר הנרי ״כדורי״ קריי ניסה ללעוס את עקב הסנדל ומלמל משהו לא ברור בפה מלא.

״אולי תנסה את הסולייה?״ הצעתי

כדורי הסתכל עלי ואמר לי ״בבאאגוגופיטיטי״ ואז נטש את הסנדל הכחול שקיבל לפני יומיים לטובת זחילה נרגשת מתחת לשולחן.

קול המפתח בדלת גרם לי לסובב את ראשי לאותו כיוון. ההורים שלי עמדו בפתח והביטו בי בהרהור.

״קרה משהו?״ שאלתי אותם

״טוב-״ אמי, ג׳ני, התיישבה על קצה הספה בעדינות והושיטה יד ללטף את ראשי. ״זוכרת את הדוד שרי?״

״את מתכוונת לפרופסור שרייד מין מנוטינגהאם?״ נמאס לי שהם קוראים לו דוד, בגלל שהם חושבים שאני אומללה שאין לי דודים. כל מי שבא לבית שלנו, אבא ואמא מחליטים לקרוא לו דוד ולצרף שם חיבה. אז לא, הוא לא הדוד שרי, הוא הפרופסור שרייד מין שלא קשור אלי בשום אופן ואפילו לא מוצא חן בעיני בכלל ורק בא פעם לביקור בלונדון ונשאר לישון אצלינו.

״כן״ אמי נעצה בי מבט ״אז הוא גילה תגלית חשובה בקשר ל… טוב, קוסמים״

״אה, כן״ מלמלתי בהיסח דעת. לפני שבועיים התפרסם נושא אחד בכל עמוד בכל העיתונים: יש קוסמים בעולם! כולם האמינו בזה, ולא היה לי אומץ לומר שלדעתי זה סתם שטויות.

רגע, אני חייבת קודם להציג את עצמי, אחרת לא תבינו פה כלום.

אני ג׳ואן קריי, אבל תקראו לי ג׳ואי. אני בת תשע ולומדת בבית ספר רגיל בלונדון. איך אני נראית? נמוכה עם פנים חיוורות עכבריות שלצערי ירשתי מאבי. השיער החום שלי אסוף תמיד בשתי צמות דקות והעיניים שלי אפורות. ותתאכזבו לשמוע שלא רק שאני… לא יפה במיוחד, אני גם לא קוסמת.

לא, אני ילדה רגילה שגרה בלונדון ואוהבת לקרוא ולכתוב. אני לומדת לנגן במפוחית, פעילה למען הסביבה והחיות ושונאת לרקוד או לשיר. יש לי שלושה אחים קטנים ואחד גדול ולאחרונה גם אני מוצפת בהמון קטעי מידע חדשים ומשעממים על קוסמים. כפי שכבר בטח הבנתם, אני תמיד ממורמרת ועוקצנית ואני הילדה הכי לא זורמת בעולם, והכי פסימית שיש. טוב, פסימיות משתלמת. כמו שאני תמיד אומרת, ״אין תקווה, אין דאגות״ וכמו שאמא שלי אומרת, ״אין שכל, אין דאגות.״ 

זה מזכיר לי תמיד את הביטוי ״יותר מזל משכל.״ בהמשך דרכי גיליתי שאין לי לא זה ולא זה.

נחלצתי מליטוף שיער מתוק במיוחד וזרקתי: ״אז את יכולה, בבקשה, לדבר?״

אמא נדנדה את רגליה ״הדוד שריי גילה שאם שותים דם דרקון, אפשר להפוך לקוסמים״ היא הביטה עמוק לתוך עיני ברצינות תהומית ואמרה: ״אנחנו יכולים להפוך לקוסמים״

״ולרצוח דרקון תוך כדי?״ נדהמתי. כן, אולי אני לא בדיוק יודעת אם להאמין בקוסמים ובדרקונים וכל זה, אבל אם יש כאלו, לרצוח דרקון??? לא, בני האדם משתגעים לגמרי.

״תחשבי מה זה, להיות קוסמת״ אבא הצטרף ״תוכלי לעשות ממש הכל בעזרת שרביט!״

״לא״ החלטתי בתקיפות וכבר ניסחתי לעצמי כלל ברזל: ״אני לעולם לא ארצח חיה אם אני לא חייבת לעשות את זה״

״אבל, ג׳ואי, תחשבי, זה ממש כאילו שאת חייבת״ אבא נראה נדהם מההתפרצות שלי ״עכשיו כולם יתחילו להרוג דרקונים ולקחת מהם את הדם כדי להפוך לקוסמים. תחשבי, זה מגניב בטירוף״

״אני לעולם לא ארצח דרקון״ חזרתי בעקשנות. אבי משך בכתפיו והשיחה הסתיימה לאותו היום.

למחרת ישבתי על הספסל בגינה ולעסתי תפוח בעודי מנענעת ברגלי בנחת. זה היה יום חמישי בבוקר, ההתחלה של החופש. סוף סוף, נמאס לי מבית הספר.

באותו היו היה לי מצב רוח טוב במיוחד. חבל שההורים ממש היו חייבים להרוס אותו.

״מתוקה״ אבא יצא והתיישב לצדי על הספסל. אמא הגיעה מייד אחריו ונשענה לידי על העץ.

״מתוקה כאן״ השבתי בשלווה ואספתי את רגלי אלי לישיבה מזרחית.

״אממ…״ אבא היסס ״יש לנו משהו להראות לך״

״כן?״ המשכתי את השיחה בנחת

״אני-״ הוא בלע את רוקו, ״טוב, פשוט תראי״ וויתר והצביע לתוך הבית.

מתוך דלת הבית יצא ראש של יצור- ומייד אחריו שאר הגוף. היצור הזה היה מקסים, אצילי. ראשו נישא בגאון, עיניו מתנוצצות, וזוג כנפיים פרושות על גבו הזקוף. הוא היה ירוק וזנב עם דוקרנים התפתל סביבו.

״דרקון?״ נדהמתי

״כן, דרקון״ אמא נראתה גאה

״הוא מוצא חן בעינייך?״ אבא שאל בחיוך

ניצבתי המומה, מנסה לעכל את מה שראו עיני. מולי עמד… דרקון. החיה שהפעם האחרונה שראיתי אותה היה בגיל ארבע, וגם זה היה רק בחלום. דרקון גדול, מרשים, יפהפה…

ואז קפצתי על רגלי ורצתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק ענק. הוא לא עשה לי כלום, אבל קצת כעס. הוא חשף את שיניו ונהם קלות.

״איך קוראים לו?״ שאלתי את הוריי בהתרגשות

״אין לו שם״ אבי קימט את מצחו, כמו תמיד כששאלתי אותו שאלה שהוא חשב לטפשית.

צמצמתי את עיני ובחנתי את הקשקשים הבוהקים. ואז נפל לי האסימון. הסתובבתי בפתאומיות, רועדת לגמרי, ולבי פעם בחוזקה בחזי.

״אתם-״ התקשיתי לנשום

השמיים החשיכו בבת אחת ורעם גדול התגלגל. לא זכרתי בדיוק מה בא קודם, הברק או הרעם, ואם הברק אז הוא היה חלש ולא ראיתי אותו, אבל כן ידעתי שאני מפחדת פחד מוות מברקים ורעמים ורוח חזקה. כן, תקראו לי פחדנית או בכיינית, אני יודעת שזה ד-ב-י-ל-י והסיכויים שיפגע בי ברק הם משהו כמו 0.000000000 לא יודעת כמה. אבל מי שיש לו פוביה יבין את זה. את הפחד בלי שום סיבה נורמלית. פשוט פחד. אבל פחד חזק ומשתק.

ובתוך הפחד הזה, בחשכה כאילו עכשיו ערב, פניהם של הורי הביטו בי בדממה. טיפות גשם צנחו על פני. ״ג׳וג׳י״ אבא חייך אלי חיוך גדול ״בקרוב תהיי קוסמת״

התכווצתי לשמע הקול של אבי שחתך את הדממה ועוד יותר לשמע מה שאמר. ״אתם רוצים להרוג את הדרקון?״ הזדעזעתי

״ג׳ואני, תחשבי, בקרוב תהיי מכשפה! הרעיון לא קוסם לך?״

״מכשפה שמכשפה! אני לא רוצה שתהרגו את הדרקון, חסר לכם שתנסו!״ הודעתי

אבי הרצין.

״את לא תגידי לי מה אסור לי״ אמר בשקט ובאיטיות, מדגיש כל הברה. ״אנחנו נהרוג את הוולשי הירוק בין אם זה מה שאת רוצה… וגם אם לא״

וולשי ירוק… שם יפה, חשבתי והמשכתי ללטף את הדרקון ביד רועדת.

״גוגו״ אמר אבא, כל פעם הוא ממציא שם חיבה מוזר חדש, ״כל הארץ כבר קוסמים״

״אני בטוחה שיש עוד מתנגדים לרציחת דרקונים, כמוני״ הדגשתי את המילה רציחה.

״אז את טועה״ אמר אבא ״נשארו עוד חמש משפחות שאינם קוסמים. אנחנו ביניהם.״

״בכל בריטניה?״

״בכל בריטניה.״

הבטתי עמוק לתוך עיניו. אני מומחית בהבדלה בין אמת לשקר. אני תמיד יודעת מתי אנשים משקרים לי. והוא לא שיקר.

אצבעותי נלפתו אל קשקשי הדרקון ועצמתי עיניים. אולי עדיף לי להרוג גם? הרעיון להיות מכשפה כל כך מפתה. אני אוכל לסדר את החדר בסיבוב פרק כף היד ולקפל כביסה בהנפת שרביט. וחוץ מזה, אז אני אהיה כמו כולם. כמו כל הארץ… ואז עיני הביטו אל עיניו של הדרקון.

״לא״ שמעתי את עצמי אומרת ״אני לעולם לא ארצח דרקון״