"הרמיוני, בואי הנה." גברת גריינג'ר דפקה בדלת החדר של בתה.
"אמא, איך אני יכולה לעזור לך?" הילדה בת העשר פתחה את הדלת ויצאה מחדרה.
"איך אוכל לעזור לך." גברת גריינג'ר תיקנה אותה. "השמלה שלך נמצאת על מיטתנו. אנא קחי אותה, ותתארגני. את לא רוצה להיראות מכוערת במסיבה, נכון?"
"נכון אמי."
"עכשיו לכי להתלבש."
"הרמיוני, חכי רגע." מר גריינג'ר הופיע במסדרון. "כמה קיבלת במבחן במתמטיקה?"
"75, אבי." הרמיוני הסתכלה על עיניו של אביה.
"איך את לא מתביישת." גברת גריינג'ר אמרה. היא סטרה להרמיוני בחוזקה, וכך עשה גם מר גריינג'ר. דמעות עלו בעיניה של הרמיוני, אבל היא לא נתנה להם לרדת. "תלכי עכשיו, ואל תחזרי עד שנקרא לך."
"אין בעיה, אמי." הרמיוני נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת. היא התיישבה על יד הדלת, והחלה לבכות. היא כבר הייתה רגילה לכך שהוריה מדברים אליה כך. זה היה חלק משגרת משפחת גריינג'ר. וכל ה שהרמיוני הייתה יכולה לעשות, זה להישאר שקטה. הדלת נפתחה והרמיוני נעמדה מיד. גברת גריינג'ר נכנסה לחדר.
"את כל כך פתטית." היא אמרה לבתה בגועל. "תכתבי אלפיים פעמים את המשפט 'אני לא אקבל יותר 75 במבחנים.' למה את מחכה?" גברת גריינג'ר יצאה החדר.
הרמיוני התיישבה על יד השולחן וכתבה. אחרי שסיימה לכתוב את הדבר שגברת גריינג'ר אמרה לה, היא לקחה דף חדש וכתבה עליו אלפי פעמים,
'אני חייבת להיות מושלמת. אני חייבת להיות מושלמת.'
ואחרי שנה היא באמת הייתה כזאת,
מושלמת
______________________________________________________________________________________________________________________________________________________
אני יודעת שזה ממש קצר, אבל בכל זאת. ואני יודעת גם שההורים של הרמיוני לא מתוארים ככה, אבל חשבתי שזה יכול להיות נחמד.
אז, תגובות?
|