החיים על פי ג'יני

ג'יני פתחה את הספר וגילתה שהוא ריק, בעמוד הראשון היה כתוב רק: 'היומן של טום וואנדרולו רידל'

היא כתבה את המשפט "שלום, אני ג'יני וויזלי" המילים נעלמו ומיד הופיע כיתוב חדש:

שלום ג'יני, אני טום וואנדרולו רידל

התגובה המוזרה הזו הבהילה את ג'יני, היה נראה לה מוזר שהיומן הזה כותב כאילו זה בן אדם שמדבר, אבל היא התעלמה מהמחשובות האלו כשמשפט חדש הופיע:

איך היומן הזה הגיע לידייך ג'יני?

בתגובה ג'יני כתבה:

"אני לא יודעת, מצאתי אותו בין הספרים ההחדשים שלי" היא כתבה "מה זה בכלל היומן הזה???" היא שאלה.

 הפעם, לקח יותר זמן עד שהיומן, או טום, ענה:

זה היה היומן שלי כאשר אני הייתי בהוגוורטס

"בן כמה אתה עכשיו?" שאלה ג'יני בתמימות

זה לא רלוונטי כרגע  כתב טום  כרגע, מה שרלוונטי הוא לגלות מי נתן לך את היומן שלי הוא המשיך

"אני לא יודעת" כתבה ג'יני, שהתחילה קצת להנות... "מצאתי אותו אחרי שמאלפוי החזיר לי את הספר..." היא ניסתה לחשוב אם זה יעזור.

כנראה שזה באמת עזר, תגובותו של טום הייתה: 

אם כך, לוציוס מאלפוי נתן לך את היומן

"כנראה" היא ענתה ואז צצה במוחה שאלה, היא כתבה את השאלה ביומן.

"רגע, איך אתה מכיר את המאלפויים?" היא כתבה

למדתי עם לוציוס מאלפוי כשהייתי בהוגוורטס ענה רידל

התשובה הזאת סיפקה את ג'יני, אך באותו הרגע עלתה במוחה שאלה חדשה

"ואיך ידעת שאני מתכוונת ללוציוס מאלפוי ולא לבן שלו, דראקו מאלפוי?" כתבה ג'יני

טום רידל התחיל לכתוב תשובה, אבל גברת וויזלי בדיוק קראה לג'יני לארוחת הצהריים.

ג'יני סגרה במהירות את היומן וירדה לארוחת הצהריים, שבה היא לא הצליחה לשוב על דבר מלבד היומן המסתורי הזה, שצץ פתאום באחד הספרים שלה, לג'יני היו כל כך הרבה שאלות, והיא הייתה בטוחה שלרידל יהיו את התשובות.

היא צדקה, לרידל באמת היו את התשובות לכל השאלות שג'יני שאלה, את כל אחר הצהריים היא בילתה בכתיבת שאלות ובקריאת התשובות של טום רידל.

שאלתה על המאלפויים נשכחה, אך ממילא ג'יני לא יחסה לשאלה הזו חשיבות מרובה...

******************************************************

שבועיים חלפו, כעת ג'יני הייתה על רכבת ההוגוורטס אקספרס.

היא ישבה בתא עם הרמיוני ופטפטה איתה ללא הפסקה על השנה הראשונה בהוגוורטס.

לאחר 10 דקות של דיבורים ללא הפסק, ג'יני שמה לב שהרמיוני לא ממש מקשיבה לה, הרמיוני ישבה מול ג'יני בהבעה מודאגת ושלחה מפעם לפעם מבטים אל מחוץ לתא, כאילו היא מחפשת מישהו...

"הרמיוני? את מי את מחפשת?" שאלה ג'יני לבסוף

"את הארי ורון, לא ראיתי אותם עולים לרכבת ואני לא רואה אותם עכשיו! את חושבת שקרה להם משהו?!" ג'יני שמה לב שהרמיוני מתחילה לאבד את זה.

"הרמיוני, אני בטוחה שהכל בסדר, הם בטח יושבים בתא אחר או משהו כזה..." ג'יני נסתה להרגיע את הרמיוני (וגם קצת את עצמה...)

"את בטוחה?" שאלה הרמיוני בחשש

"כן, אני בטוחה לגמרי" אמרה ג'יני בביטחון שלא היה קשור אפילו לרגע למה שהרגישה באמת באותו הרגע, היא הייתה לחוצה.

'מה אם הם לא עלו על הרכבת?' חשבה ג'יני 'מה אם הרכבת דרסה אותם?' זו הייתה מחשבה שג'יני סילקה מראשה מיד 'מה אם...' 

"ג'יני?" הרמיוני שמה לב לפניה המודאגים של חברתה

"כן?" ג'יני ענתה כאילו כלום לא קרה

"את בסדר?" שאלה הרמיוני "זה הגיוני לדאוג, רון הוא אח שלך, אבל מעולם לא דאגת לו עד כדי כך..."

"הרמיוני," אמרה ג'יני "אני צריכה לספר לך משהו..."

הפרק הקודם		הפרק הבא