יהיה בסוודר

כבר כמה שנים שהפאנפיק הזה חי בראש שלי, צף לפני השטח פעם בכמה חודשים.

כבר כל כך הרבה זמן שאני רוצה לכתוב אותו, אבל תמיד יש משהו אחד, בין אם פאנפיק אחר שאני כותבת, לימודים, צבא, או הספר המקורי שאני עובדת עליו...

אבל החלטתי שיש די ויש חלאס - והפאנפיק הזה חייב להיכתב!

אז הנה הוא (ההתחלה שלו, בכל אופן...)

ואל תדאגו - הפרקים הבאים יהיו הרבה יותר ארוכים...

הגילוי

היה זה סוף שבוע רגיל לחלוטין. חודש נובמבר היה בשיאו ולא שכח להביא עמו את הכפור הרגיל של סקוטלנד.

רון מצא את עצמו משוטט בחוסר מאס במסדרונות, אחרי שברח מהרמיוני, שניסתה לשכנע אותו להתחיל לעבוד על עבודת ההגשה בשיקויים.

הוא נעצר. היה נדמה לו שהוא שמע בכי חנוק מאחת הכיתות.

ברגע הראשון, הוא חשב שדמיין את זה, אבל אז, הוא שמע אותו שוב. הוא ניגש בזהירות לדלת ופתח אותה.

מאחוריה, הוא גילה כיתה ריקה, שבה ישב, מכופף, נער בלונדיני והתייפח בבכי.

רון זיהה אותו מיד. צמרמורת עברה בגופו.

השיער הכמעט-לבן, מדי סלית'רין… בכל מצב אחר, רון היה מבין, ללא כל ספק, שמדובר במאלפוי. רק שהפעם, הוא לא היה בטוח. אמנם הבחור היה נראה כמוהו, אבל לא יכול היה להיות שנסיך הקרח בכה!

רון נסוג אחורנית. הוא תכנן לסגור את הדלת ולשכוח שכל זה קרה, רק שלדלת היו תוכניות שונות משלו. במקום להיסגר בשקט, היא השמיעה חריקה קולנית.

מאלפוי קפץ בבהלה. כעת, כשהוא הפנה את מבטו המזועזע, אל הג'ינג'י, לא היה ספק שמדובר במאלפוי. רון לא היה מסוגל להפסיק לבהות בעיניים הנפוחות ובאף האדום שלו.

"ויזלי," הוא פלט, תוך כדי שהוא מנסה לנגב את העיניים שלו.

		הפרק הבא