סולאנג'לו

פאנפיק ראשוןן

ויתור זכויות יוצרים לריק ריירדןן

אז אחרי קריאה של 20 פאנפיקים על סולאנג'לו החלטתי להוציא את כל ההתקף פאנגירל שלי על הפיקצר הזה

מקווה שיצא טוב... אשמח לת"ב!

 --

נ.מ ניקו
"ניקו די-אנג'לו!" הצעקה החדה קטעה את ריצתו והוא נאנח. הוא המשיך ללכת באיטיות, אבל ידע שהוא לא יצליח לברוח הלילה.
הוא עצר לגמרי כשהרגיש יד אוחזת בכתפו בחוזקה ומכריחה אותו להסתובב.
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" צרח עליו ויל סולאס, נער גבוה בעל שיער בלונדיני מביתן-אפולו.
"הולך," הוא משך בכתפיו, ואפילו התנועה העדינה הזאת גרמה לו להתכווץ בכאב, בעודו ממשש את כתפו הימנית.
"אתה לא במצב של ללכת, ניקו. אתה יודע את זה. וחוץ מזה, אם אמרתי שאתה נשאר במיטה - זה אומר שאתה נשאר במיטה, וזה אומרלא ללכת." הוא צעק עליו, בעודו מושך אותו בעדינות אבל בנחישות חזרה לתוך המרפאה.
"אני בסדר-" התחיל ניקו, אבל ויל קטע אותו.
"באמת ניקו, אם היית מנסה להתקבל ללימודי רפואה לא היית עובר אפילו את הסינון הראשוני. ברגע שיש לבן אדם חץ שתקוע לו בכתף, זה הופך אותו ללא-בסדר. אולי אם תשנן את זה מספיק פעמים נוכל לא להתווכח על זה בפעם הבאה שתבוא לכאן," הוא שלח את ניקו לאחת המיטות, והלך להביא עוד תרופות, ממשיך לדבר תוך כדי. "חשבתי שאחרי כמה מאות פעמים כבר תלמד את זה."
"זה שלמדתי את זה לא אומר שאני מסכים עם זה," קרא ניקו, אבל בכל זאת התיישב על המיטה עליה הצביע ויל.
"מזל מאוד שלא אכפת לי עם מה אתה מסכים או לא מסכים," ויל חזר, הוציא מתוך הקופסה שהביא בקבוק קטן עם נוזל כחול, שהרדים את כתפו, והחל להוציא בעדינות את החץ שהזדקר מתוכה.
"איך זה קרה לך בכלל?" שאל תוך כדי עבודה.
"החצויים המתלמדים המטומטמים האלה," ענה ניקו בזעף. ויל גיחך תוך כדי עבודה. הוא התקרב מעט כדי שיוכל לראות טוב יותר על מה הוא עובד, ופתאום ניקו שם לב עד כמה הוא קרוב אליו. הוא בלע את רוקו והמשיך להתנהג כרגיל, מנסה לא להתייחס לריח הנהדר של ויל, או לשערו הבלונדיני שהתחכך במצחו-
"סיימנו," ויל לקח משם את הקופסה והניח אותה על אחד מהשולחנות שהיו צמודים לקיר ממול.
"אז אני-" ניקו החל להתרומם, אבל ויל שוב קטע אותו.
"אתה עדיין לא יכול ללכת, ניקו."
"אבל אני בסדר גמור!"
"עדיין לא אכפת לי."
"סתום, סולאס," ענה ניקו בזעף והתיישב על המיטה בחבטה.
"אתה צריך להישאר פה ללילה. ובלי ויכוח, די-אנג'לו, אני הרופא שלך," אמר ויל כשראה את פיו של ניקו נפתח כדי לענות.
ניקו צמצם את עיניו, ואז נשכב באנחה על המיטה, בעודו ממשיך לנעוץ מבטי-משטמה בוויל.
"ניפגש בבוקר," ענה ויל בחיוך, ויצא מהחדר. ניקו התלבט אם לעשות מסע צללים רק כדי להפחיד את ויל, אבל החליט שאין לו מספיק כוח - כנראה ההחלטה הרפואית החכמה הראשונה והאחרונה שאי פעם חשב - ונרדם.
*
"בוקר, סאנשיין," קולו של ויל נשמע מעליו.
הוא פקח את עיניו ונעץ בו מבט כועס. "הממ," הוא המהם בתגובה.
"תגובה מתוחכמת," ציין ויל.
"בוקר. אני לא מתוחכם בבוקר," מלמל ניקו וגלגל את עיניו, תוך כדי שהוא מתיישב באיטיות. הוא ניסה לסדר את חולצתו השחורה שהייתה מקומטת כולה, אבל הוא הזיז בטעות את כתפו ופלט צעקת כאב.
"תשתה את זה," הושיט לו ויל בקבוק קטן, והביט בו בדאגה.
ניקו הסתכל על הבקבוק במבט שאמר מה-לעזאזל-נראה-לך. "אני לא שותה את זה."
"אתה כן."
"אני לא."
"קדימה די-אנג'לו, שנינו יודעים שאני אנצח בוויכוח הזה, בוא נחסוך לנו כמה שניות מהחיים," ויל הניח את הבקבוק על המיטה, ליד ידו של ניקו.
ניקו גלגל את עיניו שוב, פעמיים בדקה האחרונה, אבל פתח את הבקבוק ושתה אותו. הוא קם מהמיטה ויצא מהמרפאה, לפני שוויל הספיק לעצור אותו. הוא זיהה את ליאו, שצעק את השם שלו ורץ לעברו, אבל לא היה לי מצב רוח אז הוא המשיך ללכת במהירות עד שהגיע לביתן האדס, וסגר את הדלת מאחוריו.
גולגולות עיטרו את הקירות, המיטות היו צרות ושחורות, והביתן היה חשוך כמעט לגמרי.
סוף סוף.
הוא נשכב על מיטתו ונשאר שם כמה דקות, עד שהכאב שבכתפו יירגע. הוא לא ידע מה ויל הביא לו לשתות, אבל או שוויל עבד עליו, או שזה פשוט לא עזר.
הוא נשם באיטיות, ובלי ששם לב נרדם.
דפיקות חזקות על דלת הבניין העירו אותו.
"קדימה, ניקו, אני יודע שאתה שם," נשמע קולו של ויל מעבר לדלת.
"אני לא," ענה לו ניקו בקול צרוד.
"אני- תפתח, ניקו," דפיקותיו של ויל התחזקו.
"תפתח בעצמך," גיחך ניקו בשקט, וקם מהמיטה. הוא הניח יד אחת על המעקה ונשען עליו, מחכה שהסחרחורת תעבור.
"די-אנג'לו, תפתח כבר," צעק ויל, שלא שמע את תשובתו של ניקו.
ניקו נאנח, העביר יד בשערו ופתח את הדלת. "מה?" שאל.
"יש עכשיו מדור- אתה ישנת?"
"לא, זה המראה הטבעי שלי."
"אה-הא," בחן אותו ויל במצח מקומט. "בכל מקרה, יש עכשיו מדורה, ושלחו אותי לגרור אותך לשם."
"אממ מה?" שאל ניקו.
"מדורה. חניכים. דיבורים. אני. אתה," אמר ויל באיטיות, כאילו מסביר משהו מסובך לילד בן שלוש.
"מדורה. חניכים. דיבורים. אתה... אני?" חזר ניקו על דבר של ויל, וקימט את מצחו.
"אתה," אישר ויל.
ניקו נאנח. "כירון?"
"כירון," אישר ויל שוב.
ניקו חטף מעיל טייסים שחור שהיה מונח על כסא ויצא מביתן האדס, כשהוא מקפיד לסגור את הדלת אחריו. נמאס לו שכירון הכריח אותו להגיע לפעילויות חברתיות כי 'הוא לא מספיק חברותי'. ברור שהוא לא מספיק חברותי. הוא מבית האדס. מי ירצה להיות חבר שלו?
"מדורה," מלמל, והלך אחרי ויל.
"היי, אפשר להפסיק לדבר כמו מטומטמים," צחק ויל, ששמע אותו ממלמל לעצמו.
ניקו הסמיק. לעזאזל, הוא הסמיק. למה הוא הסמיק?
"אה-הא," הוא מלמל שוב.
ויל זקף גבה אחת. ניקו נעץ בו מבט כועס כדי שיסתובב, אבל ויל רק צחק, וחייך אליו חיוך עקמומי.
הוא שוב הסמיק. הוא, ניקו די-אנג'לו, בנו של האדס, הנער האפל עם חולצת הגולגולות, הסמיק. הוא נתן בוויל עוד מבט זועף לפני שהפנה את ראשו אל הרצפה.

נ.מ ויל
ניקו המשיך ללכת אחרי ויל באיטיות בעוד מבטו מופנה אל הרצפה, בלי להסתכל לאן הוא הולך. ויל הסתכל עליו בחיוך, לפני שהחזיר את מבטו למדורה שהייתה מולם, במרחק של עוד כמה דקות הליכה.
כשהגיעו קרוב למדורה הוא נעצר, אבל ניקו, שעדיין לא הרים את מבטו מהרצפה, נתקע בו.
"החלטת להרוג אותי?" שאל ויל בחיוך.
"אולי," ענה ניקו בפנים אטומות. ויל ראה הרבה פנים כאלו בחיים שלו- פנים שמנסות להסתיר דברים, אבל הוא תמיד הצליח לפרוץ את החומה הזאת. חוץ מעם ניקו. ניקו היה תעלומה בשבילו, חוץ מהדברים הברורים שהוא כנראה שנא כל אדם חי או מת, ואהב מאוד להיות בדיכאון. וגם שיער ארוך.
ניקו זקף לעברו גבה אחת כשראה פתאום שוויל בוחן אותו. ויל הסמיק, אבל לא הסיט את מבטו, עד שקריאה מהמדורה מאחוריהם קטעה את מלחמת המבטים ביניהם.
"ויל, די-אנג'לו, אתם באים?" קרא ליאו.
"כן," ויל שמח על התירוץ להסתכל לכל כיוון אחר שהוא לא הנער החיוור שחור השיער שעמד מולו. אה כן, הוא גם אהב בגדים שחורים. וכנראה גם ערפדים, אחרת אין כל סיבה הגיונית למה הוא ניסה להיראות כמותם.
ניקו עקף את ויל, והתיישב בכיסא הכי רחוק מהמדורה. אולי הוא באמת ערפד, חשב ויל בצחוק. הוא התיישב ליד ליאו, ושלח מעבר לכתפו מבטים מהוססים אל ניקו, שישב מהורהר כשראשו בין שתי ידיו. פעם אחת מבטיהם הצטלבו. ויל לא הביט אחורה יותר.
"היי, ניקו," נשמע לפתע קול לועג, וכל השיחות הקטנות שהתרחשו סביב המדורה גוועו לאט. "מה מצב המתים היום? יש עוד שלדים בארון?" קרא נער גבוה מביתן ארס, וכל חבריו פרצו בצחוק מתגלגל. הם התייחסו ל'שלדים בארון' שאביו של ניקו הסתיר ממנו לגבי עברו. הוא לא הבין איך הם יודעים על זה.
ויל הביט שוב אחורה, וראה את אגרופיו של ניקו מתהדקים, ומבטו, האטום בדרך כלל, בער מכעס. "לא בטוח לגבי זה, אבל יש שלדים אחרים," ענה בקול מאופק באופן מפתיע. כנראה הוא היה רגיל ללעג מצד חניכים מבית ארס, שלא ממש קיבלו אותו בתור חצוי, מכיוון שאביו היה האדס.
"לא, ניקו," ויל נעמד, והביט בניקו באזהרה. "אל תעשה את זה. הכתף שלך עדיין לא התרפאה."
"חבל שאתה לא יכול לתקוף אותנו עם השלדים האלו, אבל בני זוג חייבים להקשיב זה לזה," המשיך הנער ללעוג.
"אגרופיו של ויל, התהדקו גם הם. הוא צעק לעבר הנער "תסתום!" בדיוק כשניקו צעק "אנחנו לא בני זוג."
שיט, חשב ויל. אולי זה מה שהייתי צריך לצעוק גם. הוא גילה שהוא קצת מצטער שניקו אמר את זה.
"אני בטוח שאבא שלך לא יאהב את זה שאתה הומוסקסואל, אבל בכל מקרה לא היית מושלם אז אין לו כבר יותר מידי ציפיות ממך-" קולו של הנער נקטע בהפתעה כשניקו הופיע לידו, נעזר בצללים שהיו מסביבו בגלל המדורה שבערה מולם בעליזות, ונתן לו אגרוף חזק בבטן.
"אתה לא תגיד את זה אף פעם יותר בחיים שלך, או שאני אשלח אותך לאבא שלי, והוא יגיד לך בדיוק כמה ציפיות יש לו ממני," סינן ניקו לתוך פרצופו של הנער המבוהל, ונעלם שוב בתוך הצללים.
ויל רץ לשם, נתן בנער מבט מצמית שאמר שכדאי לו להישאר על הרצפה. הוא צרח עליו על כך שגרם למטופל שלו להחליש ואולי אפילו להרוג את עצמו, ושהוא סתם ילד קטן שקשה לו שיש אנשים יותר טובים ממנו, וכמעט שלא הצליח למנוע מעצמו לתת לו גם אגרוף בבטן, אבל כל אותו הזמן נשארה בתוכו אותה תחושה עליזה: ניקו גיי? ניקו... ניקו גיי.
לאחר שסיים לצעוק על הילדים המטומטמים מביתן ארס, הוא רץ משם למרפאה. המשקה שהכריח את ניקו לשתות אמנם לא היה משקה נוגד כאבים, אבל היה בתוכו מכשיר קטן שבית הפייסטוס הכין, שדמה מאוד למכשיר מעקב קסום. הוא לקח את הלוח הדק שליאו הביא לו יחד עם מכשיר המעקב, ולהפתעתו ראה את הנקודה המהבהבת שסימנה את מיקומו של ניקו במרפאה.
ניקו הצליח לעבוד עליו? הוא שתה את המשקה בלי לקחת את השבב? הוא עוד יראה לו מה זה, לנער הגאה והמטומטם והגיי-הוא-לא-ידע-מה-זה-קשור-הזה. הוא נאנח והעביר יד בשיערו בייאוש, כשגניחה קטנה מהקצה האחר של המרפאה עצר אותו.
הוא רץ לשם, ולהפתעתו ניקו שכב על הרצפה, בפינה החשוכה של המרפאה.
הוא קילל והרים אותו על המיטה הקרובה, ורץ להביא תרופות.

נ.מ ניקו
"אנחנו לא בני זוג," צעק ניקו. הוא הופתע כשהרגיש שהוא מתאכזב בגלל זה. הוא הופתע עוד יותר כשוויל לא צעק את זה יחד איתו. הוא רק צעק על הנער השחצן הזה "תסתום!"
אחרי זה הכל קרה מהר- מסע צללים, ואז עוד אחד, ואחר כך הוא הרגיש את עצמו שוקע לשינה עמוקה.
*
"אני לא יודע מה לעשות... הוא לא זז בכלל, ושתי מסעות-צללים לא עשו לא טוב. הוא גם ככה היה חלש בגלל הכתף, ועכשיו-" ניקו שמע את קולו של ויל במעומעם. הוא פקח את עיניו ומיד סגר אותן אל מול האור החזק שדלק מעליו.
הוא נאנק והזדקף לאט במיטתו, אבל לאחר רגע התייאש אל מול הסחרחורת החזקה שתקפה אותו, ונשכב חזרה.
"ניקו? ניקו!" הצעקה הלא-מאמינה של ויל גרמה לו לפתוח שוב את עיניו. "את ער?"
"אני מניח," ענה ניקו.
"איפה כואב לך?" שאל ויל בדאגה.
"אני-" הוא השתעל בחוזקה, וכל גופו הטלטל. "אני בסדר גמור." ויל לא חלק עליו. במקום זאת הוא הזדקף, והחל לצעוק על ניקו.
"שבועיים וחצי! אתה שכבת בלי לזוז במשך שבועיים וחצי. מה נראה לך? מישהו מעליב אותך אז אתה תוקף אותו? עשית שתי מסעות צללים. שתיים. אתה יודע כמה אחד מהם מסוכן, במיוחד שאתה כל כך חלש. אז שתיים? רציתי להרוג אותך ואז להחיות אותך ולהרוג אותך שוב! מה לעזאזל חשבת שאתה עושה?"
"הוא העליב גם אותך," גמגם ניקו, שלא כל כך היה במצב רוח לשום דבר.
"הוא העליב גם אותי-" חזר אחריו ויל בפנים המומות. "אני... זה מה שאתה אומר?" הוא פרץ בצחוק. "ניקו, עד כמה שאתה מלא בחומרים מטשטשים אז אני לא חושב שאתה מבין מה אתה אומר, אבל... העליב אותי?"
"הוא אמר שאנחנו בני זוג," מלמל ניקו.
"וזה עלבון כי? אני גיי, כולם יודעים את זה. ואם כבר לצאת עם מישהו, זה איתך," ויל צחק שוב, אבל בטנו של ניקו עשתה סלטה. גיי? ויל גיי?
"והוא... מה שהוא אמר על אבא שלי," ניקו התכווץ מעט, וקיווה שוויל לא שם לב.
הוא שם לב.
טוב, אולי בעצם הוא קיווה שהוא ישים לב.
"ניקו? אתה בסדר?" צחוקו נקטע בבת אחת.
"אני בסדר, סולאס." אולי לקרוא לו בשם משפחה יעזור לו לשמור על שפיותו. סולאס. די-אנג'לו. אויבים-ידידים. ידידים-אויבים.
"אתה לא," ויל החזיק בכתפו בדאגה, וניקו רק חשב עד כמה הוא רוצה לנשק אותו.
"אני..." לחש ניקו. ויל התקרב כדי לשמוע מה הוא אומר, אבל לפני שהספיק להבין מה קורה, תפס אותו ניקו ונישק אותו בתשוקה.
ויל נרתע לרגע מעוצמת הרגשות, אבל לאחר רגע נישק אותו חזרה.
"עכשיו אני בסדר," ניקו אל תוך שפתיו.
ויל חייך והמשיך לנשק אותו. עכשיו הם בסדר.