חטפת את ליבי

פאנדום: הארי פוטר.

תקופה: שלוש שנים אחרי סוף המלחמה.

שיפ: דרקמיוני. רונמיוני קצרצרים.

ז'אנר: רומאנס בעיקר. אולי מעט... אבל מ-ע-ט... קיטשיות. רק מעט.

דסקליימר: כל הזכויות לא שייכות לי בכלל ובלה בלה, בלה...

טיזר: הרמיוני חוטפת התמוטטות עצבים כשרון זורק אותה יום לפני ערב חג המולד. היא הבטיחה להורים שלה שהיא תביא את החבר שלה... אז מה אם היא צריכה לחטוף עובר אורח תמים בשביל זה?!

טוב. אולי לא כל כך תמים.

הערות: רון והרמיוני לא התחתנו ולא נולדו להם ילדים. הם רק יצאו. במשך שלוש שנים. גם דראקו לא התחתן עם האישה שחורת השיער, ולא, לא היו לו קרחות. בלעע..

חלק |

"אבל רון!"
"הרמיוני, אני לא יכול להמשיך ככה. את ממש לוחצת עליי מכל הכיוונים. למה אני צריך לפגוש את ההורים שלך?!" רון צעק על הרמיוני. היה זה יום לפני ערב חג המולד, והזוג הלך לו בשדרה מכוסה בשלג כשרון הנחית על הרמיוני את ההודעה.
"אתה לא יכול לעשות לי את זה!" הרמיוני קראה, מתאפקת לא לפרוץ בבכי. "אני הבטחתי להם שאני אביא את החבר שלי! ואם אני לא אקיים את ההבטחה הם –"
"איך זה הפך פתאום להיות מדובר בך? הא?" רון כעס. כבר כמה אנשים שהלכו ברחוב התחילו להסתכל עליהם. הרמיוני הסמיקה. "אני מצטער הרמיוני. אני לא יכול." רון אמר, ואז התחיל ללכת משם.
"יודע מה?" הרמיוני כבר איבדה את העשתונות שלה לחלוטין. "אם אתה הולך עכשיו, אנחנו נפרדים. סופית." היא כעסה. רון בהה בה בערך עשר שניות ארוכות, בהן להרמיוני לא היה מושג מה הוא הולך לומר, ואז רון אמר: "להתראות הרמיוני."
"רון!!" הרמיוני צעקה, אך הוא רק נופף לה לשלום והתרחק משם.
היא נפלה בקולניות על השלג. זוגיות של שלוש שנים ירדה לטמיון. ככה. סתם. היא חבטה לעצמה בראש. 'איך נתתי לעצמי להיסחף לזה? אני אהבתי אותו. למה נתתי לזה לקרות?'

היא קמה מהשלג, ונכנסה לקלחת הרותחת. קבוצה של נשים מבוגרות התחילה לדבר, והיא שמעה בבירור אז זוג המילים: "הרמיוני גריינג'ר."

מזווית עינה היא ראתה את פנסי פרקינסון, מסופרת בתספורת קרה קצרה עוד יותר משהייתה בהוגוורטס, לבושה במיטב שמלותיה. כמה שולחנות משם היא ראתה את דין תומאס אוכל ארוחת ערב עם לבנדר. היא נופפה לשניהם והלכה משם מבלי לפתוח בשיחות ארוכות.

'הוא מת מבחינתי...' היא הוסיפה לחשוב בעצב ובכעס, מיהרה אל הסמטה שמאחורי הפונדק, לחצה על סדר הלבנים הנכון שבחומה, ונכנסה אל סמטת דיאגון. היא הסתכלה לצדדים, וראתה שהסמטה שוממת בתקופה הזו של השנה. היא התקדמה פנימה במהירות, שמה לב שהיא הולכת לבדה. 'אני באמת צריכה להיות קצת לבד...' היא חשבה ברחמים, עדיין לא נותנת לאותן דמעות להשתלט עליה.

היא התקדמה עוד וראתה מולה אדם בערך בגילה, נשען על הצומת שמפרידה בין ההמשך של סמטת דיאגון לכניסה לסמטת נוקטורן, וקורא ספר.
לפתע, מחשבה פראית ומטורפת נכנסה לראשה.

היא בחנה שוב את האדם. גבוה, רזה אך שרירי, עור חיוור... בדיוק מה שהיא צריכה. בלי לחשוב היא התקרבה אל האדם והצביעה עליו עם שרביטה.

"אתה בא איתי!" היא קראה. האדם הסתכל עליה, איך היא לא זיהתה אותו לגמרי.

"גריינג'ר? מה את רוצה ממני?" היא כמעט וזיהתה את הקול, אך נדמה היה כי התשובה נשארה עדיין על קצה לשונה.

"בוא, ואני לא אפגע בך!" הרמיוני קראה. האדם בחן את השרביט, אז הסתכל על הרמיוני, אז נראה כאילו הוא נזכר במשהו ואז אמר: "אני מעדיף לא להסתכן." ועקב אחרי הרמיוני.

היא תפסה את ידו, והתעתקה איתו אל תוך המכונית שלה, שחנתה ממש מחוץ לקלחת הרותחת.

"רק תגידי לי גריינג'ר..." הוא אמר. "לאן, בוצדמית מטונפת שכמוך, את לוקחת אותי?! בשם מרלין הגדול!!"

אז הרמיוני זיהתה מי זה.

"מאלפוי??" הרמיוני נדהמה.

"כן. מי חשבת שאני?" הוא אמר בקולו הלגלגני. "לאיפה את חוטפת אותי, גריינג'ר?"

"אני ממש מצטערת אני –" אך אז הרמיוני קטעה את עצמה, כי היצר הפראי שלה השתלט עליה שוב, והיא נעלה את הדלתות של האוטו. "אני חייבת לעשות את זה." היא נאנחה, ומלמלה איזה שהוא כישוף לחלל האוויר. המכונית זרחה באור כחול, ואז חזרה למצבה הרגיל. "רק כדי שלא תוכל להתעתק."

"לאן את לוקחת אותי לעזאזל?!" דראקו שאג. הרמיוני גיחכה, התניעה את המכונית, והתחילה לנסוע משם. "לאן?! אני צריך להיות איפה שהוא עכשיו!! את לא יכלה לחטוף אותי!!"

"כן? תראה אותי." הרמיוני מלמלה, והגבירה את המהירות. דראקו גלגל את עיניו. "לאן?"

"אתה הולך לשחק את החבר שלי במשך שבוע, ואז אני אשחרר אותך."

"איו! האימה!!" דראקו קרא. "את לא יכולה להכריח אותי!"

"אנחנו תכף נגיע. קיבלתי אישור לייצר מפתח מעבר לאמצע השומקום שההורים שלי גרים בו." הרמיוני מלמלה, ואז נעצרה ברמזור.

"ומה גורם לך לחשוב, שאני, דראקו מאלפוי האגדי, בכלל אעמיד פנים שאני חבר של בוצדמית מגעילה ופשוטה שכמוך? הא?" דראקו שאל.

"כי אין לך ברירה." הרמיוני מלמלה, ובאותו הרגע הם חנו בשממה המושלגת מחוץ לעיר לונדון, ליד קופסת סרדינים מלוכלכת.

"אני אומר להם שחטפת אותי!" הוא כעס.

"עוד נראה לגבי זה." היא מלמלה, ויצאה מהמכונית. אך כשדראקו ניסה לצאת גם הוא ולא הצליח היא אמרה: "כישפתי אותה. זוכר?"

"המפף." הוא מלמל, והרמיוני חזרה אל המכונית, מחזיקה את קופסת הסרדינים.

"איו. אני לא נוגע בזה!" דראקו אמר כשהקופסא התחילה לזרוח באור כחול.

"תחשוב על זה ככה: אם אתה לא תיגע בקופסא אתה תישאר כלוא במכונית במשך שבוע עד שאני אשחרר אותך."

"אבל יש לי שרביט!" הוא ניסה לשלוף את שרביטו מחגורת מכנסיו.

הוא לא היה שם.

"אוו... נו באמת." הוא נגע בקופסא שנייה לפני שהוא והרמיוני נעלמו.

"השרביט שלי היה אצלך?" הוא שאל בתסכול כשהם הופיעו מול בקתת עץ גדולה. הרמיוני גיחכה, אז היא הכניסה את השרביט של דראקו לתוך החולצה שלה.

"איו! גריינג'ר! תוציאי אותו משם! אני לא יכול להתעתק בלי שרביט..." הוא הוסיף ובחן את הסביבה. "אני תקוע באמצע שום מקום..." הוא הישיר מבט אפור וקר אל עיניה של הרמיוני. "ואני תקוע עם מוגלגים מטונפים בחג המולד. האם יכול להיות יותר גרוע מזה?"

טראח. רעם הבליח בשמיים והתחיל לרדת גשם.

הרמיוני גיחכה.

"למה זה תמיד קורה כשאני שואל את זה?" דראקו מלמל ברחמים.

"חכה פה שנייה." היא אמרה ואז רצה אל תוך הבית.

"אמא? אבא?" היא שאלה. הבית היה מלא בבני משפחתה של הרמיוני: ההורים, וכל הסבים, הדודים, ובני הדודים.

"היי!" הרמיוני השתיקה את המולת הנוכחים. כולם השתתקו, ואז ההמולה פרצה שוב מחדש כשכולם התחילו לחבק את הרמיוני, ומחצו אותה כמעט לגמרי.

"אני רק רוצה להודיע משהו." היא אמרה כשעשרים ושתיים האנשים השתתקו ועזבו אותה סוף כל סוף. "הבאתי את החבר שלי." היא עצרה שוב בגלל שהפעם כולם נשמו בהפתעה, כאילו לא מודעים לכך שלהרמיוני אמור להיות חבר, "ויש לו כמה קטעים מוזרים כאלה. הקטע הראשון, כשהוא מרגיש מבוכה במקומות עם הרבה אנשים הוא תמיד אומר: 'תעזרו לי, חטפו אותי.' או, 'היא משוגעת, אני לא באמת חבר שלה.' אז תצחקו, כי זה אמור להיות מצחיק."

"מתאים להרמיוני להתאהב במשוגע." רוז, אחת מבנות הדוד שלה מצד אימה, מלמלה לעבר אוונג'לין, בת דודתה מצד אביה.

"הקטע השני," הרמיוני אמרה בקול רם מדיי, כדי להשתיק אותן. "הוא נולד בסקוטלנד למשפחה של אצילים, ובגלל זה יש לו שפה שונה משלנו. אם הוא יקרא לכם מוגלגים מלוכלכים, או משהו בסגנון, אז אתם צריכים להיות מאוד מוחמאים."

"או-קי.." ג'ון, בן הדוד השני מצד אביה, מלמל בבלבול.

"והקטע השלישי... הוא קוסם. כמוני." הרמיוני מלמלה. כל משפחתה כבר ידעה על הילדה הקסומה, ולכן החשיבה אותה לכבשה השחורה. לכן הם לא הופתעו כשהרמיוני הצהירה את זה.

"אני כבר חוזרת!" הרמיוני קראה, והלכה אל דראקו.

"מוכן?" היא שאלה אותו. דראקו נד בראשו לשלילה. הרמיוני תפסה את ידו וגררה אותו פנימה.

"ש-לום!" אמא של הרמיוני, ליסה, אמרה אל דראקו ברגע שנכנס. ברגע שדראקו קלט כמה נוכחים יש בחדר הוא צעק: "תעזרו לי, חטפו אותי!"

באותו הרגע כל יושבי החדר פרצו בצחוק.

דראקו בהה בכולם בזעזוע, והחליט לחדד את דבריו: "היא משוגעת! אני לא באמת חבר שלה!"

הצחוק רק גבר.

הוא הסתכל לצדדים בחוסר אונים ואז מלמל לעצמו: "איזה מוגלגים מלוכלכים."

"אוי תודה!"

"לא היית צריך."

"נחמד מצדך!" בני המשפחה התחילו לומר ביחד. דראקו בהה בהם בזעזוע, אז הסתכל על הרמיוני ואמר: "יש לך משפחה מטורפת, את יודעת?"

"כן." היא גיחכה.

"ומה איתך, הרמיוני? לא ראיתי אותך כבר ארבע שנים!" אישה קשישה למראה שאלה אותה. "עשית משהו חשוב?"

דראקו נזכר שהרמיוני הצילה את כל העולם לפני שלוש שנים, אך החליט לא להתערב.

"אם התכוונת ל'להשיג עבודה נורמאלית' או ל'להרוויח כסף נורמאלי' או ל'להתחתן', אז לא, לא עשיתי משהו חשוב." הרמיוני מלמלה בכעס, ודראקו הניח שהן לא תמיד הסתדרו. בני הדודים פתחו בצחקוקים.

"אני, לא, מאמינה!!!" רוז צרחה פתאום, וכולם הסתכלו עליה. "אתה לא הפרזנטור של... של... של מאלפוי מוצרי טיפוח לגבר בע"מ??" ואז, כאילו זה דבר טבעי שצריך לעשות, היא התעלפה. כולם הסתכלו על דראקו והוא התחיל להגן על עצמו: "אני לא רק הפרזנטור! אני גם מנהל החברה!" מזווית עינו הוא ראה את הרמיוני מכה את עצמה במצח.

"אז.. אתה גם עשיר, הא?" אמה של הרמיוני אמרה בחיוך. דראקו הנהן, ושוב ראה את הרמיוני מכה את עצמה במצח.

"את רואה, הרמיוני?" האישה הקשישה שאלה. "אפילו זה שאת יוצאת איתו כבר השיג עבודה, וכבר עשה דברים חשובים."

"אני יודעת, סבתא, אבל-"

"אני רוצה שתמצאי עבודה, תלכי ללמוד משהו נורמאלי באוניברסיטה ותפסיקי להיות כל כך שאננה."

"כן הלכתי ללמוד באוניברסיטה –"

"כן הרמיוני." הרמיוני נקטע על ידי ג'ון. "תפסיקי לשלוף ארנבים מהכובע, ותתרכזי בחיים שלך."

"לגמרי! את חייבת להפסיק להיות כל כך מרוכזת בעבודה הקטנה הזאת שמצאת לך, ולהתרכז בחיים האמיתיים." אישה שדראקו לא הכיר אמרה. היא נראתה כמו אחותו של אבא של הרמיוני, אבל דראקו לא העיז לשאול. לפי מה שהוא קרא בעיתון הרמיוני הייתה כרגע סגנית של שר הקסמים, הייתה מחליפה אותו במקרה הצורך, וניהלה את המחלקה לרישוי ופיקוח חיות פלא. יש לה אחלה של תפקיד. לפחות לדעתו.

"סקיי, יש לי דווקא עבוד-"

"אל תדברי כך על דודתך!" האישה הזקנה אמרה עוד לפני שהרמיוני הספיקה לומר משהו. "יש לה משרה מצוינת כעורכת דין בדרום לונדון, ואילו את... במה אמרת שאת עובדת?"

"אני מנהלת את-"

"המחלקה לרישוי ופיקוח על חיות פלא." אוונג'לין קטעה והשלימה אותה בקול לגלגני. כשדראקו הסתכל על הרמיוני הוא ראה איך הדמעות עולות בעיניה ואיך היא מעלימה אותן בשתיקה.

"אני גם –"

"זה לא משנה, מותק." סקיי אמרה, ורק בגלל הטון שלה לדראקו התחשק להכניס לה אגרוף, והוא התפלא איך הרמיוני לא עשתה את זה עדיין. 'הו, ברור. לך היא תרביץ הכי חזק שאפשר, אבל היא לא תרביץ למשפחה שלה.'

"העבודות שלנו מכניסות הרבה יותר כסף ממה שהעבודות שלך מכניסות, וככה העולם שלנו מתנהל. בכסף."

לדראקו כבר נמאס. הוא הסתכל על הרמיוני ושם לב שהפרצוף שלה נראה כאילו היא באמת הולכת להכניס לסקיי אגרוף.

"אתם לא יכולים לדבר אליה ככה!" הוא מצא את עצמו אומר, ובלי לשים לב הוא הניח את ידו סביב כתפה של הרמיוני המופתעת. "במקרה שלא הבנתם, הרמיוני הצילה את העולם לפני שלוש שנים, ובלי החוכמה שלה כולכם הייתם מתים. היא מנהלת את המחלקה לרישוי ופיקוח על חיות פלא, והיא גם הסגנית של שר הקסמים, שזו המשרה הכי נחשקת אחרי תפקיד השר. ומבחינת כסף?" הוא הסתכל על סקיי, "זה כמו לזכות בלוטו. בכל שנה."

"שישה מיליון לירות שטרלינג בשנה??" דראקו היה בטוח שמחצית מהאנשים בחדר שאלו את השאלה באותו הזמן. הוא הסתכל על הרמיוני ההמומה בחיוך וכשהיא הנהנה חלושות הוא אמר: "כן! אז עכשיו, תפסיקו לרדת על האישה הכי מוכשרת במשפחה."

הראשונה שהתעשתה הייתה אימה של הרמיוני, שאמרה לכולם: "ארוחת הערב תוגש בעוד חצי שעה, עד אז יש לכם זמן חופשי. סקיי, לויס, אולי תעזרו לי במטבח?" היא הוסיפה לשאול, ושתי הנשים הנהנו. "בנג'מין," היא פנתה אל אביה של הרמיוני, "תראה לילדים את החדרים שלהם."

"על מה כל זה היה?" הרמיוני שאלה אותו ברגע שהם הלכו בעקבות אביה אל הקומה העליונה של הילדים ושל בני הדודים, רחוקים מכל שאר האנשים שעלו אליה.

"ככה המשפחה שלי מתנהגת אליי, ולא ידעתי שגם מוגלגים מתנהגים ככה." דראקו מלמל. "תביני, גריינג'ר. אני חייב לך."

"חייב לי? על זה שהמשפחה שלי מתאכזרת אליי?" הרמיוני לא הבינה.

"לא. את כרגע הצלת אותי מלבלות עם המשפחה שלי בחג המולד, ואני לא אוהב את הביקורים של אבא שלי בכלל." הוא חייך למראה פרצופה ההמום. "וגם כי הצלת את החיים שלי לפני שלוש שנים. פעמיים."

"אוה." הרמיוני הסמיקה. "זה."

"אז עד שאני אמצע דרך לברוח מכאן אני הולך לשחק עבורך את החבר המושלם, כדי שכל הדודות והדודים המעצבנים שלך יקנאו שאת מצאת מישהו כמוני. אני אהיה ג'נטלמן המושלם, החבר המושלם, והבעל לעתיד המושלם." הוא חייך אל הרמיוני. שנייה לאחר מכן הוא חייך חיוך כובש יותר והסיט את שערו הבלונדיני לאחור בעודו אומר: "אני חושב כבר שהמראה שלי התחיל לעבוד עליהם."

"איו. אבל למה שתעשה את זה?"

"כדי שברגע שכולם ידעו שבאמת חטפת אותי, גריינג'ר, הם יתאכזבו ממך הרבה יותר. כדי שהם יתאהבו בי, ואז הלב שלהם ישבר." הוא חייך. להפתעתו היא חייכה בחזרה. באותו הרגע הם נכנסו לביתן, ואביה של הרמיוני הראה לכל בן דוד את החדר שלו. כולם עקבו אחרי דראקו, הרמיוני ואביה כדי לראות אם הם ישנו ביחד.

"אז..." בנג'מין מלמל. "הרמיוני תישן בחדר שלה, והחבר שלך.. דראקו? קוראים לך? תישן בחדר שפה ליד-"

"אבא, אני כבר ילדה גדולה. אני עוד מעט בת 21. ואם כבר הבאתי את החבר שלי להיות איתי בחג המולד, הוא ישן איתי באותו החדר. נקודה." הרמיוני מלמלה בכעס. בנג'מין הסתכל על דראקו שהנהן נמרצות, ואז שוב על הרמיוני, ואמר: "אוקי, חומד." ופתח להרמיוני את החדר. לדעתו של דראקו החדר היה מרוהט לא רע: מיטה זוגית אחת עם כיסוי בצבע ירוק עם פסים אדומים בגדלים שונים, שתי כורסאות אדומות עם שולחן קטן בניהן ואח גדולה בקיר ממול. רצפת הפרקט הכהה שיקפה את קיר הפסיפס הענקי שכיסה את כל הקיר מסביב לאח. דראקו הביט המום בציור הפסיפס הענקי של הפרחים היפיפיים בשלל צבעים. הם נראו כמעט אמיתיים, ורק כעבור כמה שניות דראקו זיהה את החריצים הקטנטנים שהפרידו בן האבנים הקטנות. ברגע שאבא של הרמיוני סגר את הדלת אחריהם, הוא שאל אותה: "איך אנשים עושים את זה בלי קסם?"

"אני עשיתי את זה." הרמיוני מלמלה, ודראקו צפה בפרצופה מאדים. שערה היה חלק, כנראה החליקה אותו לכבוד המאורע. העיניים החומות של הובלטו באיפור בהיר, ונראה היה שהשיניים הלבנות שלה פחות בולטות מפעם.

"גריינג'ר? השיניים שלך מכווצות." הוא קרא. הרמיוני פרצה בצחוק ונשכבה על המיטה. "מה?" דראקו שאל בעלבון.

"הן מכווצות מאז שאתה הגדלת לי את השיניים בשנה הרביעית." היא אמרה. מדהים עד כמה הזיכרון שלה מדויק.

"איך את זוכרת מתי זה קרה?" דראקו התבלבל.

"יש לי זיכרון צילומי." היא מלמלה בתשובה. "וגם לא כל כך קשה לשכוח." הוא הרגיש מובך כשהיא אמרה את זה, לא היה לו מושג למה. "אז, החדר שלי מוצא חן בעינייך?"

"זה החדר שלך?" דראקו שאל, וכשהרמיוני הנהנה הוא שאל: "כמה זמן לקח לך להכין את הפסיפס הזה?"

"שישה חודשים. כל קיץ כשהייתי באה לכאן מהשנה הראשונה עד השנה השלישית." היא חייכה. דראקו פתח את פיו בתדהמה.

"ולא התייאשת?" הוא שאל.

"למה?" היא ענתה. "אני נראית לך כמו אחת שמתייאשת?" דראקו הרהר קצת, ואז אמר: "לא גריינג'ר. אבל אני מבטיח לך: אני לא הולך להתנשק איתך."

"איו! מאלפוי! למה שאני ארצה להתנשק איתך?" הרמיוני קראה. "ולמה חשבת על זה פתאום?"

"את לא שומעת את ההורים שלך? הוא צועקים אחד לשני לשים דבקון בכל מיני מקומות בבית, כדי לבדוק עם נתנשק או לא. הם לא נראים לי סומכים עלייך במיוחד."

"זה לא הם. אלא שאר חברי המשפחה." הרמיוני מלמלה בעצב. "הם מקנאים. או שהם סתם שונאים מכשפים."

"אני הולך להתפנות." הוא הכריז לפתע, והלך משם.

'להתפנות?' הרמיוני צחקקה.

הוא הילך ברחבי הבית הגדול בחיפוש אחר שירותים. את האמת? הוא אהב את העיצוב של הבקתה יותר מאשר הוא אהב את העיצוב של החדר שלו באחוזה. אומנם החדרים באחוזה היו גדולים, אבל באותה מידה הם היו ריקים מאנשים.

ארוחת הערב התחילה. הרמיוני התלבשה בשמלה שחורה שלדעתו של דראקו החמיאה לה מאוד, ואילו הוא עצמו לבש ג'ינס כהה, חולצה ירוקה ועליה ז'קט עור שחור. הוא פשוט שינה את הבגדים איתם הוא בא לפה לבגדים האלה. דראקו הזיז את הכיסא של הרמיוני ונתן לה להתיישב בו. רוז ואוונג'לין מלמלו משהו, אך הוא שם לב שפניהן מביעות קנאה.

"כבר כבשתי את בנות הדודות שלך." דראקו לחש לתוך אוזנה של הרמיוני, לא מאמין שהוא צריך לגעת בבוצדמית המטונפת הזו, אבל הרגיש משונה שנגע בעורה. כמו מן צמרמורת. הוא גם הרגיש משונה עוד יותר כשהיא צחקקה למשמע הערה.

"משהו שתרצו לחלוק עם כולם?" סקיי שאלה בבוז.

"לא." שניהם ענו פה אחד. ג'ון גיחך. סקיי תקעה בג'ון מבט שאומר: "אל תתעסק איתי, ילד."

דראקו גיחך, ובאותה השנייה הגיעו ג'ין, שדראקו הבין שזה שמה של אמה של הרמיוני, ולויס, אחת הדודות שלה, מביאות המון צלחות וסירים שדראקו התפלא שהן לא מכשפות. הן הניחו את הכל, ורק כשדראקו ראה את רגליי העוף הוא גילה כמה הוא רעב. הוא חיכה שג'ין תאמר כמה דברים, אך היא רק התיישבה ואמרה: "בתיאבון!" וכולם התחילו לאכול. בזמן שדראקו לקח שוק וגם הגיש לעצמו פירה הוא חשב לעצמו שהוא ישאל את הרמיוני על כך.

הרמיוני אכלה בצורה מסודרת יותר משאר בני המשפחה שלה. היא חתכה את הסטייק לחתיכות קטנות לפני שאכלה אותו, והשתמשה בסכין ומזלג.

'יש סטייק? לעזאזל!' דראקו חשב לעצמו, והספיק בדיוק לקחת את הסטייק האחרון.

תוך כדי הארוחה שאלו אותו המון שאלות. כמו בן כמה הוא, מה מצב החברה שלו, ואיך ההורים.

אז דראקו סיפר את האמת. בערך. "אני בגיל של הרמיוני, נולדתי בערך חודש לפניה." ואז הוא הסתכל על הרמיוני המופתעת, וחשב לעצמו שהוא יסביר לה אחר כך למה הוא יודע את תאריך הלידה שלה. "החברה משגשגת לאחרונה. אני לא יודע מה אנשים מוצאים בקרמים לגבר..." הוא גיחך, ושמע את אוונג'לין אומרת לרוז: "אני גם קונה את הקרמים האלה. אבל בגלל שהתמונה שלו," דראקו חשד שהיא מדברת עליו. "על הקופסא."

"ולגבי ההורים... אבא שלי בכלא."

שקט השתרר בעקבות ההכרזה הזאת, והרמיוני תקעה בדראקו מבט עצבני. "אבל הוא היה אדם נוראי." דראקו הוסיף. "אני ממש שמח על כך. את האמת? הרמיוני עזרה להכניס אותו לכלא. היא הצילה את החיים שלי."

"אווו..." אוונג'לין ורוז אמרו ביחד, והתחילו לצחקק. הרמיוני הסמיקה כמו עגבנייה.

שאר הארוחה עברה במהרה. כשדראקו והרמיוני נכנסו לחדרם דראקו אמר: "זה לא היה כל כך קשה..."

"זאת אומרת... ששיחקת את עצמך?" הרמיוני לא האמינה. דראקו הנהן, והתחיל להוריד את בגדיו.

"מה אתה עושה?" היא הסתובבה בבהלה, מאדימה יותר מבארוחה. דראקו גיחך: "זה לא משהו שלא ראית אצל וויזלי לפני, גריינג'ר." ואז הוא מלמל יותר לעצמו: "טוב, אולי לא ראית. וויזלי לא חתיך כמוני."

"צודק." הרמיוני מלמלה להפתעתו, ורק הוסיפה בלחש: "וגם אוונג'לין ורוז מסתכלות עלינו דרך החלון עם משקפת במרחק של שלושים מטרים מכאן." ואז להפתעתו הגמורה עוד יותר היא פנתה אליו ומלמלה: "אני צריכה עזרה עם הרוכסן של השמלה, דרייקי." ואז היא עיוותה את פרצופה בגועל. דראקו הנהן, למרות שחשב שדרייקי הרבה יותר יפה מדראקי, כפי שפנסי הייתה קוראת לו, ופתח את רוכסן השמלה באיטיות.

כשהיא הורידה את השמלה לגמרי ונשארה רק עם בגדים תחתונים, היא נכנסה לצד אחד של המיטה, אך דראקו רק הביט במיטה בזעזוע.

"אני גם צריך לישון איתך באותה מיטה?! לא בא בחשבון, גריינג'ר!" הוא צעק ושילב את ידיו. הרמיוני רק מלמלה: "דראקו, רק עד שהן יפסיקו לעקוב אחרינו. בבקשה!"

"זה עדיין מאלפוי בשבילך." הוא סינן, ונשכב מתחת לשמיכה. את האמת? ממש לא היה אכפת לו. עד שפנסי, בת הזוג הנוכחית שלו הסכימה לישון איתו באותה המיטה עבר די הרבה זמן.

דראקו חשב על פנסי לפני שנרדם, ועל מה שרצה להציע לה באותו הערב בקלחת הרותחת.

למחרת בבוקר, הרמיוני הייתה זו שהתעוררה ראשונה. היא פקחה את עיניה באיטיות, וראתה שסביבה יש יד חיוורת. היא גיחכה. 'דראקו...'

אז היא הבינה מה קרה.

"אהההה!!" היא צרחה, והעיפה את ידו של דראקו מאליה. דראקו התעורר, וכנראה קלט מה קרה: "מה?" הוא שאל בטון נעלב. "אני מחבק דברים כשאני ישן."

"היית יכול להזהיר אותי!" היא כעסה, ולבשה את בגדיה. דראקו גיחך. הוא תמיד אהב לעצבן את גריינג'ר, חוץ מהפעם ההיא שהיא החטיפה לו אגרוף.

"את זוכרת את האגרוף שהחטפת לי בשנה השלישית?" הוא שאל והרמיוני פרצה בצחוק. "איך אפשר לשכוח?" היא שאלה. היא לבשה במהירות סוודר כחול ומכנסיים שחורים, ונעלה את נעלי הבית שלה.

"אתה רוצה ללכת עם תחתונים למטבח, ולבשל ככה?" הרמיוני שאלה אותו בגיחוך, ודראקו תפס חולצה לבנה ומכנסיים שחורים.

"אתה יכול לומר תודה. כישפת לך בגדים אתמול בערב כדי שלא תלך עם אותם בגדים במשך שבוע שלם."

"את חטפת אותי לפה ומצפה שאני אגיד לך תודה?"

"כל כך מאלפויי מצידך."

הם ירדו למטבח, שם ג'ין חיכתה להם בחיוך ואמרה: "הנה מה שנכין היום." והצביעה על רשימה מאוד ארוכה, בה דראקו הביט מזועזע.

"את לא חייבת לעזור לנו, אמא. שנינו מכשפים כבר תשע שנים, והוא אפילו ידע על זה לפני." היא הצביעה בראשה על דראקו. "אנחנו יכולים לבשל את זה לבד."

"אוקי." ג'ין חייכה. "אם כך, אני אלך לסדר את השולחן בינתיים."

"אבל גריינג'ר, את גנבת את השרביט שלי!" דראקו כעס. הרמיוני חייכה. "אז אתה תוכל לעשות דברים בדרך האיטית." ואז היא הסתכלה מה הדבר הראשון שיש להכין.

"קדימה דרייקי." היא שוב עיוותה את פרצופה בגועל, "צריך להכין עוף."

"אני יודע לבשל." דראקו הכריז להפתעתה של הרמיוני. "דובי לימד אותי המון דברים. ואחרי שפוטר שיחרר אותו, גרטרוד, הגמדונית השנייה שלנו, לימדה אותי אפילו יותר דברים. אני יכול לבשל הודו מצוין!"

"אוקי. אז את תבשל את ההודו." הרמיוני אמרה בעצבים, ופנתה להכין את התוספות והסלט. בזמן שהיא צפתה בדראקו המסכן לובש סינר מטבח ומבשל את הכל בעזרת ידיו שלו, תפוחי אדמה חתכו את עצמם, תיבלו את עצמם, והכניסו את עצמם לתנור, אורז התבשל לאיטו בסיר על הגז, וסלט חתך את עצמו.

"את יודעת, 'מיוני," דראקו מלמל בכעס, והפעם היה תורו לעוות את פרצופו בגועל. "זה יהיה יותר קל אם תתני לי את השרביט שלי."

"כדי שתוכל להתעתק מכאן?" הרמיוני שאלה, ופרצופו של דראקו קיבל גוון ורדרד. הרמיוני גיחכה. "הטלתי לחש שימנע מקוסמים להיכנס או לצאת, כולל התעתקות, פלו, וכל דרך אחת שתעלה במוחך הריק. אז הנה." הרמיוני הושיטה לדראקו את שרביטו, והוא חיבק אותו בהנאה.

תוך שנייה העוף כבר בישל את עצמו בתנור, והרמיוני גיחכה למראה פרצופו של דראקו.

"הנה," הוא אמר בחיוך ניצחון. "תטעמי רק את הרוטב." ואז הוא לקח את כף העץ שלו, והכניס אותה בעדינות אל תוך פיה של הרמיוני. והיא פתחה את עיניה בהפתעה.

"זה הרוטב... הכי טעים שאי פעם טעמתי להודו!!" היא קראה בהפתעה. דראקו גיחך.

"מי ידע דרייקי, שדווקא אתה, מכל האנשים, יודע לבשל." היא צחקקה. דראקו עצם את עיניו בהנאה למשמע קול הצחוק שלה, לא מודע למה שהוא עושה.

"דרייקי, העוף שלך מתחיל להישרף." הרמיוני מלמלה, ודראקו חזר במהרה למציאות, והוציא את העוף.

"אמא שלי תמות על זה." היא חייכה וחיבקה אותו.

"אוו! אז מתי החתונה?" ילדה נמוכה שדראקו עוד לא פגש שאלה אותם.

"ננסי!" הרמיוני קראה בכעס. הילדה גיחכה.

"אתה יודע שהרמיוני הייתה מרטיבה במיטה עד גיל שלוש?!" ננסי קראה, והרמיוני דפקה לעצמה מכה בראש.

"אני הרטבתי במיטה עד גיל שש." דראקו הכריז, והילדה פתחה את פיה בתדהמה. הרמיוני צחקקה, ודראקו שוב עצם את עיניו בהנאה. "אתה בא לטייל בחוץ?" הרמיוני שאלה, וכשדראקו חייך במקום לענות ננסי בת העשר אמרה: "יש לי חשק להקיא." והלכה משם.

הרמיוני ודראקו התלבשו בבגדים חמים. לפני שהם יצאו מהבית הרמיוני מלמלה: "השרביט שלך, בבקשה."

"את לא סומכת עליי?" דראקו שאל בכעס. הרמיוני תקעה מבט מובן מאליו ודראקו גלגל את עיניו והושיט לה את שרביטו. הרמיוני גיחכה ואמרה: "בוא כבר."

"אה-אה-אה." קולה המעצבן של סקיי עמד מאחוריהם, ברגע ששניהם דרכו והיו עם רגל אחת מעבר לדלת.

"מה עכשיו?" דראקו והרמיוני שאלו יחד. סקיי הצביעה אל מעליהם בחיוך זדוני וקראה: "הם סוף-סוף נכנסו אל מתחת לדבקון!"

"מה??" הרמיוני ודראקו שאלו יחד, וכל המשפחה הגיעה כאילו זה היה מתוכנן לשים דבקון בדלת הכניסה.

"לא, אנחנו לא בעד הפגנת חיבה בציבור." הרמיוני מלמלה.

"כן, אנחנו מעדיפים לשמור את ענייני המגע לעצמנו." דראקו הוסיף. הוא הסתכל באימה לצדדים, רואה את כל המשפחה של הרמיוני, חוץ מהוריה שנדו בראשם ברחמים, מסתכלים עליהם עם חיוך זהה לחיוך של סקיי.

'אוקי, הכל או כלום.' דראקו חשב בזעזוע, ונראה שהרמיוני חשבה את אותו הדבר. הם התקרבו אחד לשנייה בזהירות, וברגע ששפתותיהם נפגשו לנשיקה קצרה שניהם הרגישו את זה: כמו זיק חשמלי חזק שגרם להם לרצות לא להפסיק.

אבל הם הפסיקו.

הרמיוני הסתכלה אל תוך העיניים האפורות של דראקו, ודראקו הסתכל לתוך העיניים החומות של הרמיוני. מה שגרם להם להפסיק להסתכל זה על זה היה הקול המעצבן של סקיי: "אוה. אז אתם באמת חברים. מאכזב." ואז היא חזרה בחזרה למטבח.

דראקו והרמיוני יצאו במהירות אל הגינה ואל עבר אגם גדול וקפוא שנמצא לא רחוק משם, ורק אז הרמיוני אמרה: "לא נספר על זה לאף אחד." דראקו חייך והנהן.

זאת הייתה הנשיקה הכי מוזרה שאי פעם הייתה לו.

"הו, אני שונאת את חג המולד." הרמיוני כעסה.

"למה?" דראקו שאל בפליאה. "איך אפשר לשנוא אותו?"

הרמיוני גלגלה את עיניה.

"הו. נכון."

"חג המולד הכי טוב שהיה לי היה כשהייתי בת ארבע עשרה." היא מלמלה, ובגלל שהיא ראתה שדראקו לא אומר כלום, תוך כדי שהם מתחילים להקיף את האגם היא התחילה לספר לו: "באותה התקופה היה לי ידיד בשם ג'פרי הייתי דלוקה עליו." דראקו גיחך, אך הרמיוני התעלמה ממנו והמשיכה: "באותה השנה בחג המולד היה פסטיבל ענקי כדי לחגוג חמישים שנה לכפר. בתחרות הכישרונות שהייתה ביריד שרתי שיר שכתבתי בעצמי והקדשתי את זה לו... אבל זה לא חשוב. העיקר היה לראות את כל הקהל העצום של אלף ומשהו תושבים של הכפר רק מקשיבים לי. וכל מה שעשיתי היה לשבת על שרפרף עם מיקרופון וגיטרה חשמלית. ג'פרי היה מאחורי וניגן על תופים. הרקע של הבמה היה מורכב מהמון מנורות קטנות... זה נראה ממש כמו כוכבים!" הרמיוני נאנחה בהנאה כשנזכרה בזה. דראקו קינא שיש לה זיכרונות ילדות כל כך שמחים. "ומה איתך? כלומר... מה היה החג הכי משמח שלך?"

"בשנה השישית. אבא שלי לא היה איתנו." דראקו מלמל. הרמיוני הסמיקה במבוכה. "זה מזכיר לי בדיחה מאוד מוצלחת." דראקו מלמל. "היא מתחילה ככה..."

"...ואז הגובלין אמר להיפוגריף ולבופלו ללכת לשחות בנהר-הבננות!" דראקו קרא. הוא והרמיוני כבר סיימו להקיף את האגם פעמיים בלי לשים לב. הרמיוני פרצה בצחוק.

"את אהבת את זה?" דראקו התפלא. הרמיוני הנהנה בחיוך, והוסיפה: "גאוני!"

"פנסי לא אוהבת את הבדיחות שלי..." דראקו מלמל.

"זה כי היא בטח לא קראה את נקמת הגובלינים המושחתים." הרמיוני הוסיפה צחקוק. עכשיו היא ודראקו חזרו אל הבית לאיטם, מנסים למנוע מהשיחה להיגמר.

"את קראת את נקמת הגובלינים ה..."

דראקו נזכר שזאת הרמיוני.

"את קראת את נקמת הגובלינים המושחתים." דראקו אמר בנימה בטוחה. הם הגיעו בחזרה אל ביתה של הרמיוני, וברגע שהיא פתחה את הדלת היא הצביעה בשרביטה אל עבר הדבקון ואמרה: "אינסנדיו." ותוך שנייה הוא עלה בלהבות ונמוג לאפר. דראקו הביט המום בהרמיוני המתקדמת, שורפת כל דבקון שעמד בדרכה.

"אישה קשוחה." הוא מלמל, ואז עקב במהירות אחריה.

§-§-§

לפני ארוחת הערב לדראקו ולהרמיוני נותרו עוד שעתיים של זמן פנוי, והם החליטו לבלות אותו במשחק טריוויה.

"אז פשוט מקריאים מה שכתוב באדום, ואת צריכה לומר לי מה כתוב בירוק?" דראקו שאל. הרמיוני הנהנה. "תתחיל." היא אמרה לו.

"אהם... באיזה שנה נבנה האמפייר סטייט?" דראקו שאל.

"ב-1930.." הרמיוני אמרה בלי להסס. "איפה נמצאת העיר הונהלולו?" היא שאלה.

"בהוואי." דראקו ענה הפעם. "מה זה הרפיה?"

"זה סוג של עוף דורס דרום אמריקאי." הרמיוני ענתה. "וגם דמות מיתולוגית."

"איך את יודעת כל כך הרבה?" דראקו שאל בפליאה. הרמיוני פרצה בצחוק. אז היא קמה מהמיטה עליה דראקו והיא שיחקו בטריוויה, ושאלה אותו: "אתה אוהב את סימפל פלאן?"

"ברור!" הוא אמר. "מי לא?" ואז הוא נראה כאילו הוא נזכר במשהו. "פנסי."

"מה איתה?" הרמיוני לא הבינה.

"היא לא אוהבת שום להקה מוגלגית. היא ממש מעצבנת אותי." הוא אמר בכעס. הרמיוני גיחכה.

"בוא נמשיך." היא אמרה בחיוך, לאחר שהפעילה את המוזיקה. "נגדיר את זה ככה: מי שיפסיד יצטרך לעשות מעשה מביך. האם זה מוסכם?"

"מוסכם!" דראקו קרא, ושניהם המשיכו לשחק.

אותו הערב היה ערב חג המולד. הרמיוני התלבשה בשמלה אדומה שלדעתו של דראקו החמיאה לה אפילו יותר מהשמלה השחורה אותה היא לבשה ערב קודם, ואילו הוא עצמו לבש חליפה שחורה עם חולצה ירוקה בהירה ועניבה שדמתה באופן מחשיד לעניבה שהוא היה לובש בסלית'רין. כשהוא והרמיוני ראו אחד את השני הם צחקקו בצחקוקים אירוניים.

"אמרתי כבר שמתאים לך ירוק?" היא שאלה בחיוך. הוא שם לב שפרצופה קיבל גוון ורדרד.

"לא." הוא אמר, אך אז לחש באוזנה: "אל תשכחי גריינג'ר, אני בכל זאת בן ערובה כאן." ואז הוא הושיט את ידו אל הרמיוני, כאילו מצפה שהיא תחזיק איתו ידיים אחרי האמת המכאיבה הזאת. אך הוא שם לב שהרמיוני חזקה נפשית עוד מהשנה הראשונה, ושהיא מותחת פס עבה במיוחד לגבי מה שחושבים עליה. היא לקחה את ידו בשתיקה מרשימה וברגע שהם נכנסו אל המטבח הם שמעו שוב את קולה של סקיי.

"אתם באמת צריכים לשים לב באיזה דלתות אתם עוברים ביחד."

דראקו והרמיוני הסתכלו מעלה, וראו שם עוד דבקון.

"הייתי בטוחה ששרפתי את כולם!" הרמיוני כעסה. דראקו גיחך. סקיי גיחכה והלכה לקרוא לכל מי שרצה לבוא לראות. דראקו שם לב שהיא החזיקה ספר גדול. כנראה היא קראה אותו או משהו, ודראקו מלמל במהירות: "אני הפסדתי במשחק הטריוויה, נכון?"

"נכון..." נראה היה שהיא הבינה לאין הוא חותר, "לא, מאלפוי. אתה לא-"

אך באותה השנייה סקיי נכנסה לחדר עם אוונג'לין ורוז, ודראקו דחף את הרמיוני בעדינות אל המשקוף של הדלת והתחיל לנשק אותה ברכות. סקיי שמטה את הספר הגדול שהחזיקה מרוב תדהמה.

הרמיוני לעומת זאת, נשארה קפואה כמו פסל. מעולם לא נישקו אותה ככה. אפילו לא רון.

אז היא נזכרה שמאלפוי רק משחק שהוא אוהב אותה, והחליטה ליהנות מהרגע. היא החזירה נשיקה אל דראקו המופתע, והחלה לסרק את שערו. הוא התחיל ללטף את לחיה בעדינות והדבר שגרם להם להפסיק היה קולה של ננסי הקטנה, שאמרה: "כמו שנסיך מנשק נסיכה בסרטים!"

"ננסי! לא אמרתי לך להישאר בסלון?" סקיי אמרה. דראקו והרמיוני התנתקו זה מזו.

"כן אמא." ננסי מלמלה, והלכה בחזרה לסלון.

"אפשר לדבר איתך דקה?" הרמיוני שאלה. דראקו הנהן, והיא גררה אותו אל אחד מהמסדרונות הריקים של הבית.

"מה לעזאזל חשבת שאתה עושה, מאלפוי?" היא קראה בכעס. דראקו הלך אחורה בחשש.  'אוי לא. אסור היה לי לעצבן אותה...' הוא חשב באימה.

"אהמ... אני... זה פשוט..."

"אתה לא צריך לגמגם. אתה בכל זאת בן ערובה כאן." הרמיוני אמרה לו בקור, והלכה משם אל עבר משפחתה.

אאוץ'.

ככה היא הרגישה כשהוא אמר לה את זה?

זה רק היום השני שהוא כאן. מה קורה לו?

הוא עקב אחרי הרמיוני אל הארוחה, וראה שהיא חיכתה לו. הכעס שהיה על פניה שנייה קודם לכן לא נראה עכשיו, והיא נראתה מאושרת כל כך. הוא הסית את הכיסא שלה כדי שתוכל להתיישב בו, והיא הודתה לו כשהוא התיישב לידה.

"טררר-טררר." הפלאפון של הרמיוני הודיע לה שיש לה הודעה חדשה.

"הרמיוני, יקירה, אמרנו שמכבים את הטלפונים בארוחה הזאת." ג'ין אמרה בנימה נוזפת.

"מצטערת אמא, זה יכול מישהו מהמשרד-אוי לא." הרמיוני הוסיפה בלחישה שרק היא שמעה כשפתחה את ההודעה. אך מסתבר שגם דראקו שמע, כי הוא שאל בלחש די חזק: "מה קרה, מתוקה?" בנימה די עוקצנית. "ממי זה?"

"זה..." הרמיוני לא הצליחה להגות את השם. "זה... זה מרון. הוא אומר שהוא בדרך לכאן."

 - - - - -

אני אפרסם את ההמשך ברגע שיהיה לי זמן D:

גילסD:

		הפרק הבא