רביעיית ההילאים

הראש של מתיו כאב שנים אחרי התקרית במחסום ברציף תשע ושלושה רבעים.

בכלל, הוא אפילו לא הצליח להגיע לרציף בגלל האיש המוזר ההוא שגרם לחיים של מתיו להיות הרבה יותר… טוב, מעניינים.

זה התחיל קצת לפני בית הספר, כשמריאן, אמא שלו, נישקה אותו אינספור נשיקות וסחטה ממנו לפחות שלושים הבטחות לשמור על עצמו.

רק אחר כך מתיו גילה שהוא ממש לא טוב בלקיים הבטחות.

״ואל תשכח סוודר כשקר״ אמרה מריאן בעליזות ונישקה אותו את הנשיקה האינספור פלוס.

״כן, כן״ מלמל מתיו בהיסח דעת וניגב את לחיו ברוגז ״וגם מעיל״

״כמובן, בן. ועכשיו- להתראות!״ הכריזה אמו והמכונית שלה טרטרה לאורך השביל.

מתיו נזכר בעוקצנות בשנה הראשונה שלו, אז היו לפחות פי שתיים נשיקות מעכשיו, השנה החמישית.

״מתיו! מתיו!״ קול קרא אליו.

״היי, פול״ מתיו רץ אל הילד הכהה שנופף אליו.

״אתה עובר איתי לרציף?״ שאל פול בתהייה.

״ברור״ השיב מתיו ״תעבור אתה ראשון.״

עיניו החומות של בן החמש עשרה בהו בו בסקרנות הרגילה של פול. החבר הכי טוב שלו הסתובב בגלימתו השחורה שכבר לבש והחל לרוץ לכיוון המחסום. אחרי כמה שניות הוא נעלם.

מתיו נאנח באושר והסתובב גם הוא לכיוון המחסום. הוא התחיל לרוץ ועצם עיניים, כרגיל. רגליו טופפו במהירות על הרצפה. הוא התענג על התחושה הרגילה וציפה להרגיש את האוויר נהיה דחוס יותר ואת הרעש מתגבר. אחר כך הוא יפקח עיניים ויראה המון צעירים בגלימות עם ינשופים.

ואז כאב מטלטל גרם לו להרגיש שהראש שלו נחצה לשתיים. הוא צווח, וכמה בחורים רצו לעזור לו.

״מי תוקע את הראש שלו בכוונה בתוך הקיר?״ גיחך אחד בזמן שהניח פלסטר על מצחו.

״אתה בסדר?״ שאל איש אחר.

״כן״ מתיו עדיין תהה למה זה קרה לו. למה זה לא עבד? למה הוא לא נכנס לרציף?

ואז צד את עינו ניצוץ מוזר שעלה מכיוון האיש שלפני רגע שאל בשלומו. זה היה תג פצפון שהציץ לו מתחת לחולצה. עיניו הירוקות של מתיו הצטמצמו- הוא זיהה את התג הזה…

״אתה הילאי!״ מתיו קרא פתאום

״הילאי?״ אישה אחת שאלה בבילבול. מתיו הרים את ראשו ובחן גם אותה. אישה בגיל העמידה, שיער חום אסוף בפקעת ומשקפיים עגולים. עיניים קטנטנות ואפורות וכמה קמטים על המצח, מבט משתומם ועיניים פעורות; אין ספק, מוגלגית.

מתיו נעץ בגבר שעמד מעליו מבט ממושך. הגבר החזיר לו מבט ״אני לא יודע על מה אתה מדבר״ הכריז הגבר ״שמי ג׳ו ואני נהג אוטובוס מ-סתם אדם רגיל. מה זה היל-הילאי?״

מתיו בחן שוב את האיש ממושכות, מסרב לתת לאיש לרמות ״אתה לא באמת מגמגם״

האיש נראה מופתע ״נכון… איך ידעת?״

״כי כמעט אמרת ׳מוגל׳ במקום ׳סתם אדם רגיל׳ אז כבר המשכת כאילו אתה מגמגם.״ הדיבור נפלט במהירות מפיו של מתיו עוד לפני שהספיק לעצור אותו.

האיש התקרב אליו ״אתה צודק כמובן״ מלמל ונגע קלות בידו של מתיו. מתיו נרתע. ״תוכל לבוא לעזור לי?״

מתיו, בן המוגלגים, התרשם שהאיש מנסה לחטוף אותו. ״לא״

״חבל מאוד״ ניצוץ ריצד בעיני האיש- שעשוע? לעג? ״אם כך, קח״ ובמילים אלה האיש זרק את שעון הזהב שלו על הקרקע. מתיו הרים את עיניו אך לא ראה את האיש, שבטח ברח למחבוא מן המוגלגים ואז התעתק.

מתיו ניתק מקהל האנשים שעוד עמדו שם בתמיהה וקרב אל השעון. הוא היה עדין ובעל רצועה רפה, כאילו הוא ישן מאוד. קווי חלודה עדינים הסתלסלו לאורך המסגרת המאובקת והזכוכית הייתה סדוקה ועמומה.

למה האיש הביא לי שעון? תהה מתיו ונגע בעדינות במסגרת הדקיקה.

ובין רגע הוא כבר לא היה שם. הוא ריחף והרגיש חסר משקל. מחשבה אחת ריחפה יחד עימו- מפתח מעבר.

כפות רגליו של מתיו נחתו על קרקע מוצקה. כפות ידיו השתפשפו באבנים חדות וקריאה צרודה נמלטה מגרונו.

הוא מחה את כפות ידיו במכנסי העור המרופטים שלו והתרומם על ברכיו.

הוא ישב כעת בראש מצוק אבן קטן. מתחתיו השתפלה חורשה יפהפיה שנחתכה בדשא רך מכוסה בפרחים. בקתה קטנה ניצבה, בודדה, בחלקת הדשא ועשן יצא מארובותיה. נחל מפכפך צלול התפתל בין הבקתה לחורשה ונעצר בגבעה גדולה. קצהו השני המשיך לאגם גדול שממנו יצאו עוד נחלים קטנים.

״איפה אני?״ לחש מתיו. השמש סנוורה אותו. הוא נאבק לקום, מתנשם, ורגליו כאבו. הנוף הציורי הכעיס אותו, כאילו הוא נלקח למקום מקסים מדי.

״אתה בסדר, מתיו״

מתיו הסתובב בבהלה. לידו- איך לא שם לב קודם? ישב האיש שהציק לו קודם. או אולי זה היה עוד מזמן?

״מה אתה עושה כאן?״ רשף מתיו והצר את עיניו ״מה אני עושה כאן?״

״אין בכוונתי להרע לך, נערי.״ קולו של האיש נשמע כמעין זמזום עדין, בלתי פוסק ומטריד, אך ממכר איכשהו. ״מתיו, הנך-״ מתיו כרע על ברכיו ושלח באיש מבט עצבני

״מי סיפר לך מה השם שלי?״ קרא בכעס ואצבעותיו נקמצו

״מנין יודע אני מהו שמך?״ צחק האיש ״הו, יום יבוא ותגלה סודותי״

״אני לא רוצה לגלות סודותיך״ רטן מתיו ״אני רוצה לצאת מפה״ עיניו החדות הבחינו בשעון הזהב. הוא זינק לעברו ועמד לגעת בו-

״האם בטוח אתה שרוצה הנך לעשות כן?״

מתיו הסתובב. מעליו התנשא האיש, מחייך בדממה.

״אני רוצה לחזור״ הוא נהם והושיט שוב אצבע אל השעון-

״אל תעשה זאת״ ביקש האיש. מתיו הביט בו בשנית.

הגבר ירד מהסלע עליו ישב בזהירות ובדממה כמעט מוחלטת קרב אל מתיו ״אל תפחד״ לחש, קול שהעביר צמרמורת בגבו של מתיו ״בקרוב- אה, הנה!״

ילד צנח משום מקום ונחת על האדמה. צעקה קטנה נפלטה מפיו והוא הביט סביבו בבילבול. מיד אחריו הבליחו ליד מתיו זוג בנות צעירות. הקטנה ביניהן פערה את עיניה ״א-א-איפה אני?״

״באמת, מה קורה פה?״ תהה הילד. שמץ מבטא זר התגנב לדיבורו.

ההילאי הגבוה חייך ״שבו בבקשה״

הילד התיישב, וכך גם הצעירה. מתיו נשאר עומד ושם לב שהנערה השנייה, שערה הג׳ינג׳י המתולתל חובט בפניה וידיה שלובות, עומדת גם היא. היא נראתה בת ארבע עשרה או חמש עשרה. ״למה שנשב?״ שאלה בחשדנות ״אוליב, קומי״

אוליב הסתובבה, ועיניה הענקיות החומות ננעצו בפניה של הג׳ינג׳ית ״ל-ל-למה, ג׳ודי?״ גמגמה בקול כמעט בלתי נשמע. היא נראתה קטנה מאוד, בת שמונה או תשע ״א-א-אולי האיש הזה הוא ט-ט-טוב?״

״האיש הטוב הזה גרר אותנו לפה בלי לשאול!״ רטן הילד השני. הוא היה בלונדיני ועיניו היו אפורות קטנות ופוזלות מעט. 

״אז למה אתה יושב?״ התעניין מתיו

״אני צולע ברגל אחת״ הוא חייך מין חיוך מתנצל

״ילדים-״ התחיל ההילאי ״אתם מתגוננים״

״מתגו-נ-נ-נים?״ שאלה אוליב בתמימות

״כן״ האיש ענה בשלווה ״יש לכם כוחות חזקים משל שאר הקוסמים״

״או, כן, אנחנו גיבורי העל״ לגלגה ג׳ודי.

״ג-ג-גיבורי על?״ עיניה הגדולות של אוליב נפערו

״לא, מתגוננים הם-״ ההילאי חיפש מילים מתאימות ״קוסמים חזקים מאוד. ברוכים הבאים לקסנדנוס, בית הספר למתגוננים!״

שתיקה.

״אני לא רואה פה שום בית ספר״ ג׳ודי הביטה שמאלה וימינה בציניות ״או שאולי אתה מתכוון לבקתה שם?״

״בדיוק״ האיש היה מאושר. הוא תופף באצבעותיו על האבן עליה ישב.

״אז אנחנו היחידים בבית הספר?״ הבלונדיני נראה מסוקרן.

״ממש לא״ השיב האיש ״ואתם יכולים גם לבחור בכלל לא להתחיל ללמוד בבית הספר״

״אני בוחרת בזה, תחזיר אותי לממד הקודם בבקשה״ לגלגה ג׳ודי

״חכי״ התחנן האיש ״שכל אחד יציג את עצמו קודם ויגיד את גילו״

״אוקיי, אני ג׳אדריה רייט, בת ארבע עשרה. לא נעים מאוד״ אמרה ג׳ודי בגלגול עיניים

״קווין ארטיס״ הילד הבלונדיני קם. ״שתים עשרה״

״היי, אני מתיו פיי״ מתיו החליט טיפה יותר לזרום, אם זה יעזור לו לחזור לרציף ״אני בן חמש עשרה ואני ממש אשמח לא לאחר לרכבת של הוגוורטס״

כולם הביטו אל אוליב.

״ומה השם שלך?״ שאל האיש בעדינות

אוליב הביטה בו בעיניים מלאות חשש ״א-א-א-אוליביה סטריי. אני ב-ב-בת שמונה״

״תמיד היית מגמגמת?״ התעניין האיש. איזה חוסר טאקט, זעף מתיו ומייד חיבב את הילדה הקטנטונת שנרתעה מפני ההילאי.

״ל-ל-לא״ היא מלמלה ״ר-ר-רק עם ז-זרים״

״אז אני אציג את עצמי ואז לא נהיה לך זרים״ האיש ניבא בחיוך ״אני אלאריק, הילאי בדרגת להבה עזה״

״רק אני לא הבנתי?״ ג׳ודי הפסיקה לשלב את ידיה ושמטה אותן לצידי גופה.

״גם אני לא כל כך״ קווין קימט את מצחו

״אל דאגה, אלו סתם דרגות של הילאים״ הוא צחק ברוח טובה ״אתם עוד בדרגת ׳עפר דק׳, הרי אתם רק מתחילים״

אוליב קימטה את מצחה ״א-א-אז…״ מלמלה ונשמה עמוק ״אנחנו לא הילאים״

״לא?״ האיש חייך

״אתה דביל, ואני רוצה לחזור הביתה״ התלוננה ג׳ודי

״בסדר, אני אסביר״ הוא הזדקף ״בתוך הבקתה הזאת, נמצא מחנה אימוני ההילאים״

אה, קסם הרחבה סמוי ומסובך. מתיו הציץ אל הבקתה, קולט בעיניו החדות כל פרט ממנה ״למה אנחנו נמצאים פה?״

האיש שלף קלף מקומט מכיסו ״פה כתובים השמות של ארבעה קוסמים צעירים, שעם כמה אימונים, יוכלו להיות ההילאים הטובים בעולם״ מתיו הביט. ארבעה שמות היו כתובים שם- אוליביה, ג׳אדריה, מתיו וקווין.

״אז אנחנו ההילאים הטובים בעולם?״ אפילו ג׳ודי הסתקרנה

״כן, רק צריך לאמן אתכם״ השיב אלאריק

מתיו קפץ מהסלע ונע בזהירות לעבר הבקתה, מגייס את כל חושיו המחודדים. הוא הלך בזהירות והקשיב ליער.

כשהגיע לבקתה, הניח את ידו על הידית ששכבת אבק נשרה ממנה. הוא עצם את עיניו ומשך בחוזקה.