חזרתו של טום

"היי הארי!"
קולו הרם של רון עזר להארי להבין שהוא עוד ישן, הוא קם לאט, ויצא מהמיטה
"קלוט את זה! נכון אדיר?!"
רון החזיק בידו האחת מכתב, ובידו השנייה החזיק תמונה קטנה שבה היה את קרוניליוס פאדג', שהיה שר הקסמים, ולידו היה פרסי, אחיו הגדול של רון.
הארי חטף את המכתב מידו של רון, וקרא בקול רם את מה שהיה כתוב בו:

היי רון!
איך בהוגוורטס? בכל מקרה, בטח הבנת מהתמונה ששלחתי לך עם המכתב, שקיבלתי
את התפקיד! כרגע אני על תקופת ניסיון, אבל אני בטוח שאני לא אעשה נזק!
בכל מקרה, אני יועצו של פאדג'! זאת אומרת... כבוד השר (הוא אומר שככה צריך לקרוא לו
מישהו שהוא עוד לא ממש בוטח בו), אני אומר לו מה כדאי לעשות ובין היתר אני גם כותב
את כל השיחות והראיונות שלו! זה אדיר! הפעם הראשונה שלי תיהיה מחר...
אני כל כך מתרגש... מקווה שהולך לך טוב בהוגוורטס!
אוהב,
אחיך פרסי וויזלי.

"וואו!"
"נכון?!" רון קפץ "אני כל כך שמח בשבילו!"
"כן... זה ענק!"
"מה קורה פה?" הרמיוני יצאה מחדר השינה של הבנות, והיה ברור שהיא התעוררה מזמן

"פרסי קיבל את התפקיד!" רון המשיך לקפוץ
"אולי תפסיק לקפוץ כמו ארנבת כדי שאני אוכל להבין אותך?"
"אני לא יכול!"
"הארי?" הרמיוני איבדה את כוחותיה ופנתה להארי
"פרסי קיבל את התפקיד" הארי אמר בחיוך

"מגניב" היא אמרה באדישות
רון החליט להפסיק לקפוץ פתאום "מגניב...?" הוא אמר במין סוג של עלבון
"כן... אמרתי מגניב"
"כן טוב, למה שבאמת יהיה לך איכפת..."
"הי! איכפת לי מאוד!"
"אה כן?"
"כן"
"מגניב?"
"אני לא מבינה מה הבעיה" היא אמרה בתמימות
"שום בעיה" אמר רון "פשוט יכולת להביע יותר רגש"
"אני לא עומדת לקפוץ כמו איזה משוגעת אם לא מפריע לך"
"אל תקפצי"
"יופי!"
"יופי!"
"הי!" הארי צעק פתאום "תפסיקו שניכם"
"טוב.. בסדר" רון גילגל עיניים
"יש לנו עכשיו שיקויים" הוא פנה לרון "אנחנו לא רוצים לאחר"
"כן.. אני מניח" הוא לקח את ספריו ויצא אחרי הארי, כשמבטו עדיין נעוץ חזק בהרמיוני.

"היא בלתי נסבלת" רון קיטר כשעברו את המסדרון של הקומה השנייה
"כן... היא יכולה להיות מעצבנת אם היא רוצה" אמר הארי ברוגע
"אני חייב להגיד שגם אתה לא ממש הבעת רגש" הוא העיר לפתע
הארי צחקק "הייתי מרוכז לראות אותך מסתובב ומעצבן את הרמיוני"
שניהם צחקו.

"תוציאו ספרים" קולו של פרופסור סנייפ הדהד בחדר
"מה אתה חושב שנלמד הפעם?" רון גיחך לעבר הארי
"אולי על איך לגרום לאנשים לשנוא אותך, הוא מאוד טוב בזה" הארי צחק
"שקט שם, פוטר!" סנייפ הסתכל על הארי
"סליחה" אמר הארי בשקט
"סליחה פרופסור" אמר סנייפ.
אחרי שתיקה ארוכה, המשיך סנייפ בשיעור.
"אני מניח שהכנתם את שיקויי הפונצליום" אמר בקרירות
"אוי!" אמר רון
"מה קרה?" שאל הארי, והפעם שם לב שסנייפ לא רואה אותו
"ידעתי ששכחתי משהו" מלמל רון
"תקווה לטוב"
"פוטר!" סנייפ התקרב לשולחן של רון והארי, "עוד פעם אחת אני שומע אתכם מדברים ואני שולח אותך לפרופסור דמבלדור!"
"סליחה אדוני" סנייפ השמיע גניחה ארוכה, וחזר לשולחנו.
"בכל מקרה," המשיך, "איפה היינו... אה כן... אני אקרא לכם אחד אחד ואתם תבואו להראות לי"
כולם התכווצו בפחד

"גברת פלמר, נא גשי לפה עם הפונצליום"
לבנדר קמה מכיסאה עם בקבוקון ורוד ומנצנץ.
"אתה חושב שזה יגמר ברע?" רון רכן שוב לעבר הארי
"דווקא נראה לי היא עשתה עבודה טובה" ענה הארי בתמימות
"התכוונתי למקרה שלי..."
"אה" הארי הרים את כתפיו
לבנדר חזרה לשולחנה עם פנים חמוצות.

"מר וויזלי" סנייפ אמר בקול רם מאוד, שהארי היה יכול להישבע שמי שהיה עובר עכשיו במסדרון היה שומע
רון הסתכל על הארי במבט מבוהל "תאחל לי בהצלחה..."
"נו! למה אתה בדיוק מחכה וויזלי?"
רון נגש לשולחן של סנייפ, וכולם יכלו לשמוע את השיחה שלהם
"איפה הפונצליום שלך וויזלי?!"
"א..א.. אני פוחד ששכחתי להכין אותה פרופסור..."
"אתה מה?!"
"שכחתי א...אותה"
"היה לך שבוע שלם!"
"א...אני כל כך מתנצל פרופסור"
"שב במקומך!"
רון חזר עם מבט פוחד
"אז לא הלך טוב, הא?" הארי שאל, והיה ברור שהוא צוחק
"אוי תסתום"

"מר פוטר!"
"בהצלחה.." אמר רון
הארי הרגיש שליבו פועם בחוזקה, הוא ידע שגם אם הוא הכין את הפונצליום בצורה הכי מושלמת (מה שהתיל בו ספק), סנייפ היה מוצא דרך להעניש אותו, או לתת לו ציון נמוך מאוד.
הארי הרים את הבקבוקון הכסוף שלו, והתקדם לשולחנו של סנייפ.
"מה זה אמור להיות בדיוק, פוטר?"
"הפונצליום שלי" אמר הארי בקרירות מובלטת
"אה הא.. כן..." סנייפ התחיל להסתובב סביב הארי "ואולי תהית...למה זה כסוף כשבקשתי במפורש שזה יהיה ירוק?!"
"למה הצבע משנה?"

"אל תתחצף פוטר!" הוא הרים את קולו עוד יותר "זה שאתה טיפש מכדי להבין את זה, זה לא אשמתי!"

"אני לא מבין... אז זה התפקיד שלך לענות לי"
"אולי תשתוק כבר?!" סנייפ הרעיד את כל הכיתה, ואיתה גם את הארי, אחרי כמה שניות הוא הוסיף: "הצבע הירוק נגרם בגלל רקח העצות, פוטר, וכמדומני ששכחת אותה"
"לא" אמר הארי בהחלטיות "אני בטוח ששמתי"
"אם כך," פסק סנייפ, "אולי שמת משהו אחר שגרם לפונצליום להיות כסוף... משהו כמו.. אולי... מנטה כסופה?"
הארי נזכר שהיה מצוברח באותו הערב שהכין את הפונצליום על הרמיוני שהטיחה בו לעשות את שיעורי הבית שלו, אז היה לו הגיוני ששם בטעות את המנטה הכסופה משיעור צמחים בפונצליום.
הארי שתק
"הא פוטר?"

"יכול להיות"
"ולמה זה?!"
"זה היה בטעות, ערבבתי בין שיעור צמחים לבין הפונצליום"
"אז אולי תתחיל להבדיל בין השיעורים שלך פוטר!"
"אולי" אמר הארי, עדיין אדיש
"חזור למקומך" אמר סנייפ ברוגע
הארי חזר לשולחן שבו רון ניסה לערבב בין השיקויים שהיו מונחים על השולחן.
"מסתבר שהוספתי מנטה כסופה מהשיעור של טרלוני"
"אוי"
"כן... הוא מוצא על מה לריב"
"ברור הוא מנוסה כבר שנים" רון והארי התחילו לצחוק.

"סוף סוף!" רון דילג כשפגשו את הרמיוני ממשיכים לשיעור הבא
"מה קרה?" הרמיוני הביטה בו

"יש לנו עכשיו שיעור עם האגריד!" רון אמר באושר, וכמעט שהתחיל
"אוי תרגע, יש הרבה מורים טובים" הרמיוני הטיחה בו
"אולי לך ...כי את מלאך" רון נזף
"מלאך?"
"מלאך"
"זה מה שאתה חושב?" היא אמרה בחמימות
"איכסה לא!"
הרמיוני הרכינה את ראשה

"התכוונתי שכל המורים אוהבים אותך"
"אה..כן" היא אמרה בשקט
"שלא תביני לא נכון... את חמודה.. פשוט לא כל כך מתאים לי... אמ.. נו..."
"אני חושב שכדאי שנחליף נושא" פסק הארי פתאום, והרמיוני הסתכלה עליו כאילו רק עכשיו שמה לב שהוא פה
"כן.. כדאי" אמר רון, כולו מסמיק

הם נכנסו לכיתה מדומת היער והתיישבו, רון והארי היו באותו שולחן, בעוד הרמיוני יושבת ליד שון דרג'.
"שלום חברימוס! שמח שבאתם!" האגריד נכנס מחויך מין הרגיל
"זה הדבר הכי משמח שקרה לי היום.." מלמל רון להארי
"מה אמרת, רון?" האגריד קרן לעבר רון
"זה לא חשוב.."

"אמ.. בסדר, בואו נמשיך"
"אמ.. האגריד?" אמר רון פתאום "אני לא הבנתי איך..."
באמצע המשפט של רון, החלו לפתע צעקות מהקומה מעליהם.

הארי לא חיכה יותר מידי, ומיד קם מכיסאו לעבר הקומה הבאה, אך קולו של האגריד עצר אותו.
"אני לא חושב 'זה רעיון טוב 'תעלו לכם ככה בלי השגחה 'ארי" האגריד היה היחיד שקרא להארי בשמו
"אבל האגריד.."

"אל 'תווכח איתי" הוא השתתק לרגע, וכיחה עד שהארי ישב שוב במקומו " 'ני הולך 'בדוק מה יש שם 'מעלה" הוא אמר ויצא מהחדר

"מה אתם חושבים שקורה שם?" הרמיוני התקרבה לרון והארי
"אני לא יודע" אמר רון "אולי פרד וג'ורג' שוב עשו איזה בעיה"
הארי שתק, הוא כל כך השתוקק ללכת לבדוק מה זה... והאגריד לא נתן לו.. כאילו הוא יודע משהו...
"הארי? הכל טוב?" רון נגע בכתפו של הארי
"מה.. כן, כן"
"מה אתה חושב שקורה שם למעלה?" הרמיוני שאלה שוב
"לא יודע" הוא אמר בשקט, ולא ממש הקשיב.
"אני חושבת שכדאי שנעלה" היא פסקה
רון הביט בה במבט מוזר "את חולה או משהו?"
הרמיוני גיחכה "לא"
"טוב.. אתם באים?" רון קם והרמיוני איתו, אך הארי נשאר לשבת
"אתה בא?" רון שאל אותו

"הכל בסדר, הארי?" הרמיוני נדנדה אותו
"כן..אמ...תלכו בלעדיי"
רון משך בכתפיו והתקדם לכיוון הדלת
"רון!" הרמיוני קרא לו
"מה?"
"בוא לפה"

רון חזר "מה את רוצה?"
היא הצביעה על הארי, והארי הרגיש את זה
"מה..אה..אמ... הארי?" רון גמגם "מה קורה?"
"בסדר"
"למה אתה לא בא?" הרמיוני לחצה
"אני לא יכול"
"למה?" רון היה הפעם מי שנדנד
"כי אני לא יודע מה קורה למעלה, והאגריד אמר לנו לא"
"מה פתאום נהיית לי פה הרמיוני?" רון אמר, והרמיוני תקעה בו מבט חד
"אני.. אני פשוט חושב שהאגריד יודע מה הוא אומר.."
"הארי.. רון צודק, אם לא נדע מה קורה למעלה," בינתיים הצעקות רק החמירו "זה יכול להיות יותר מסוכן מאשר אם נדע"
להארי לא היה כוח להתווכח על זה "בסדר, אבל רק הצצה"
הרמיוני ורון חייכו, ומיד רצו למעלה.

מעגל תלמידים הקיף את מקגונגול, ששכבה על הריצפה ללא ניע

"אוי לא" הרמיוני לחשה "זה לא סימן טוב"

"תנו לי לבדוק אותה!" דמבלדור הורה לתלמידי שנה שניה לפנות לו את הדרך
"אלבוס!" טרלוני קראה עליו "מינרווה... תראה!"
"אני רואה סיבין" דמבלדור דיבר ברוגע
"אף אחד לא היה עד לכלום פרופסור" פרופסור טרלוני אמרה בלחש "לא יודעים מה קרה"

"האגריד!" קרא דמבלדור
"אדוני?" האגריד הצליח להגיע בין המעגל הצפוף
"תזעיק את פומפרי"
"כן אדוני" האגריד רץ לחדר האחות ומבטו מודאג

"כל התלמידים, נא לחזור לחדרים! פרופסור סנייפ ילווה את הסלית'רים, סיבין, תלווי בבקשה את ההאפלפאפים, האגריד ילווה את הגריפנדורים כשהוא יחזור, פליטיק ילווה את הרייבנקלויים!"
כולם התפזרו לעבר המורים שלהם.
"גריפנדורים אלי!" קרא האגריד כשחזר עם מאדם פומפרי "'ארי הרמיוני רון! בואו לפה"
רון והרמיוני הלכו לעברו של האגריד, אבל הארי נשאר קפוא מאחור.
"הארי," אמר דמבלדור כשהיו רק שניהם במסדרון הענק "למה אתה לא עם האגריד?"
"למה היא ככה?" הארי שאל לפתע
"אין עדים למקרה הזה.."
"אבל אתם חייבים לדעת," קטע אותו הארי "לפחות אתה"
"טוב—"
"אל תגיד לי שאתה לא יודע, פרופסור" אמר הארי "אני יודע שאתה יודע"
"הארי," פסק דמבלדור "זה מחוץ לעניינך"

"אבל אני רוצה לדעת"
"זה לא משנה מה אתה רוצה, פוטר!" קרא לפתע סנייפ
"סוורוס," אמר דמבלדור בלי להסתכל לסנייפ בעיניים "זה בייני לבין הארי"
"הוא צריך ללמוד שלא כל דבר שקורה קשור אליו"

"ואני אלמד אותו בדרך שלי, סוורוס, אז בבקשה –"
"סוורוס צודק הפעם," פסק קולה של טרלוני, "אני אלווה אותו לחדרו"
"תודה לך" אמר לבסוף דמבלדור
"מה?" אמר הארי "אתה נותן לי פשוט ללכת?"
"הארי, לך עם סיבין" הוא אמר ברוגע
"אתה לא יכול לעשות את זה... פרופסור מקגונגול... דמבלדור!" אמר הארי כשטרלוני משכה אותו לחדרו.

"הינה אתה!" הרמיוני רצה לחבק את הארי "כבר דאגנו"
"לא הייתי פה חמש דקות.." מלמל הארי
"יותר כמו חצי שעה..." אמר רון
"לא הגיוני," הארי השתחרר מחיבוקה של הרמיוני, השיחה שלו ושל המורים נמשכה רק כמה שניות.. "הייתי שם לא יותר מעשר דקות"
"האגריד הלך לחפש אותך" אמר רון "אני חושב שהוא משתגע.."
"באמת.." אמרה הרמיוני "איפה היית?"
"אה.. זה לא חשוב"
"זה כן" אמרה הרמיוני "אם האגריד הלך לחפש אותך זה חשוב"
"אני.. רק.. אמ... הלכתי לשירותים.."

"לחצי שעה הארי?" הרמיוני גיחכה
"עזבי אותו" רון נראה פגוע "לא רוצה לספר לנו"
"רון.." הארי התחיל להרגיש רע
"לא צריך" קטע אותו רון "אני הולך לישון"
"לילה טוב" אמר הארי

רון נעץ בו מבט, והלך לחדר שינה של הבנים
"הארי—" התחילה הרמיוני להגיד, להארי לא היה שום כוונה לספר לה או לרון מה שקרה למטה, ולכן אמר "את יודעת מה, הרמיוני... גם אני חושב שאני אלך לישון.."
"הארי!" היא צעקה לעברו, אבל הוא כבר נכנס למיטה, מצפה כולו שכל זה היה חלום אחד גדול... שהוא בכלל לא קוסם... לא בהוגוורטס.. לא פגש את הרמיוני ורון...
"הארי?" רון לחש לעברו
הארי קם לאט "מה השעה..?" מלמל
"אמ.. אחת בבוקר"
"אחת בבוקר?!"
"ששש" השתיק אותו רון "אני לא הצלחתי להירדם.."
"כן.. אני מבין"

"כן.. אז... חשבתי על זה.. ו.. אמ... אתה לא חייב לספר לנו הכל.. אם אתה לא רוצה לספר אתה לא חייב..."
"רון אני באמת.."
"לא, זה באמת בסדר" אמר רון, והיה נשמע כן למדי, אבל הארי עוד הרגיש טיפה עלבון בקולו
"בוא איתי" אמר הארי ויצא לעבר חדר גריפנדור
"מה.. הארי-"

"ששש"
"לאן אתה הולך?"
כשהגיעו לחדר הגדול של גריפנדור הארי סיפר לרון כל מה שקרה לו בערב.
"זה באמת מה שקרה?"

"לא הייתי משקר לך כל כך טוב"
"וואו.. זה ממש מוזר"
"מה מוזר?" הרמיוני, שנראתה עייפה ביותר, יצאה מחדר הבנות לעברם.
"מה שקרה למקגונגל" אמר רון "דמבלדור לא הרשה להארי להתערב"
"טוב," אמרה לבסוף "ציפיתי שזה יקרה... אחרי הכל, זה באמת לא עניינו"
היא פיהקה, "מצד שני, לדמבלדור תמיד היה תירוץ לשתף את הארי במה שקורה-"
"זה לא תירוצים!" אמר הארי "כל מה שהוא אומר נכון"
"מה שתגיד" היא פיהקה שוב.
"אתם יכולים לדבר יותר בשקט?" ג'יני יצאה לעברם, לא פחות עייפה מהרמיוני, "אנשים מנסים לישון"
"סליחה" אמר רון "זה סוג של אשמתי"
ג'יני התיישבה לידם "אז מה קורה פה?" היא אמרה "השעה אחת וחצי בבוקר..."
"אמ.. טוב... אני לא ממש הצלחתי להירדם...ו.. הארי סיפר לי סיפור לפני השינה.." רון גמגם
"אתם באמת חושבים שאני כזאת תמימה?" היא דיברה אל רון, ואז הפנתה את מבטה להארי "אתם מדברים על השיחה שלך עם דמבלדור למטה?"
"איך את יודעת על זה?" הארי קם מכיסאו
"גם אני הייתי למטה"
"אבל.. לא ראיתי אותך"
"זה לא אומר שלא הייתי שם, הארי" היא אמרה בהתנשאות מובלטת, "אבל אני נשארתי יותר זמן"
"שמעת את ההמשך?" רון חייך
"כן, סנייפ אמר משהו כמו 'זה כמו מה שקרה אז'" היא אמרה
"מה שקרה אז?" הרמיוני חזרה אחריה
ג'ני הנהנה, "ואז טרלוני אמרה 'זה הוא שוב'"

"זה הוא שו-" הרמיוני באה לחזור אחרי המשפט שוב
"כן הרמיוני, שמענו" רון קטע אותה
"מה ההמשך?" הארי דחף
"אמ... הייתי עייפה.. הלכתי לישון" אמרה ג'יני
"מה?!" רון צעק, ואז נזכר בשעה "אין מצב שהיית עד כדי כך עייפה" הוא לחש
"השעה הייתה אחת עשרה וחצי, רון!" היא אמרה
"את אף פעם לא עייפה בשעות האלה" הוא אמר
"היה לי יום ארוך" היא אמרה "וגם אם המשכתי להיות שם, זה לא עניינכם מה אמר-"
"מה אתם עושים בשעה כל כך מאוחרת?" דמבלדור פתח את חדר גריפנדור
"אמ... פרופסור... אני לא הצלחתי להירדם... והארי והרמיוני הם.. סיפרו לי סיפור.."
"אז מה ג'יני עושה פה?" מלמל דמבלדור
"אני חוזרת לישון" פסקה ג'יני והלכה לחדרה
דמבלדור התיישב מולם "אני מבין שהמצב מוזר," אמר "אבל אתם חייבים להבין שלא הכל קשור אליכם"
"כן פרופסור, אבל-" הרמיוני אמרה
"העלמה גריינג'ר, המורים יודעים מה טוב לכם"
"פרופסור?" הארי שאל
דמבלדור הפנה את מבטו אליו "מה?"
"פרופסור מקגונגול תיהיה בסדר, נכון?"
דמבלדור נאנח "מדאם פומפרי מנסה לטפל בה, זה יכול לקחת זמן"
"ומי יהיה המורה שלנו לשינויי צורה?" רון שאל
"אני מחפש, אל תדאגו לזה"
"אתם יודעים מה קרה לה? מי עשה את זה?"

"מספיק עם השאלות להיום, הארי" דמבלדור קם, "אני מבקש שתחזרו למיטות, ואם רון, אתה לא מצליח להירדם, בוא למשרדי" הוא חיכה עד שהרמיוני הלכה לחדר הבנות, ורון והארי פנו לחדר השינה של הבנים, והלך.

היום למחרת היה יום יציאה להוגסמיד, ולהארי, כמו כל שנה, לא היה אישור יציאה.
"תסביר לדמבלדור" הרמיוני אמרה כזהם צעדו במסדרון "הוא חייב לתת לך לצאת"
"דמבלדור לא יוצר איתי אפילו לא קשר עין מאז אתמול" אמר הארי בתסכול
"אוי הארי.." היא אמרה "אתה חייב לנסות!"
"הרמיוני," אמר לפתע רון "אם הוא לא רוצה לדבר עם דמבלדור הוא לא צריך... אבל הארי," הוא פנה עכשיו להארי "אתה חייב לבוא"
"אבל איך?"
"תחתום על האישור לבד"
"מה זה השטויות האלה?!" הרמיוני כמעט צרחה "אתם לא מרמים!"
"את לא חייבת להשתתף בזה, את יודעת" אמר רון
"וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות! אז תהנו לכם" היא רצה ברוגז.
"האמת," אמר הארי פתאום "יכול להיות שבאמת זה לא רעיון טוב.."
"מה יש לך?" רון נשמע נעלב "בזמן האחרון אתה כל הזמן מתנהג כמו הרמיוני או מגן עליה!"
"לא נכון... אני פשוט חושב שיכול להיות שיעלו עלינו.. אתה מבי-"
"לא הארי" הוא אמר בעלבון "אני לא מבין" וגם הוא הלך.
"היי הארי" קול זקן ועמוק נשמע מאחוריו, "אנחנו צריכים לדבר"
"פרופסור.. אני..."
"אני אשמח שתבוא" דמבלדור חיכה כמה שניות, והלך
"חכה!" צעק אחריו הארי, והתחיל לרוץ בעקבותיו "אני בא!"

הארי פרץ בסערה אל משרדו של דמבלדור
"שלום הארי" הוא אמר בשלווה
"פרופסור..." הארי התיישב מולו "רצית אותי?"
"אכן" קולו מתוח מעט "חוששני.. לא מצאתי מורה לשינויי צורה עדיין"
"זה מה שרצית, פרופסור?" הארי הרגיש מוזר, מה פתאום דמבלדור מזמין אותו לפה בשביל זה?
"האמת היא... שלא" עכשיו קולו היה מתוח ביותר, הוא נשען לצד הארי "הוא קרוב להוגוורטס, הארי, ממש קרוב"
"אתה מתכוון וולדמורט?"
"אנחנו חושדים שפרופסור מקגונגול לא בבית החולים בטעות"
"מ... מה נעשה?"
"תגיד לחברים שלך להישאר בחדרים," אמר "ואל תצאו"
הארי הנהן
"הארי," אמר "תשמר לחוקים"
"מבטיח"
"זה חשוב יותר מכל דבר אחר, אתה מבין?"
"כן"
"אני אדאג להגיד לכל שאר הבתים"
הארי הנהן שנית
"אתה משוחרר"
הארי יצא בלי להגיד מילה, וברגע שיכל, תפס את רון והרמיוני.

"מה יקרה עכשיו?" רון שאל
"לא משהו טוב" אמר הארי "דמבלדור היה מתוח מאוד"

"הארי?" נוויל אמר לפתע
"מה?"
"אתה...אמ..פוחד?"
"קצת," אמר הארי "אבל אל תיהיה לחוץ עדיין"
"אה..אמ..כן"
"אם צריך אני מוכנה להילחם נגדו" קולה הקשוח של ג'יני נשמע
רון גיחך
"מה אתה צוחק שם?" היא פסקה "זוכר לפני שלוש שנים?"
"כן.. טוב.."
"לא צריך להילחם בו בינתיים" אמר הארי
"הארי צודק" פסקה הרמיוני "בואו נשאיר את זה למבוגרים"
"לא אמרתי את זה" הארי הפנה לה מבט "אמרתי שלא צריך להילחם בו עדיין"
"הארי לא" אמרה הרמיוני "אתה לא יכול להילחם בו!"
"הרמיוני, אני חייב!"
"לא אתה לא, אתה תפגע!"
"זה או שהוא ימות או שאני" אמר "אני לא יכול להמשיך לחיות כשאני יודע שהוא יכול לבוא כל שניה ולהרוג אותי, והוא לא יכול לחיות כשקורה לו אותו הדבר"
"אבל-"
"אין פה שום אבל, אני מוכן להקריב את החיים שלי בשביל זה"
"גם אני" אמר לפתע נוויל "גם אני מוכן למות בשביל הארי"
"אני כבר אמרתי שאני בעסק" אמרה ג'יני
"אני אבוא, ברור" רון לפתע אמר
"א..אבל..." הרמיוני גמגמה
"את לא חייבת לבוא
"אני לא חייבת" היא אמרה "אני רוצה לבוא, הארי, בשבילך"

		הפרק הבא