תערוכה של לבבות מדממים

בעוד שלינט הייתה הנפש שיזמה את העניין, היא לא הייתה האחת שהתעכבה במשך שעות ארוכות כדי ליצור יצירת מופת. לא הטרידו אותה הדקויות הקטנות ולא היה אכפת לה מספיק כדי לבנות פלא מדויק לעיניים או עדין כטעם של קוביית שוקולד מריר. היא הייתה עניינית; הוציאה את הכלי הנבחר שלה והקדישה לכל תערוכה את הזמן שהיה נחוץ כדי ליצור מראה מספק.
לא יותר, לא פחות.
לא הייתה דאגה לגווני האדום או כיוון להתזות הדם חסרות התוחלת, ופניהם המעונים של קורבנותיה לא גרמו לרגש במתבונן מלבד אולי סלידה קלה; האיברים לא רקדו בתוך בריכת ארגמן עשיר, רסיסי העצמות הלבנים לא התעקמו החוצה בהזמנה מתוך מסת הבשר שעדיין נותר חמים למגע. לא הייתה אומנות בדבר, לא תשוקה. גם לא וולגריות.
רק ריקנות עסקית.
בדיוק כפי שהייתה, הפעולה נראתה כנעשית מתוך הכרח. לינט דמתה פחות לאומנית ויותר למהנדסת אשר תיכננה שכונות פרברים זהות אחת אחרי השניה, פרוטה תריסר: רצח לא היה האומנות שלה והזירה לא הייתה הבמה שלה, והיא מעולם לא טרחה להעמיד פנים שכך היה.
שניהם שמו לב שליני היה שונה.
כל כריעה, כל יפחה, כל עיניים לא רואות, אפלות כמי הים העמוקים ביותר... כולם היו מעשה סגידה שתוכנן היטב, עד לפרט האחרון. חלק ממערכה נחוצה במחזה משוכלל, מקאברי, בו אף צופה לא נשאר אדיש. ליני אהב לראות תגובות זרים למעשיו כמעט כמו שנהנה מביצוע המעשה עצמו.
בעיניו כל גוף היה יקר ערך ודבר לא בוזבז, כיאה לחומר גלם ברמה העליונה ביותר. לא משנה כמה רצה להתפרע, הוא היה אחראי מספיק בכדי לדעת שגופות אלו מתו כדי שיוקירו אותן, מתו כדי לשלם את המס שנצבר על מה שעשו בעודן היו בחיים.
היה משהו בחטא, בלקיחת השליטה לידיו, להעמיד פנים שהוא אלוהים והשאר הם נתיניו חסרי האונים, שגרם לדם שלו לזרום. המרדף הכניס זוהר לעיניו, אותו זוהר שקיבל ממופעי הקוסמות הקטנים שערך למשפחתו, אבל בקנה מידה גדול יותר. גוון הדם, העור העדין, ריח הפחד, הכל הלהיב אותו. לא היה לקורבנותיו ממה לפחד, כי ליני רק הפך אותם לאומנות הטהורה ביותר שגופם יכל להפוך אליה, אבל הם לא ידעו את זה.
הוא העדיף לשמור על זה ככה: קורבן אדיש, אפילו מרוצה, לא היה מהנה באותה מידה. התענוג בא מחוסר הרצון, אחרי הכל.
כולם היו יצירות האומנות היקרות שלו, מגוונות בדרכיהן; אף אחד לא יכל להאשים את ליני על היותו חסר החלטיות בשיטת הרצח שלו, לא כשעמדו לרשותו גופות וכלים יפים שכאלה. הוא אהב האינטימיות בחנק בדיוק כפי שהעריץ את השליטה בקשירת חבל מחוספס לצוואר בתולי. מתנות היו תחביב נוסף שלו: חפיסת קלפים שמוקמה בין חומות כלוב הצלעות הדוק הייתה המועדפת עליו.
מכתב אהבה משליט אימפריה שכבש מדינות חסרות אמצעים. כולם ידעו שלפעמים שיפור דורש מוות. זו הייתה חלקת האלוהים הקטנה שלו, אימפריה אישית. כאן הוא היה היחיד שיכל להחליט.
הוא זכר בחיבה יצירת מופת ספציפית, בה תלש גלגלי עיניים ממקומם ושפך באהבה מים אל השקעים המדממים, לא פחד לכרוע ולהכתים את מדיו. הקנווס נראה כאילו בכה; בכה לרחמים, למחילה, לעונש שווה לפשע שביצע - ומה היה ליני, אם לא אל רחום? הוא היה נותן בדיוק מה שביקשו ממנו, בצורה הכי יפה שיכל.
למרבה הצער, לינט תמיד עיקמה את אפה מהסצנות שיצר.
התברר שהצבעים והתערובות לא נעמו לה, והיא לא ראתה את ההגיון בהפיכת משימה הכרחית לכיף. הוא התאכזב מהעין חסרת היצירתיות שלה ומהעובדה שזה לא היה דבר נוסף ששניהם יכלו לחלוק, אבל חוסר ההסכמה הקל לא הפריע לו, כל עוד היא לא מנעה ממנו את תענוגות החיים הדקדנטיים האלה.
הוא צבע מערבולות אדומות על קירות גבס ומתכת וגיר, פנים מעונות ושדים מחייכים. חתימה חסרת תועלת, הוכחה נוספת לכך שהוא ואחותו היו האחראים לזירת ההרס עוצרת הנשימה. לא שאנשים יכלו להתבלבל; לא היו שניים טובים יותר במלאכתם מאשר שניהם, וזו הייתה עובדה שליני אצר.
"סיימנו כאן?" הוא שאל.
"כן," לינט ענתה בשקט. היא סקרה את הרצפה והקירות בעיניים מרוצות שהפיחו גאווה בחזהו. החיים היו הצגה שהייתה אדיבה למעטים, והוא לא התכוון להעמיד פנים שהוא לא היה אחד מברי המזל. "אני חושבת שסיימנו. עבודה טובה."
וליני חייך.