"אל דרליקטה קסטלום" / ליאן

שם הכותב: ליאן

דירוג: PG13

ז'אנר: אנגסט/הרפתקאות

ויתור זכויות: ניל גיימן, ג'וס ווידון

ביטוא עצמי

___________

שלום, חברים יקרים!

אז, וואו; זו הולכת להיות הפעם הראשונה שאני מנסה משהו כזה, אז יכול בהחלט להיות שזה יהיה... בלתי רגיל? אם זו המילה.

הפאנפיק הזה הולך להציג קרוסאובר של שני פאנדומים שאני מאד אוהבת ושלדעתי יראו מרתקים יחד! "באפי קוטלת הערפדים" ו"לוציפר". מה הקשר, תשאלו? וול, תקראו ותגלו בעצמכם.

זה רעיון שלא עזב אותי כבר הרבה זמן. לא לדאוג, עדכון ל"אקדחו של צ'כוב" עתיד להגיע בקרוב מאד.

תהנו.

"אל דרליקטה קסטלום" / ליאן

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ... 

כך מתחיל הסיפור המוכר, כך נוצר 'מאז ומקדם' (תלוי את מי שואלים). 

מיתוסים רבים לאורך ההיסטוריה, עמים שהיו ונכחדו הציעו אינספור תרחישים לבריאת העולם, אבל השטן יאמר בוודאות שהעולם אכן נברא בשישה ימים, וביום השביעי התפאר האל מיצירתו הכבירה ונח.

לעומת זאת, אם תשאלו את השטן לצורת הבריאה המדויקת של העולם, סביר להניח שינחר בבוז כשייזכר כמה מעט קרדיט ניתן לו בכל הסיפור הזה. 

אלוהים ציווה "ויהי אור!" והאור היה; השטן סיפר על כך למספר מכרים שטחיים על כמה כוסות של אלכוהול בכל מיני הזדמנויות, הסתכלו עליו כאילו יצא מדעתו; אבל כן, האור לא נוצר יש מאין תחת מילתו של האל... מישהו היה צריך לשאת את הלפיד, לתלות את כוכבי הלכת והשביט בשמיים. 

אז אלוהים מצא לו איזה פראייר. 

במקרה של האור והחושך, הפראייר התורן היה לא אחר מאשר בנו, המלאך סמאל. כשציווה אלוהים על יצירת המאורות, הוא דיבר אליו- וסמאל, שרצה מאד להוכיח את עצמו (בן צייתן ואווילי שהיה) פרש את ידיו אל מול הריק החשוך, ובמעשה אלוהות מקודש תלה את השמש, הירח והכוכבים ברקיע. זו הייתה מלאכה מורכבת מאד, ועל פי הסיפורים רק ברייה אחת הייתה עדה לו- אחותו הצעירה של סמאל, המלאכית עזראל, שהייתה מופקדת על לווי הנשמות שמסרו את נשמתן מעולם החיים לעולם המתים.

אולי זו אחת הסיבות שאיש לא זוכר שהאור הנוצץ בחשכת הלילה הוא אורו של המלאך המנודה ביותר. אבל יהיה מספיק זמן להרחיב על כך.

לאחר עידנים של קיום מבוזבז בין אביו, אימו ואחיו הרבים, המלאך סמאל הביט בבלבול כיצד אביו ברא את האדם. יצור משונה, מטופש למדי, שלא מסוגל להכיל הרבה בראש הקטן והשטחי שלו. האדם הונח בגן העדן יחד עם שאר הברואים, ובנוסף לו נוצרו האיתנים- הרגשות, הטוב מול הרע, החושך והאור הרוחניים. האדם היה מסוגל להרגיש (עד כמה שהיכולת השכלית המוגבלת שלו אפשרה לו) ומלאכי העליון היו נפעמים מגדולתו האדירה של אביהם.

סמאל לא התרשם במיוחד. 

מתוך הריק הרוחני שנפער לאחר בריאת האדם נוצרה לילית. סמאל זכר אותה היטב. יצור מרושע ומדהים ביופיו שהיטה ולחש באוזנו של האדם הראשון. האל הביט בה בחשדנות מסוימת. לילית לחשה באוזנו של אדם שיש הרבה לעולם החדש ממה שאלוהים מספר לו, והיא הראשונה שגרמה לו לחשוב על הבחירה החופשית. 

אך אדם היה טיפש ומבולבל ובעל כמיהה לרצות את האלוהים, אז הוא סירב לפיתוי שלה. מתוסכלת, לילית פנתה אליו, אל סמאל. הוא שמבחינתו תמיד היה סקרן ומרדן, הקשיב לה בדריכות, וזמן לא רב לאחר מכן לקח אותה לאישה. הוא עד היום לא בטוח בבחירה הזו. 

לאחר מכן, כשהביט אל העולם החדש שבגן, ראה אותה, את חווה, נבראת מצלעו של אדם. הו, היא הייתה משהו אחר לגמרי. סקרנית, פעורת עיניים, עם התלהבות של ילדה שרוצה לגלות כל דבר. היא הזכירה לו את עצמו בהרבה רבדים. 

אדם בהה בה בהשתאות בהתחלה, כאילו לא היה לו מושג איך להכיל אותה. חווה ציפתה לדברים אחרים ממנו, משהו קצת יותר ממצוות פרו ורבו, אבל ממה שסמאל למד ממנה מאוחר יותר, אדם לא היה איש שיחה עמוק. חווה סיפרה לו שתמיד רצתה לדעת מה הסיבה לדברים, מדוע העולם כפי שהוא, ותפילותיה לאל היו ריקות ברובן. אדם לא אהב את השאלות הרבות של חווה, והיא מצדה נותרה די משועממת. 

אז היא עשתה את מה שצפויה שתעשה. היא החלה להתפלל למלאכי העליון, במקום לאצבע האלוהים עצמה. אמנדיאל, המלאך הבכור, התנשא עליה, גער בה והפציר בה להתפלל מן הלב, לפני שנעלם כשלאומת בא (הנאד הנפוח). מיכאל נתן בה מבט ארוך וצחק בבוז. גבריאל העדיפה לרכל איתה על אדם מאשר לנסות להבין מה מכביד על ליבה באמת, וצדקיאל... לא, עדיף שלא לדבר עליו בכלל. 

בשונה ממה שמסופר עד היום בספרי האנושות, זה לא היה השטן שפיתה את חווה, אלא היא זו שיזמה את המפגש הראשון. סמאל, בן האלוהים, שמע את קריאתה השקטה והמתוסכלת ובנפנוף של כנפיים בוהקות מאור הופיע לפניה, והיא נותרה פעורת פה כשראתה אותו לראשונה. 

היא ספרה לו את המעט שחוותה בגן העדן עד כה, והוא נידב לה מידע על העיר הכסופה, שם נולד וחי יחד עם הוריו ואחיו. חווה נתלתה בכל מילה של סמאל, ולאחר שיחת עומק החלה לשאול אותו שאלות. 

האלוהים צווה עליהם לא לפגוע בחיות השדה, להאמין בו באמונה שלמה ולא להתקרב לעץ הדעת. סמאל לא התפלא על כך, והבין שזו כנראה הסיבה לכך ששני בני האנוש היו כה בורים, בלי מושג בכלום. לא היה כמעט על מה לדבר איתם, תפיסתם את המציאות הייתה מוגבלת, גם זו של חווה בנוסף לבעלה הדביל. 

אז סמאל החל להפציר בה לשאול שאלות עמוקות בתפילותיה, רמז לה שעדיף שתסתקרן ותשאל "למה?" 

הרי אם עליהם לחקור את גן העדן ולתור אותו, להיות בצלמו של האלוהים ולשאוף לדרגת הטוהר של מלאכיו, לא עדיף שידעו מדוע עליהם לעשות זאת? איפה הבחירה החופשית שאמורה להינתן להם? כיצד הם יכולים לחיות בעולם שבו שנותיהם מוגבלות ועולמם צר, אם אין להם מינימום של בחירה חופשית? 

חווה שמעה והסתקרנה, ומבטה נדד מאז פעמים רבות אל עץ הדעת, עד הופעתו של סמאל בדמות הנחש כמה שקיעות לאחר מכן. 

כשזה נודע בעיר הכסופה, על כך שסמאל דיבר עם חווה ושתל בראשה רעיונות מוזרים, האלוהים לא היה מרוצה בכלל. בנו הבכור אמנדיאל נשלח אליו לשיחת נזיפה רצינית, ושם סמאל הראה לראשונה את רוח המרדנות שלו.

סמאל לא היה מרוצה מקיומו בעיר הסופה כמו שהיה, הוא רצה לתור את הגלקסיות הנוספות של אביו במקום להיות תקוע במקום אחד לאורך עידנים, ואביו היה מזועזע מעצם הרעיון. אמנדיאל ועזראל ניסו להשתיק את שאיפתו הראשונית של סמאל לעזוב את העיר הכסופה, ועזראל אפילו הרחיקה ואמרה שאביהם יעניש אותו בחומרה יום אחד אם ימשיך עם קו המחשבה הזה. היא רמזה על כך שאחיהם מתחילים לדבר עליו בצורה לא מחמיאה בכלל. 

ברגע שאדם וחווה טעמו מהפרי האסור הדברים החמירו יותר. אחיו של סמאל האשימו אותו ברובם המוחלט, גם אם לא אמרו זאת בקול. הם התחילו להשתמש במילים שלא ראויות להישמע בין מלאכי עליון. "השחתה", "התקוממות", "כפירה פושעת"... הם ראו זאת כאילו הייתה לסמאל אחריות מוגברת על גירוש בני האנוש מגן העדן, ואפילו אימו של סמאל, אם המלאכים, העדיפה לשתוק ולתת לבנה להתמודד לבד עם ההשלכות. 

אז אביו קרא למשפחתו לשיחה רצינית, וזו הייתה אחת הפעמים היחידות בהן ראה את האלוהים לזמן ממושך. הוא סיפר להם על כך שיצר מימדים נוספים בעבור בני האנוש, כיוון שכעת גילו את יצר הטוב והרע. גן העדן כפי שהכירו נסגר ושעריו ננעלו, ובמקומו בבוא העת, כאשר בני האנוש ימסרו לו מחדש את נשמתם כשהגיע זמנם למות, הם יישלחו לאחד משני המימדים- קצה העיר הכסופה, שעליה ישמרו קומץ מלאכים, או המימד השני- הגיהנום. 

הם היו כולם עדים אז לבריאתם של השדים, שנעלו אחריהם את שערי השאול- וסמאל אז מצמץ בבלבול מהול בגיחוך כשראה את אשתו לשעבר, לילית, מחייכת אליו כשהצטרפה אליהם. 

דורות ועידנים עברו, המרד הראשוני של סמאל נחרט בזיכרון אבל לא דובר יותר מדי, עד מספר דורות לפני לידתו של נוח. זו הייתה תקופת משבר גדולה בין האלוהים ואשתו, אם המלאכים, ובאותו משבר גם עלה שמו של סמאל. האם הגדולה טענה בפני האלוהים על היחס המפלה לו זוכה סמאל מבין כל האחים, בדגש על אחיו התאום, המלאך מיכאל, ועל כך שבעלה נעדר מקיומם של ילדיו וכי אינם זוכים לתשומת ליבו כמו "הצעצועים" שברא לו מתוך שיעמום. האלוהים, שראה פוטנציאל רב בברואיו לא הסכים איתה כמובן, מה שגרר חיכוכים רבים, כאלה שהשפיעו גם על המלאכים. 

בכעס ועלבון רב שתלה האלה את השפעתה על בני האנוש והשחיתה אותם למשך מספר דורות, מה שהביא את האלוהים להטיל את המבול הגדול. סמאל שהיה עד לחיכוכים, כמו אחיו- עמד לצדה של אימו, בעוד הם ברובם המוחלט עמדו לצד אביהם, שליט היקום. 

אז עמד סמאל על נחישותו ופרש את כנפיו מול אחיו ואביו באיום. באחד מהמפגשים היחידים בינו ובין אביו הטיח בפניו בזעם כי הוא אל אכזר- בורא את האדם ומכה בו תמידית, מלטף וצולף באותה זרוע, מסתיר פנים מברואיו ומילדיו, מאפשר מלחמות בין בני האנוש ובגידה ותככים בין מלאכי העליון; הדובדבן שבקצפת היה, שבשיא חוצפתו טען סמאל כי הדרך בה האלוהים שולח אנשים לגן העדן והגיהינום שרירותית לחלוטין. 

מאותו הרגע סירב סמאל לציית לאביו בעיוורון, ואמר כי מעתה יעשה כשיחפוץ ויראה לנכון. 

מיותר לציין שזעקה שכזו הדהדה היטב בכל היקומים האלוהיים, וכשאחיו שמעו זאת הם נחרדו. זעקות כמו "מרד!" "בגידה!" הציפו את השמיים ורבים מאחיו של סמאל ירדו על ברכיהם והתחננו בשמו למחילה, רק כדי להדגיש שאינם כמוהו.

סמאל הבין מיד שייענש, אבל לא היה בליבו להתחרט. אביו אז, אלוהי היקום, הכריז בקול גדול על המרד ועל ההשלכות שלו, ודרש מסמאל כניעה מיידית, כזו שלא קיבל. סמאל, שהיה המלאך שנוצר בצלם הבחירה החופשית, חזר על שאיפותיו לחופש מחוץ לגבולות העיר הכסופה, לבחירה מושכלת ומידור הוגן יותר של בני אנוש הנשלחים לעולם הבא, והשתיקה הצורמת של קרוביו הכאיבה לו יותר משהודה. סמאל זכר את דמעותיה של עזראל שהוחבאה על ידי אמנדיאל, שתשתוק. הוא זכר את מבטו האטום של מיכאל ואת מבטה הכאוב של אימו כשהסיטה ממנו את עיניה.

אך איש מהם לא תמך בו.

וכך סמאל נותר לבדו, מנודה ונבגד, והעונש על המרד שלו היה ברור וידוע. אביו שילח אותו מעל פניו והפיל אותו אל שאול התחתיות. העונש היה כבד מנשוא- מעתה נגזר על סמאל חיי נצח בין שאר יצורי הגיהינום. הוא ימשול בשדים ויפקח על עינוי הנשמות החוטאות שישלחו אל התהום שמתחת, ושערי גן העדן והעיר הכסופה יהיו נעולים בפניו לנצח. הוא זכר את הייאוש שבנפילה האינסופית אל השאול כשבכייה של אימו מהדהד באזניו. 

הנפילה הייתה נצחית, הוא חש בכנפיו הלבנות נשרפות כשבמקום הנועם המלטף של העיר הכסופה החל צונח אל קור ואש המהולים יחד, הנוצות הצחורות התחממו עד שמגע האלוהות נעלם מהן והתחלף בעצמות ערומות ועור צורב שהשווה לו מראה של עטלף מאובן. פניו ושערו החלו עולים באש וזעקותיו נדמה היה שנשמעו בכל העולם.

בסופו של דבר הנפילה הסתיימה. הוא נחת על משטח רותח בין סלעי בזלת מבריקים וכהים, וכשהרים את מבטו ראה את השתקפותו וזעקת חמה וכאב בקעה מגרונו. הוא היה נראה מזעזע: פניו היו אדומות מכוויות החום הרותח, עיניו בערו ועורו היה שרוף. הוא היה נראה כמו מפלצת. 

סביבו החלו השדים להתקבץ בסקרנות, מבולבלים מהנוכחות הזרה שפקדה לפתע את הגיהינום. תחילה חשבו שמדובר בנשמה נוספת שיש לענות ובאו לאחוז בו ולהביאו לאחד מהתאים הפנויים, אך הוא נשף עליהם בחמה ופרש כנפיים פצועות, והם נסוגו מיד. הם הבינו אז לשם מה נשלח לשם והיו חכמים מספיק ליפול על ברכיהם בכניעה, נסוגים בחשש מסוים.

אז, מתוך האופל, הופיעה לילית, ונוכחותה ניחמה את המלאך הנופל. היא גערה ביתר השדים והטיחה בהם להשפיל מבט, כי מעתה והלאה עליהם לציית לסמאל בהיותו "המלך החדש" שלהם. 

השדים לא העזו להתווכח או להתמרד, בהיכרותם השטחית עם סמאל בן האלוהים. רק שד אחד, אדומיטוס, נחבא בין יתר אחיו, שפתיו מכווצות בבוז. הוא לא ימהר להקשיב לשום מלך כזה או אחר. 

לילית לקחה אותו למשכנה אז בזמן שהשדים החלו לבנות את כס המלכות של סמאל. השדה הוותיקה טיפלה בפצעיו והחזירה אותו לכשהיה. בעודה מכנה אותו "יקירי סמאל" הוא נשף עליה כי הוא אינו סמאל יותר. השם הזה ניתן לו על ידי אביו, אותו אב שנישל וגירש אותו מביתו. על כן סמאל יתכחש לאביו ולשמו מעתה והלאה, ובמקום זאת יכנה את עצמו בשם תוארו, אותו תואר שליווה אותו במשך עידנים והיה המקור היחיד לגאווה. מעתה יקרא פשוט "מביא האור" או בלטינית- ה"לוז-אי-פאר". 

כך נעלם ומת המלאך בן האלוהים ונולד השטן. 

במשך מאות, אלפי ומיליוני שנים מלך לוציפר על הממלכה שמעולם לא ביקש ושהנוכחות בה הייתה לכשעצמה עינוי. אופיו הסקרן והאופטימי הפך ציני ונוקשה והוא הפך לברוא אחר לגמרי,  מדי כמה דורות היה עולה אל עולמם של בני האנוש, הקשר היחיד שנותר לו לאביו, וחוקר אותם. ההימצאות בין בני האנוש אפשרה לו הפסקות של שפיות בין תקופות הסבל בגיהינום, ושם היה יכול לקחת פרקי זמן של הנאה שטחית- צפיה בכוכבים (יצירת האמנות הטהורה ביותר שלו), נטילת תאוות שטחיות כמו מזון, יחסי מין והעלאת אדרנלין בפעולות אקסטרים, ובעיקר נוכחות בין ברואים אחרים מלבד שדים.

באחד ממסעותיו הצטרפה אליו לילית, שהייתה סקרנית כיצד נראה העולם האנושי. היא הוקסמה מכדור הארץ, ויותר מכך, מההשפעה שהייתה לה על בני האנוש שנפלו לרגליה. לילית הייתה כולה חטא ותאווה, ולוציפר נתן לה יד חופשית לעשות כשתירצה.

היא דרשה לעצמה זכר אנושי באחד מהיעדים שתרו, וילדה לו מספר צאצאים; אלה שנולדו היו חוטאים לא פחות מאימם, סוג של בני כלאיים שלא ששו לשום חוק או מוסר, ולילית לא מיהרה לרסן אותם. עד מהרה הפך אותו כפר אנושי לנחלתה של לילית, שהתמלאה בהכלאות שונות ומשונות של שדים. בדיוק באותו מקום ילדיה המרדניים של לילית החליטו שהם יוצרים פתח אל העולם המקורי שלהם, הגיהינום, כדי להביא שדים אחרים מעלה אל העולם האנושי. באותו השלב ציווה לוציפר על לילית להתחיל לרסן את ילדיה לפני שיקרה משהו שכולם יצטערו עליו, אולם היא לא מיהרה לעשות זאת, ושכבר גילתה בעצמה שטעתה, היה זה מאוחר מדי. הפתח אל השאול נוצר ולא היה אלא על לוציפר לנסות לסתום אותו. 

לוציפר אכן עשה זאת בהניחו שלשלאות על אותו כפר ודרישתו מלילית שלעולם לא ישובו אל "בוקה-דל-אינפרן" או "פי השאול" כלשונם. הם שבו אל הגיהינום ולקחו איתם את ילדיה של לילית. 

היו אלה מספר שנים לאחר מכן כשלפתע מלאך הופיע בגיהינום. היה זה אוריאל, אחיו הננס של לוציפר, שהיה ידוע כ"מלאך הגורל", זה שבאצבעו גורם לדברים להתרחש. אוריאל אז הודיע ללוציפר שעניין "פי השאול" עבר אל אביהם, וכי האלוהים מאס בתושבי אותו כפר לא פחות משמאס בלוציפר זמן רב לפני כן. מאותו רגע תושבי אותו הכפר, כמו בסדום ועמורה, יאלצו להתמודד עם ההשלכות של אותה השחתה מוסרית שעברו תודות ללילית, וכי אותו הכפר יהיה אסור גם ללוציפר. 

איבתו של השטן אל האלוהים גברה, והוא היה סבור שמדובר בפיתרון זמני ורעוע ביותר. אם מעתה והלאה באותו כפר ישלטו חטא ותאווה והשדים ויצורי השאול ימצאו דרך לפרוץ אליו, זו תהיה עבודת ניקיון שבסופו של דבר לוציפר יאלץ להתמודד איתה בכל מקרה שלא יהיה. אוריאל אז חייך באומרו שנמצא לעניין פיתרון. הוא אז פרש כנפיו וחזר בתעופה אל העיר הכסופה, משאיר את השטן פעור פה ובתחושת קבס.

לא היה צריך להיות מלאך הגורל כדי לנחש שהכפר האנושי הזה, שבהם תרו, יחזור לרדוף את לילית ואותו בנקודה מסוימת. השאלה היא רק מתי זה יקרה כשייאלץ להתערב.

סאנידייל, קליפורניה, עידנים רבים לאחר מכן:.

הערפד אנג'לוס ליקק אצבעותיו מארוחת הערב המאוחרת שלו. דמה של הנערה הצעירה עוד דיגדג את שפתיו, ומבעד לניביו הוא חייך אל ספייק, שנתן בו מבט שופט ודי ממורמר מכסא הגלגלים שלו.

"רוצה קצת?" אנג'לוס גיחך בעודו דוחף את גופת הנערה אל הערפד הצעיר יותר.

ספייק מצדו נחר בבוז, וסובב את כיסא הגלגלים שלו לצדו השני של החדר. יום יבוא והוא יעזוב את המפעל המסריח הזה עם דרוסילה, ואנג'לוס יוכל ללכת לכל הרוחות עם הלעג הציני וההומור השטחי שלו.

אם כבר מדברים על דרוסילה..

הערפדית אכן הייתה בצד השני של החדר, אוחזת בבובת פורצלן מאובקת ומרקדת בחדר כשבידה אחרת זר קלוע בפרחי יסמין.

"היה לך טיול מעניין, חמדתי?" שאל ספייק כשהתקרב אליה, מבטו רך כתמיד.

דרוסילה פרצה אז בצחוק קטן, בלתי שפוי. "הכוכבים בהקו הלילה יותר מתמיד!" היא זרחה, מחבקת אליה את מיס אידית', הבובה שלה; "הם סיפרו לי... הם סיפרו..."

"מה סיפרו לך הכוכבים, אהובה?" שאל ספייק, זורם עם פרצי השיגעון הרגילים שלה.

החיוך נסוג מעט מפניה של דרוסילה כשפנתה להביט בו בתנועה חדה. עיניה נצצו. "הם סיפרו לי על יד המכחול... כן, סיפרו לי הרבה על היד הזו..."

כמה מטרים מהם, אנג'לוס הניח לגופת הנערה לבסוף וקם להתקרב אל 'משפחתו'. הוא כבר הבין לפני הרבה שנים שדרוסילה מדברת במטאפורות וצריך לדוג את ההיגיון מאוקיינוס המשפטים שלה בזהירות.

"איזו יד מכחול, דרו?" ספייק שאל כשאנג'לוס נעמד לצדו לבסוף. "ראית משהו? היה לך חיזיון?"

דרוסילה שבה לצחקק, מניחה אצבע אחת על שפתיה לרגע כממתיקת סוד. "שששש... לא לספר. אסור לספר ש... הם לא יודעים."

"מי לא יודע?" שאל אנג'לוס, מגייס סבלנות רבה מול הברברת של הערפדית הנקבה. "מה ראית?"

"הם לא יודעים שהוא... הוא בא. חוזר אלינו. זה שצייר במכחול וצבע את הכוכבים באור!" עיניה של דרוסילה נפערו והיא נראתה מוקסמת.

לקח לספייק שניה וחצי להבין, ועם זאת הוא החליף עם אנג'לוס מבט מופתע. "יכול להיות ש..."

"-אל תמהר להסיק מסקנות, ספייק, אבל זה ללא ספק יהיה מעניין אם... דרוסילה, את אומרת שלוציפר בדרכו לכדור הארץ?"

חיוכה של דרוסילה התרחב, והיא נקשה באצבעה הימנית על ידה השמאלית. "רעים, רעים...!" היא נזפה. "היינו ילדים רעים, במיוחד אנג'ל שלי... ועכשיו המלך הגדול חוזר כדי להעניש אותנו."

המשך יבוא.