תמים וחוף מפשע

עוד פאנפיק מתורגם מבית היוצר שלי. הסיבה שאני מביאה אותו היא פשוט כי הוא מצחיק. הסוף פשוט כל כך לא צפוי (לפחות בשבילי) ומצחיק שהייתי חייבת לתרגם את זה. תכתבו את דעתכם!

"היי, קֵלי?"

קלי הרימה את מבטה מתוך ספר הלימוד שלה בביולוגיה, ומצמצה לעבר חברתה הטובה ביותר אוליביה, שבהחלט לא עשתה את שאלות סיכום הפרק שהוקצו להם. "מה?"

"את חושבת שיש משהו מוזר בפרסי ג'קסון?" שאלה אוליביה.

קלי עקבה אחר מבטה אל המקום בו ישב פרסי בחלקו האחורי של החדר, נשען לאחור בכיסאו. גם הוא לא ענה על השאלות – במקום זאת הוא בהה במיכל הדגים שמאחורי שולחנו. קלי לא הייתה יכולה לראות את פניו, אך שיערו הכהה היה פרוע והוא לבש את קפוצ'ון בית הספר שלו עם 'ג'קסון' מודפס על גבו.

"למה את מתכוונת, מוזר?" שאלה ופנתה לאוליביה.

אוליביה משכה בכתפיה. "זאת אומרת, פשוט ... יש בו משהו מוזר."

"מוזר איך?" חקרה קלי. "הוא נראה לי נורמלי, ונראה שכולם אוהבים אותו."

"ספרי לי על זה," אמרה אוליביה ובקושי ריסנה אנחת ערגה. "אני לא אומרת שהוא בחור רע, אני רק אומרת שיש בו משהו שונה."

"את נשמעת כאילו יש לך קראש," אמרה קלי, רק חצי מתגרה, כי למי לא היה קצת קראש על פרסי ג'קסון?

הוא היה גבוה, שזוף ונראה טוב להפליא, קפטן צוות השחייה – וממה שקלי שמעה, בכל אופן – הוא היה בחור די מצחיק ונוח, כשהכרת אותו. ההבעה המהורהרת שעטה כשלא דיבר עם אף אחד גרם לו להיראות מסתורי אף יותר, אבל כולם ראו אותו מתבדח עם חבריו מספיק כדי לדעת שהוא בהחלט בחור נחמד.

"שתקי," סיננה אוליביה, רכנה קדימה מעל שולחנה והביטה מצד לצד לבדוק אם מישהו מקשיב. "שמעתי שהוא יוצא עם הנערה ההיא אנה."

"זה השם שלה?"

"אני לא יודעת, אבל כך או כך, אני לא רוצה שהיא תחשוב שיש לי שום קראש עליו. היא תקעה כדור בפנים של רוז בחינוך גופני לפני כמה ימים."

קלי הסתובבה אליה בהפתעה. "מה, בכוונה?"

"טוב, היא אמרה שזה היה בטעות, אבל זה בהחלט היה בכוונה. למען ההגינות, רוז בדיוק אמרה בדיחה מטומטמת על בלונדיניות, ממש באמצע משחק כדורעף, אז ... "

קלי לא הצליחה למנוע מעצמה לצחוק הפעם. למרבה המזל, המורה שלהם לא שם לב – אבל פרסי כן.

"אוי אלוהים," חרקה אוליביה, הסתובבה בפתאומיות וכמעט נפלה מכיסאה. פניה סמקו לפתע באדום עז. "הוא מסתכל עלינו."

"מה?" קלי ניסתה להביט מעבר לכתפה במה שקיוותה שהוא תמרון עדין.

כשעשתה זאת, היא ראתה את פרסי מתיישב בכיסאו ומביט בהן במבט מוזר. אחד הדגים במיכל שמאחוריו שחה לפינה והוא הציץ ממנו לבנות ובחזרה. כשהחזיר את תשומת ליבו למיכל התאספו עוד דגים מול הזכוכית, והוא חייך.

קלי בדיוק חזרה לשאלות הסיכום שלה כשהדגים שחו כולם לצד הנגדי של המיכל. זה לא היה כל כך מוזר, באמת, למעט העובדה שהם עשו את זה בבת אחת, בתנועה מסונכרנת אחת. וכשעשו זאת, פרסי הוציא עט מכיסו.

הוא התיישב קצת יותר זקוף, והביט היישר אל החלון שלעברו כל הדגים פנו, וקלי עקבה אחר מבטו. היא לא יכלה לראות שום דבר שם בחוץ, אבל פרסי נראה מתוח. הוא הדף את הכיסא לאחור, וזה השמיע קול גירוד נוראי על הרצפה.

"מר ג'קסון," אמר באזהרה המורה שלהם לביולוגיה, מר הַארוֹו.

"אני... אה..." פרסי הציץ שוב דרך החלון, עדיין מחזיק את העט ההוא בידו. עיניו התרוצצו סביב החדר, והוא נראה לא מרוצה מתשומת הלב של כל הכיתה עליו.

"סיימת את שאלות הסיכום?" שאל מר הארוו.

"כן, אני..."

"כולל השאלות הנוספות בעמוד 103?"

"כן," אמר פרסי ונשמע מתוסכל להפליא.

מר הארוו נראה מופתע קלות. "אכפת לך שאבדוק?"

פרסי קימט את מצחו. הוא הציץ שוב דרך החלון, ואז חזר אל הדגים, שכולם חזרו לשחות סביב המיכל כרגיל. הוא נאנח. "לך על זה."

כאשר מר הארוו קרא את תשובותיו של פרסי, פרסי נשמט לאחור בכיסאו, וסובב את עטו בין אצבעותיו.

"כל הכבוד, מר ג'קסון," אמר מר הארוו ונשמע מופתע. "נראה שיש לך שליטה הרבה יותר טובה ביחידה זו מאשר האחרונה."

"תודה," אמר פרסי בחדות, לא כל כך מרוצה מהמחמאה המפוקפקת. "יש לי כישרון לביולוגיה ימית."

"נראה שכן." מר הארוו החזיר לו את ספרו וחזר לחזית הכיתה בלי מילה נוספת.

פרסי דפדף דף בספרו ורשם הערה בשוליים, אך לא ניסה לעזוב שוב.

"רואה?" אוליביה לחשה לאוזנה של קלי. "מוזר."

אולי היה משהו בכך.

אף על פי שהתעניינותה של אוליביה באירוע מביולוגיה דעכה במהלך היום, היא גברה חזרה מיד כשזיהו את הילדה הבלונדינית שחשבו שפרסי יוצאת איתה אחרי השיעור האחרון.

"את חושבת שהם באמת יוצאים?" שאלה אוליביה, מנסה להיות מעודנת לגבי המעקב שלה ונכשלת כישלון חרוץ כשהיא מותחת את צווארה להציץ סביב דלת הארונית שלה.

"כן. כלומר, אני חושבת שכן? " קלי עצרה וחשבה על כך באמת. " זה לא מה שכולם אומרים?"

"כן, אבל האם מישהו אי פעם ראה אותם באמת עושים משהו? האם הם נתפסו אי פעם כשהם מתמזמזים?"

"אולי הם פשוט ממש טובים בהתגנבות."

"נאאא." אוליביה סגרה את הארון שלה וכיתפה את תיקיה. "בבית הספר הזה אין כל כך הרבה מקומות להסתתר."

קלי הלכה לעשות את אותו הדבר ואז הבינה שתיק הספורט שלה חסר. "לעזאזל, בטח השארתי את התיק השני שלי בחדר ההלבשה."

"למה שלא תיקחי אותו מחר?" שאלה אוליביה, מותחת את זרועותיה מעל ראשה. "אני רוצה לצאת מכאן."

קלי התבוננה בנערה הבלונדינית – הייתה לה הרגשה ששמה אינו אנה – כשהניפה את התיק על גבה ואז החלה ללכת לכיוון אולם ההתעמלות.

קלי הצביעה אחריה ואמרה, "אימון השחייה מתחיל עכשיו."

פניה של אוליביה אורו באופן ניכר. "אההה, בסדר. כן, בטח, בואי נלך לקחת את התיק שלך אולם ההתעמלות. "

קלי גלגלה את עיניה. "את חסרת תקנה."

"אני סקרנית," אמרה אוליביה, "ובצדק."

"בצדק? הוא עושה דבר מוזר אחד בביו ופתאום...” קלי חדלה לפתע לדבר כשהם השיגו את אולי-חברתו של פרסי.

היא אפילו לא הביטה בהם כשהם אפילו צעדו יחד איתה, והמשיכה ללכת במסדרון בלי להציץ בהם הרבה. אוליביה ניסתה למשוך את עיניה, אך רק כשהגיעו לדלת אולם ההתעמלות היא הכירה בהם.

היא עברה דרכה ואז עצרה, מחזיקה להם את הדלת.

"תודה!" קראה אוליביה, בהתלהבות רבה מדי, עצרה באמצע הדלת וחייכה לעברה.

קלי דחפה אותה קדימה ושלחה חיוך נבוך.

"בבקשה," אמרה הילדה, הניחה לדלת להיסגר מאחוריהן והמשיכה הלאה לכיוון הבריכה.

ברגע שהיא הייתה מחוץ לטווח השמיעה, סטרה קלי לזרועה של אוליביה. "מה זה היה לעזאזל, מוזרה?"

"נבהלתי!" לחשה-צעקה אוליביה והניפה את זרועותיה. "היא ממש יפה מקרוב, טוב, מעולם לא שמתי לב שיש לה עיניים אפורות לפני כן..."

"אלוהים אדירים." קלי גלגלה את עיניה. "אני אקח את תיק הספורט ואז נלך. בבקשה תמתיני כאן ואל תביישי את עצמך כשאני לא פה. "

"אני לא מבטיחה שום הבטחה."

"כל כך מרגיע."

קלי נכנסה למלתחות ומצאה את התיק שלה בדיוק איפה שהשאירה אותו אחרי אולם ההתעמלות, דחוף בארונית שלה ולא רכוס למחצה, כך שברגע שהיא פתחה את הדלת מחצית מתכולתו נשפכה. היא קיללה בקול רם ואספה את הכול, דחפה אותם חזרה פנימה והניפה את התיק על כתפה. היא כל כך רצתה שהיום הזה כבר ייגמר.

אבל כשהיא חזרה החוצה, אוליביה לא נראתה בשום מקום. כשהיא רוטנת תחת אפה, צעדה דרך חדר הספורט ואל הדלתות שהובילו לחדר הנפרד בו שוכנה הבריכה. כצפוי, היא ראתה את אוליביה מבעד לדלתות הזכוכית, יושבת קרוב לתחתית היציעים ומדברת עם הילדה שהחזיקה להם את הדלת. קלי באמת הייתה רוצה לזכור את שמה.

בהתחשב בכך שאוליביה לא מתכוונת לעזוב מרצונה החופשי, קלי דחפה את הדלת ועשתה את דרכה ליציעים כדי לאסוף אותה. צחנת הכלור העיבה על הכל, וקולו הרם של מאמן השחייה הדהד מהתקרה הכיפתית כשהוא צועק הוראות לבנים ולבנות שעושים הקפות בהבריכה.

לא נראה שאכפת לאוליביה, שחייכה חיוך רחב כשראתה את קלי מתקרבת. “קלי! בואי לשבת איתנו!”

מזכירה לעצמה להרוג אותה מאוחר יותר, קלי הטיחה חיוך על פניה והגיעה להצטרף אליהם. הילדה הבלונדינית התבוננה בה בזמן שהתיישבה, מן הסתם אומדת אותה. המבט שלה היה עז, ואוליביה לא התבדחה על היותה יפה מקרוב. קלי הרגישה שגל של חוסר ביטחון שוטף אותה.

"היי," היא אמרה בצורה קצת מגושמת.

אוליביה התעלמה בקלילות מאי הנוחות שלה. "קלי, זו אנבת'. את יודעת, מהשיעור שלנו באנגלית?"

"אה, כן," אמרה קלי, שהוקל לה לדעת סוף סוף את שמה. "מצטערת שלא ממש דיברנו קודם."

אנבת' משכה בכתפיה, וחיוכה נראה אמיתי. "אין בעיה. אני לא באמת מדברת כל כך הרבה באנגלית."

"איך יכולת אפילו להשחיל מילה כשרוז כל הזמן מפטפטת ומנסה להרשים את המורה," אמרה אוליביה ובעטה בתיקה כך שלקלי היה יותר מקום להניח את הדברים שלה.

אנבת' צחקה. "אולי היא תהיה קצת יותר שקטה בזמן שאפה יבריא." נראה שהיא קלטה את מה שאמרה זה עתה קצת מאוחר מדי, ופניה נפלו. "לא שאני שמחה שהיא נפגעה, או משהו, מה שקרה בכדורעף היה לגמרי בטעות..."

"בטעות או לא, לגמרי היה מגיע לה," אמרה אוליביה. "היא התחננה למכה בפנים במשך הארבע השנים האחרונות."

אנבת' נראתה מהורהרת. "אז היא תמיד הייתה כזו?"

"אה כן," אמרה קלי והנהנה. "היא תמיד מנסה להפיל את כולם כדי להרגיש טוב יותר. היא הייתה כזו מאז תחילת התיכון. "

"הא." אנבת' נראתה קצת מנוחמת מכך.

המאמן צעק משהו חזק במיוחד, ומשך את תשומת לבן של שלוש הבנות לרגע. אנבת' חייכה כשפרסי עלה לפני השטח על יד רגליו של המאמן ואמר משהו בתשובה לפני שזינק שוב, עובר במים ללא מאמץ.

"בדיוק עברת לכאן השנה, נכון?" שאלה אוליביה, כמובן מנסה להישמע נינוחה.

אנבת' הנהנה, אצבעותיה מתעקלות סביב התיק בחיקה. "כֵּן. עברתי מקליפורניה ופרסי קיבל מלגת שחייה, אז..."

"אה, פרסי גם בשיעור הביו שלנו, נכון, קל?"

"כן, נכון." קלי עצרה, אזרה אומץ לשאול את השאלה שאוליביה רצתה כל כך אבל פחדה מכדי להשמיע. "את... האם הוא ה...?"

"האם הוא החבר שלי?" אנבת' פירשה, הרימה גבה ונראתה משועשעת. "כֵּן."

"אה. מגניב." אוי אלוהים. זה היה אסון.

ההבעה של אנבת' זעה מעט. היא עדיין חייכה, אבל עיניה נראו קצת יותר חדות מבעבר. "בשביל מי אתן כאן?"

" בשביל מי?" שאלה אוליביה, מבולבלת כמובן.

קלי בעטה בשוקה ודיברה מעליה. "מארק! אנחנו כאן בשביל ידידנו מארק. הוא התלונן לפני כמה ימים שאנחנו לא תומכות מספיק, אז הנה אנחנו. חה חה."

אנבת' הנהנה כאילו זה הגיוני לגמרי. "מארק נראה בחור מגניב."

"כן?" אוליביה מצמצה. "כלומר, כן! מארק הוא בחור ממש מגניב. למעשה, כולנו צריכים להסתובב מתישהו, אתן לא חושבות?"

גם אנבת' וגם קלי נראו מופתעות מהמהירות שזה עלה.

אוליביה ממש נכנסה לעניין, משוקעת לגמרי עכשיו. "כלומר, הוא ופרסי כבר חברים, נכון, הם מבלים זמן רב ביחד בצוות השחייה. לכולנו יש שיעורים ביחד, וגם אנחנו חברות עכשיו...”

"כן?" אנבת' שאלה, וקלי לא הצליחה לקרוא את הטון או את ההבעה שלה כדי להבין אם היא מתבדחת.

“... אז בהחלט צריך להיפגש אחרי הלימודים זמן מה! להמבורגרים או משהו כזה!”

"המבורגרים," חזרה אנבת' באותו הטון.

"מי מקבל המבורגרים?"

שלוש הבנות פנו לראות את פרסי עומד בתחתית היציעים, רק כמה שורות מהן. הייתה לו מגבת כרוכה סביב מותניו ומשקפי הראייה שלו היו תלויים על ידו, אך השרירים המוגדרים על פלג גופו העליון הספיקו בכדי להשאיר את קלי פעורת פה ואת אוליביה כמעט מזילה ריר.

אנבת' הציצה ממנו אל הבנות ובחזרה, פינה אחת של פיה מתעקמת מעט כלפי מעלה. "אנחנו, כנראה. עם קלי, אוליביה ומארק."

"באמת?" שאל פרסי ונשמע מופתע. כשאנבת' הנהנה, הוא הסתובב, חפן את ידיו סביב פיו וקרא: "יו מארק! אנחנו מקבלים המבורגרים!"

מארק הסתובב מהמקום בו דיבר עם כמה אנשים אחרים בצוות. כאשר הבחין באוליביה ובקלי הוא קימט את מצחו, אך שתי הנערות סימנו לו בקדחתנות מאחורי ראשה של אנבת' בתקווה שיקבל את המסר להתנהג כרגיל.

הבעתו הזועפת הפכה ליותר תוהה כשהוא התקרב אליהם, אז קלי דיברה לפני שהייתה לו הזדמנות. "היי, מארק! אמרנו לך שנבוא לראות אותך מתאמן מתישהו, אתה כבר לא יכול לקרוא לנו חברות לא תומכות."

הוא פתח את פיו, סגר אותו ואז ניסה שוב, קולו נינוח. "כן, אתן פשוט הכי טובות. עכשיו אתן רק צריכות להגיע לתחרויות ממש. ומה עם המבורגרים?"

"אנחנו מקבלים המבורגרים," אמר פרסי, פורע את שיערו הרטוב ושולח רסס טיפות מים על התיק של אנבת'.

היא ניגבה אותן בידה וקימטה את מצחה. "אנחנו לא יכולים הערב. פול כבר מבשל לנו ארוחת ערב."

"אה, את צודקת." פרסי עצם את עיניו ומתח את זרועותיו מעל ראשו, מה שגרם למגבתו ליפול מעט ולאוליביה כמעט להתעלף. קלי הייתה כמעט בטוחה שאנבת' גיחכה, עכשיו. כשפרסי הוריד את זרועותיו ופקח את עיניו, הוא אמר, “מה עם שבת, אם ככה? אחרי התחרות?"

"מושלם," אמרה קלי והכתה את אוליביה בצד כדי לנסות לסגור את פיה. "זה מתאים לך, מארק?"

"כן, בטח," הוא אמר, ולמרות שהוא נשמע בסדר היא ידעה שהוא עדיין מבולבל. "המבורגרים בשבת, נשמע טוב."

אם אוליביה תחזיר לעצמה אי פעם את היכולת לתפקד, קלי הייתה הולכת להרוג אותה בגלל שהכניסה אותם לזה.

"אני לא מאמינה שאני מבלה את השבת שלי בתחרות שחייה מטופשת, רק כי יש לך תחושה מוזרה לגבי פרסי," התלוננה קלי, רכנה בכיסאה ושילבה את זרועותיה על חזה.

"מצטערת. אנחנו יוצאים אחר כך להמבורגרים, זה יפצה על זה," אמרה אוליביה ברוגע.

"היינו כאן שעות ותיכון אמסטרדם אפילו לא שחה עדיין," יבבה קלי.

"היינו כאן רק ארבעים דקות, וכן הם שחו, ג'ורג' בדיוק שחה את..."

"זה מרגיש כמו ארבעים שעות. וג'ורג' לא נחשב."

"זה די מרושע אבל גם די נכון. מארק ופרסי הם הבאים בתור במרוץ השליחים, טוב, ואז מארק עושה 50 מטר חופשי ואז לפרסי יש כמה מרוצי סולו. פשוט תסבלי את זה בשקט עוד שעה ונוכל ללכת."

"אררג." קלי צנחה עוד יותר מטה, והשליכה את ראשה לאחור. "תעירי אותי כשזה ייגמר."

אנבת' צחקה כשהצטרפה אליהם, בקבוק המים שלה שבדיוק מילאה בידה. "שכחתן לקחת ספר?"

קלי התיישבה מעט. "ככה את עוברת את הדברים האלה?"

"אני בדרך כלל מנסה לעשות את שיעורי הבית שלי." היא פתחה את התיק לרגליה וחשפה מחברת. "זה גורם לזמן לטוס."

"את כל כך מסודרת," אמרה אוליביה ונשענה קדימה כדי לדבר מעל קלי. אחרי ההתנהגות שלה לפני כמה ימים הם החליטו שאולי הכי טוב שהיא לא תשב ישירות ליד אנבת'.

"אה, אני מנסה," אמרה אנבת' ותחבה תלתל משוחרר מאחורי אוזנה. "לא בטוח אם אני מצליחה."

"בנאדם, הלוואי שהייתה לי את המוטיבציה הזו," אמרה אוליביה בעגמומיות. "תארי לעצמך שהיית כזאת מוכנה למבחן."

אנבת' צחקה וסגרה את התיק שלה. "הו, לצערי, אני מרגישה לא מוכנה, אל תדאגו."

לפני שקלי הצליחה לחקור למה היא מתכוונת, מרוץ השליחים החל, והבנות כולן צעקו את תמיכתן בצוות תיכון אמסטרדם. מארק הגיע ראשון והעלה להם יתרון טוב, אבל ג'ורג' הגיע למקום השלישי ואיבד לחלוטין את כל היתרון שמארק צבר.

"אוי, לא," אמרה אוליביה וכססה את ציפורן האגודל שלה. "איבדנו את זה."

אנבת' חייכה, נראית רגועה לגמרי. "פרסי יחזיר את ההובלה, אל תדאגו."

"איך הוא יכול? אנחנו בפיגור של חצי אורך, הוא לא יכול..." מילותיה של קלי גוועו על שפתיה כשפרסי צלל פנימה ונורה דרך המים, הולך כל כך מהר שהיא בקושי ראתה אותו עולה לאוויר. הוא עקף את יתר השחיינים בקלות, ובסופו של דבר ,תיכון אמסטרדם ניצח כמעט באורך שלם.

אנבת' עמדה על רגליה, הריעה ומחאה כפיים, בעוד קלי ואוליביה הביטו זו בזו בהלם. הן שמעו שפרסי היה טוב – ברור, אתה לא יכול להפוך לקפטן הקבוצה בלי כשרון – אבל זה היה משהו אחר לגמרי.

כשאנבת' התיישבה בחזרה היא העיפה בהן מבט, מגחכת. "מה? אמרתי לכן שהוא כאן בזכות מלגת שחייה. ”

הוא ניצח בכל המרוצים שלו אחרי זה, אם כי הפרפר 100 מטר היה קרוב לאחרים יותר מכל השאר. מארק מוקם במקום השני אצלו, ושני הנערים היו עם חיוכים גדולים כשהתחרויות התקרבו לסיומן, אם כי מארק התנשם בכבדות. פרסי לא נראה קרוב לעייף.

כשהקהל התפזר, אנבת' קפצה מעל המושבים ביציעים ורצה לקראתם. אוליביה וקלי הלכו בעקבותיה, קצת פחות מתואמות. הן הגיעו בדיוק בזמן לראות את פרסי שותל נשיקה מהירה על מצחה של אנבת'.

"עבודה נחמדה!" אמרה אנבת' והביטה בין שני הנערים.

"תודה," אמר מארק וחייך.

"אך. אין שיאים היום," אמר פרסי, וקלי לא יכלה לדעת אם הוא מוטרד באמת או לא.

"טוב אז תצטרך להתאמן יותר קשה, לא?" אנבת' הקניטה.

הוא כרך זרוע על כתפיה ומשך אותה קרוב לצדו, פורע את שערה. "אני כבר מתאמן הכי קשה, לידיעתך..."

"פרסי, נו, באמת!" קלי חשבה שאחיזתו בה די איתנה, אבל אנבת' הדפה אותו והחליקה מתחת לזרועו בקלות.

הכתפיים וצד החולצה שלה היו עכשיו לחים, ושיערה הזדקר על ראשה. היא ניערה את זרועותיה החוצה וטפחה על שערה. "זה באמת היה הכרחי?"

הוא צחק, עיניו הירוקות נוצצות. "אם אני צריך להיות רטוב אז גם את."

"אני לא זו ששחתה," אמרה וקימטה את פניה.

הוא פשוט צחק שוב ומשך אותה לחיבוק נוסף. היא לא התנגדה הפעם, נתנה לו לכרוך את שתי זרועותיו סביבה והניחה את סנטרה על כתפו כשהחזירה את החיבוק.

קלי עמדה ממש לידם, וכשאוליביה ומארק התחילו לדבר היא חשבה שהיא שומעת את פרסי ממלמל לאנבת', "רוצה שאייבש אותך?"

"לא, זה בסדר," מלמלה אנבת' בחזרה.

פרסי חייך ונישק את מצחה שוב, ואז היא הסתובבה כך שהיא עדיין הייתה מתחת לזרועו אבל פנתה לשאר חברי הקבוצה. "מי מוכן להמבורגרים?"

פיו של פרסי היה מלא במילקשייק כחול כשאוליביה פלטה, "היי, אני אוהבת את החולצה שלך."

הוא העיף מבט אל משחק המילים – Sea you later! נכתב בגופן לופי על חזית החולצה – ואז הרים את מבטו חזרה, מחייך בעצלתיים. "תודה. זו הייתה מתנה מידידה.”

אנבת' חייכה בחיבה. "היא הייתה כל כך גאה בעצמה כשמצאה את זה."

"טוב, היא הייתה, עד שהתחלתי לומר שיש לה חוש אופנתי כל כך טוב שהיא בטוח למדה את זה מאמא שלה," אמר פרסי, מגחך ופילח טוגן מהצלחת של אנבת'.

היא הלכה לחטוף אותו בחזרה אבל הוא אכל את זה לפני שהייתה לה הזדמנות. היא גלגלה את עיניה כשהוא גיחך והושיט יד אל טוגן נוסף.

אוליביה וקלי החליפו מבטים, מעט מאוימות מכמה שניהם נוחים זה סביב זה. הם לא היו גסי רוח כלפי כולם, או משהו, אבל תמיד היה השינוי העדין הזה בשפת גופם כשדיברו ביניהם לעומת כאשר הם דיברו עם שאר הקבוצה.

"היא מבית הספר הקודם שלך?" שאלה קלי וסובבה את צלחתה כדי שמארק יוכל לתפוס חלק מהטוגנים שלה מבלי שיצטרך להושיט את ידו מעבר לה.

"אה, פייפר היא ממחנה הקיץ שלנו," אמרה אנבת' והציצה הצידה אל פרסי. הוא הפסיק לנסות לגנוב עוד אחד מהטוגנים שלה והניח לידיו ליפול לחיקו.

“הלכתם יחד למחנה? זה חמוד," אמרה אוליביה, זורחת.

מארק צחק. "חמוד? באמת, ליב?"

גם אנבת' וגם פרסי הסמיקו מעט עכשיו. "כן," אמר פרסי. "ככה נפגשנו, למעשה."

"אלוהים אדירים! אתם רואים, זה כן חמוד!" קראה אוליביה. "אפילו אתה צריך להודות שזה חמוד, מארק."

מארק משך בכתפיו והמשיך לאכול את ההמבורגר הענק שלו.

"אז," אמר פרסי, קצת יותר חזק מלפני כן. "מה אתם חושבים על התחרויות היום?"

אוליביה התחילה מיד לדבר על כמה מדהים צוות תיכון אמסטרדם, ומארק ואנבת' הסכימו איתה בהתלהבות. קלי רק הקשיבה, מנסה להבין מדוע השאלה מרגישה כמו ניסיון מכוון לשנות את הנושא.

כשקלי ואוליביה הגיעו לשיעור אנגלית ביום שני, אנבת' ופרסי כבר היו שם. הם ישבו ליד החלון וכל הזמן הגניבו מבטים החוצה. פרסי ישב לאחור בכיסאו בזמן שאנבת' רכנה קדימה מעל שולחנה, וכל מה שהם דיברו עליו נראה אינטנסיבי.

"היי," לחשה קלי ואחזה בעדינות במרפקה של אוליביה כדי לעצור אותה בפתח.

אוליביה עקבה אחר מבטה אל הזוג. "את חושבת שהם רבים?"

קלי לא ענתה, כי היא לא הייתה בטוחה.

שניהם הזעיפו פנים, אבל אז אנבת' אמרה משהו, ופרסי הושיט את ידו, חופן את פניה בכף ידו ומלטף ברוך עם אגודלו את לחיה. האופן שבו הסתכל עליה – כאילו שהיא הייתה הדבר היחיד בחדר, כאילו שהוא יעשה הכל כדי לגרום לה לחייך – בהחלט גרם לקלי לפקפק שהם רבים.

אנבת' שמה את ידה מעל של פרסי, רכנה למגעו ונאנחה. כשהיא חייכה, הוא שמט את זרועו אך לא הרפה ממנה, כך שהם בסופו של דבר ישבו כשידיהם שלובות על שולחנה.

כשהחליטו שאם הן תעמודנה שם עוד זה יהיה ממש מביך, קלי ואוליביה לבסוף חצו את החדר ותפסו את מקומן הרגיל לצידם.

"היי," אמרה אוליביה, הרבה יותר ברוך מבדרך כלל.

פרסי ואנבת' הרימו שניהם את עיניהם, התירו באיטיות את ידיהם והעלו חיוכים קטנים. "היי."

קלי בדיוק עמדה לשאול אם הכל בסדר כשהמורה, העלמה ביוּמוֹנט, כחכחה בגרונה כדי למשוך את תשומת הלב של הכיתה ולהתחיל את השיעור. "אנו מתחילים נושא חדש היום, והיות שכולכם קראתם את תכנית הלימודים שלכם, אני בטוחה שאתם יודעים בדיוק מה הוא."

היו כמה מלמולים עצבניים ותגובות חלושות, והעלמה ביומונט צחקה. "או שלא. זה בסדר, תנו לי רק לרענן את הזיכרון שלכם. היחידה החדשה עוסקת במיתולוגיה."

אנבת' ופרסי הזדקפו שניהם במקומותיהם.

"כיצד המיתוסים העתיקים יצרו מוסכמות על איך לספר סיפור מודרני, מדוע הם סופרו במקור, כיצד הם תורגמו על פני תרבויות – על זה אנחנו הולכים ללמוד. בתור התחלה, נדון במה שצריך להיות ידוע יחסית לרובכם – מיתולוגיה יוונית."

פרסי הסתובב בכיסאו והביט באנבת', שפתחה את פיה אך נקטעה על ידי העלמה ביומונט לפני שהספיקה לומר דבר.

"מר ג'קסון, אני בטוחה שאת כל מה שעמדת לומר למיס צ'ייס אתה יכול לשתף עם כל הכיתה?"

פרסי שוב נראה לא נוח עם תשומת הלב של כל הכיתה עליו. הוא הקיש בעטו על השולחן ואמר, "אני, אה, יודע קצת על המיתוסים היוונים, זה הכל," הוא אמר, ולא ממש פגש את עין המורה.

היא חייכה ביודעין. "טוב, אז למה שלא תעזור לנו להתחיל? בואו נתחיל במה שהוא כנראה המיתוס הידוע ביותר – זה של האלים האולימפיים."

כמה שורות לפניו, ידה של רוז נורתה לאוויר. בכל פעם שקראו לו בעבר פרסי גמגם או מלמל ולעתים נדירות נתן את התשובה שהמורים חיפשו. ברור שרוז ציפתה שזה יקרה גם הפעם, אז היא השאירה את ידה באוויר למרות שאנבת' נעצה בה מבט כאילו היא יכולה להמיס את ידה בכוח הרצון בלבד.

פרסי הפתיע את כולם כששאל, "מה את רוצה לדעת?"

"מה עם השמות שלהם, בתור התחלה?"

ואז פרסי הפתיע את כולם ביתר שאת על ידי מניית שתים עשרה שמות של אלים ואלות. "אה, ויש גם את האדס, ואת הסטיה, שאינם אולימפיים מבחינה טכנית אבל, את יודעת, עדיין... ראויים לציון. בהקשר הזה." הוא נראה קצת מהסס בנוגע לניסוחו של החלק האחרון, אך פרט לכך דיבר עם הכי הרבה ביטחון שהפגין מבכל השיעורים שקיימה אתו.

העלמה ביומונט חייכה. "באופן אישי, האדס הוא המועדף עלי ביותר, אז אני שמחה שהזכרת אותו. יש לך מועדף, פרסי?"

אנבת' צחקה צחוק כבוש, מסווה אותו במהירות לשיעול.

פרסי התעלם ממנה ואמר, "פוסידון."

"בחירה יפה." העלמה ביומונט חזרה אל כלל הכיתה, ופרסי פנה בחיוך לעבר אנבת' המגחכת עדיין. "עכשיו, פרסי נתן לנו את שמם, אבל בואו נעמיק קצת יותר במי היו האלים האולימפיים, טוב?"

רוז הביטה בהם מעבר לחדר, אבל פרסי ואנבת' היו עסוקים בלהביט זה בזה מכדי לשים לב.

שבועות חלפו, ואנבת' ופרסי נפלו אט אט לשגרת בילוי עם אוליביה, קלי ומארק, וכמה מחבריהם האחרים. ברוב שעות הצהריים הם ישבו עם הקבוצה שלהם בקפיטריה והצטרפו לשיחות בהן כולם התלוננו על שיעורי בית ודנו במה שהם עושים בסופי שבוע ועברו על כל הרכילות של השכבה שלהם.

כמה מארוחות הצהריים הם בילו לבד, נכנסו מהשיעור בתירוץ מהיר של שכיחת שיעורי הבית או של תוספת נקודות על משהו או של פגישה עם מישהו. בפעמים הראשונות אוליביה התעקשה שהם ילכו לחפש אותם, אבל הם אף פעם לא הצליחו למצוא אותם.

"אמרתי לך, הם חייבים פשוט להיות טובים מאוד להתמזמז בסתר," אמרה קלי, נשענה לאחור על הארונות ומחכה שאוליביה תודה בתבוסה.

"את באמת חושבת שזה מה שהם עושים?" שאלה אוליביה. היא עמדה על קצות אצבעותיה, מנסה להביט דרך החלון הקטן שבראש הדלת אל מה שקלי הייתה די בטוחה שהוא חדר אספקה.

"דה. אם היה לי בן זוג לוהט כמו אחד מהם הייתי מבלה את כל זמן ארוחת הצהריים בלהתמזמז איתו."

אוליביה צנחה חזרה לעמידה על כפות רגליה ובהתה בה. "וואו. קלי. אני רואה צד אחר לגמרי בך."

קלי דחפה אותה בצדה. "אוי, שתקי. הם לא כאן, אנחנו יכולות בבקשה ללכת לארוחת הצהריים עכשיו?"

אוליביה נאנחה והנהנה, ובכך הסתיים הניסיון הזה.

מארק חשב שהאובססיה שלהם מצחיקה, בצורה מצמררת. הוא ביקש מהם להסביר הכל אחרי אותה ארוחת צהריים ראשונה יחד, וכאשר אוליביה סיפרה לו הכל על "התחושה המוזרה" שלה מפרסי והחלה למנות את הדברים המשונים ששמה לב בקשר אליו, קלי הבינה עד כמה כל הדבר הזה היה מגוחך.

אולם לא היה שום אפשרות לעצור את אוליביה. לא משנה כמה מארק צחק עליה או שקלי אמרה לה להניח לזה, היא הייתה מבוצרת בעמדתה.

"אני אומרת לך, משהו מוזר קורה כאן," התעקשה בכל פעם.

"הדבר המוזר היחיד כאן הוא את," מארק תמיד עקץ בחזרה וזה היה הופך לוויכוח קטנוני. בכל פעם.

קלי באמת אהבה לבלות עם אנבת' ופרסי – למרות שהיא עדיין הייתה מאוימת על ידם, היא הבינה במהרה שאנשים לא משקרים כשאמרו שפרסי הוא בחור נהדר, ואנבת' הייתה חברה פנטסטית – והיא פחדה שהחטטנות של אוליביה עמדה להפחיד אותם.

אז דמיינו את האימה שלה כשיום אחד השאיר פרסי את המחברת שלו בביולוגיה.

"היי, פר­–" היא התחילה לקרוא אחריו, גורפת את הספר מעל שולחנו.

אוליביה הידקה במהירות יד מעל פיה, הושיטה יד לספר ולחשה, "ששש!"

פרסי נעלם מהמסדרון מבלי להעיף מבט לאחור.

כאשר אוליביה הסירה את ידה, קלי בהתה בה כאילו השתגעה. "מה לעזאזל את עושה?"

"זו ההזדמנות המושלמת לפעול במעט חטטנות בלתי נפשעת," אמרה אוליביה ותחבה את הספר לתיק. "יאללה, בואי נלך למקום שאף אחד לא יפריע לנו."

"ליב," אמרה קלי נחרדת. "את מציעה ברצינות שנעבור על המחברת שלו?"

לאוליביה הייתה ההגינות להראות לפחות קצת מבוישת. "לא תהיה לנו עוד אפשרות כזו, קל."

"האפשרות היחידה שיש לנו כרגע היא להחזיר לפרסי את ספרו."

"בואי, רק דפדוף מהיר–"

קלי נותרה עומדת בדיוק במקום שהייתה, זרועותיה שלובות על חזה וקולה קשה. "זה עובר גבול."

אוליביה היססה. "ליב, בבקשה, רק ... אני פשוט אסתכל במהירות, ואם אני לא אראה שום דבר מוזר אני מבטיחה שזהו זה. אני אניח לזה לתמיד. "

"בנות," אמר מר הארוו, עומד ליד הדלת. "אתן צריכות עזרה במשהו?"

אוליביה הביטה בקלי, מתחננת בלי קול.

קלי נאנחה. "לא אדוני. אנחנו בסדר."

אם לשפוט לפי החיוך שלה, אוליביה ידעה שהיא תנצח.

עשר דקות לאחר מכן שתי הנערות הצטופפו בחלק האחורי של אולם ההתעמלות, במסדרון צר שהוביל בעבר למגרש האליפטי, לפני שבנו את הבריכה החדשה כמה שנים קודם לכן וחסמו אותו ביעילות. אף אחד כבר לא ירד לכאן, אז הן חשבו שזה המקום המושלם לעבור על הספר של פרסי.

המבחן האחרון שלו נתחב בתוך הכריכה הקדמית ונפל ברגע שפתחו אותו.

"לעזאזל," שרקה אוליביה בהתפעלות. "מאה אחוז!"

קלי הציצה בכיתוב האדום העז שבפינה העליונה, גבותיה מורמות. "ואוו. ידעתי שהוא טוב בביולוגיה ימית, אבל זה מטורף."

היא תחבה את המבחן חזרה לספר והפכה את הדף. לא היו שם אלא סיכומי ביו רגילים וציורים קטנים ששורבטו שם. כתב היד של פרסי היה מסודר מכפי שקלי ציפתה, אך היה זרוע בשגיאות כתיב. היו שם כמה אותיות בכתב מראה, מה שהיה נראה להן תמוה.

"שום דבר מוזר," אמרה אוליביה, ואפילו לא טרחה להסתיר את אכזבתה. היא דפדפה כמה עמודים קדימה וסרקה את התוכן לפני שעצרה בעמוד הראשון של סיכומים ליחידה הימית. "היי הסתכלי!"

בשולי העמוד, מעל תיצוּג טוב להפליא של הדג מהמיכל בחלק האחורי של החדר, נכתבו המילים, מחוץ לכיתת ביו, 11:45 בבוקר, אפשרי ——-

המילה האחרונה קושקשה בצורה כל כך חמורה שהיא לא ניתנה לזיהוי. קלי צמצמה את עיניה כדי למקד את מבטה. "זה מהיום שהוא רצה לעזוב באמצע השיעור."

"מוזר," התנשמה אוליביה, נרגשת כמובן. "מעניין מה היה כתוב שם."

היא הפכה את הדף וניסתה לקרוא את זה הפוך, אך הם לא הצליחו להבין את זה.

עוד שרטוטים קטנים של יצורי ים קושקשו בשולי העמודים הבאים. לפעמים פרסי הוסיף להם בועות דיבור קטנות, אבל קלי לא הצליחה לקרוא את מה שהם אומרים, כי זה היה כתוב בשפה אחרת.

"ידעת שהוא מדבר בשפה אחרת?" היא שאלה, מתחקה באצבעותיה על פני תמונה של תמנון.

"לא." אוליביה נאנחה כשהגיעו לעמוד ריק. "אבל חייב להיות שהוא כן, זאת אומרת שזה ברור... משהו."

קלי פגשה את עינה. "זה עדיין לא אומר–"

"יאללה, ההערה הזו לגבי הדבר שמחוץ לחלון בביולוגיה מוזרה."

היא שנאה להודות בזה, אבל, "נו, בסדר. מצאת את המשהו המוזר שלך.”

"יש!" אגרופה אוליביה הורם אל האוויר בנצחון.

"עכשיו את צריכה להחזיר לפרסי את הספר שלו."

"יש לנו אנגלית בשיעור הבא, אני אעשה את זה אז."

אלא שפרסי לא היה באנגלית, וגם אנבת' לא. העלמה ביומונט לא הכירה בהיעדרם, וקלי הרגישה מוזר להעלות את זה מול כולם, אז היא לא שאלה.

הם היו לחלוטין המשתתפים העיקריים ביותר ביחידת המיתולוגיה הזו, אם כי לא תמיד מבחירה. לעתים קרובות לעלמה ביומונט פשוט היה נמאס מאנשים אחרים שמסרבים לענות, או שאין להם מושג מה התגובה הנכונה, ולכן היא הייתה קוראת לאחד מהם להוציא את כולם מסבלם.

קלי שאלה אותם כיצד הם יודעים כל כך הרבה, ואנבת' משכה בכתפיה ואמרה שכבר כיסו את היחידה הזו בבתי הספר הקודמים שלהם.

בלעדיהם שם, רוז חזרה להיות מעצבנת כרגיל וקטעה את דבריהם של האחרים בכיתה.

"היום אנחנו דנים במיתוסים שבמרכזם טרטרוס," אמרה מיס ביומונט, ורוז תקעה מיד את ידה באוויר.

"כן, רוז?"

"זו המקבילה היוונית של הגיהנום," אמרה ביובש.

העלמה ביומונט הביטה בערגה במושבים הריקים של פרסי ואנבת'. "ובכן, במובנים מסוימים, כן... עם זאת..."

מיידית, קלי הפסיקה להתרכז, בוהה בחלון. בשלב מסוים, כששאלה רוז שאלה חסרת טעם ומוטעה לחלוטין, היא נשבעה שהיא ראתה את אנבת' מעבר לחניון, אבל היא לא זכרה שראתה אותה הולכת לשם. היא פשוט... הופיעה. באמצע המגרש. לפני שקלי הצליחה לעבד את זה, אנבת' נעלמה שוב. היא בטח הזתה משעמום.

כלב שחור דילג לאורך המגרש, לשונו משתרכת בצד פיו, וקלי התבוננה בו רודף אחרי כמה ציפורים לפני שהוא רץ משם. רק לאחר סיום השיעור היא הבינה שלא ראתה את הבעלים של הכלב.

אוליביה שלחה לה הודעה בשיעור הבאה. 'אנבת' בחינוך גופני. מתנהגת נורמלי לחלוטין. אמרה שיש לה כאב ראש והלכה לחדר האחות.'

קלי קימטה את מצחה והקלידה תגובה מהירה. 'מה, היא ופרסי קיבלו כאבי ראש תואמים?'

'לא יודעת, מה שיש לי להגיד זה רק  ¯ \ _ (ツ) _ / ¯'

כשנפגשו לאחר הלימודים ללמוד, הדבר הראשון שקלי אמרה להם היה, "היי, אתם מרגישים בסדר?"

"כן, הרבה יותר טוב עכשיו, תודה. רק נזדקק לכמה משככי כאבים ושקט,” אמרה אנבת' וחייכה במתיקות.

מארק צחק והפיל את פרסי. "אם כן, זו בחירה גרועה לקחת אותו איתך."

"היי, אני אחות נהדרת," החזיר פרסי ונשמע באמת נעלב.

"כן, אני מתערב שאתה נראה נהדר במדי האחות הקטנים," התגרה מארק, כשהוא עושה פנטומימה של חצאית סביב ירכיו.

פרסי נבח בצחוק ודחף אותו לאחור. "יותר טוב ממך! אותו דבר כמו עם הספידו...”

החיוכים התפתחו למשחק דחיפה, ואנבת' נסוגה לאחור כדי לתת לשני הנערים לדחוף אחד את השני.

"לא פספסתם הרבה באנגלית," אמרה אוליביה בעליזות. "רק למדנו על טרטרוס. את יכולה להסתכל על ההערות שלי, אם את רוצה."

אנבת' התמתחה, עמוד השדרה שלה מתיישר. לשנייה, ידיה נצמדו לצדדיה. קלי ראתה את נשימתה נעתקת ועיניה נפערות.

ואז פרסי היה שם, החליק את ידו לידה ולחץ, הרכין את ראשו לשלה ומלמל משהו שקלי לא ממש הצליחה להבין, למרות שחשבה שאולי זה היה "עוגן".

אנבת' נשפה. "תודה. אולי אסתכל עליהם אחר כך."

אוליביה הטתה את ראשה הצידה אך לא לחצה. "אין בעיות."

התרעומת של רוז התבשלה בשקט, אבל כשפרסי הציגה מצגת כמעט מושלמת על פוסידון באנגלית כעבור מספר שבועות, היא נשברה. היא הסתערה אליו במסדרון לאחר השיעור, עיניה מצטמצמות בצורה מסוכנת, וקלי לקחה צעד אחורה אינסטינקטיבית.

"מי נותן לך את התשובות?" רוז דרשה. "מי כתב לך את המצגת הזו?"

פרסי פנה באיטיות מהשיחה שניהל עם אוליביה ומצמץ אליה. "סלחי לי?"

רוז נאנחה וחזרה, לאט יותר ובעוצמה רבה יותר, “מי. נותן לך. את התשובות?"

פרסי הרים גבה, משועשע. "את חושבת שאני מרמה באנגלית?"

"זה חייב להיות! זה לא שאתה פשוט נעשה באופן קסום כזה טוב בין לילה! "

פרסי צחק, ופניה של רוז נהיו כל כך אדומים שהיא נראתה כאילו היא בסיכון לפרוץ באש. "באמת, רוז, זה לא ככה..."

"אל תשקר לי," היא אמרה ודחפה אותו בחזה.

וזה היה הרגע שפרסי השתנה. פניו האפילו, והוא דחף את כתפיו לאחור, ולפתע מסגרתו הגבוהה של מטר שמונים וכתפיו הרחבות נראו מפחידים יותר מאי פעם. הוא נעץ את מבטו ברוז, שנראתה כאילו היא מתחרטת על כמה מבחירות חייה.

"אני הרבה דברים, רוז, אבל אני לא שקרן," אמר פרסי בקול נמוך.

הווליום של רוז קודם לכן משך מעט תשומת לב, אך כשהיא פגעה בפרסי היא משכה קהל קטן. מאחר שאנשים רבים בהו בה, קלי יכלה להגיד שהיא לא רוצה להיראות חלשה. אז היא עמדה על שלה, למרות שדיברה בהרבה פחות אמונה מבעבר.

"מה שאתה הוא טיפש, אז אני יודעת שאתה מרמה!"

לפני שפרסי הספיק להשיב, נשמע קול חדש. "איך האף שלך נרפא, רוז?"

כולם הסתובבו לראות את אנבת', שדחפה את דרכה בין ההמונים ועכשיו עמדה מאחורי רוז, זרועותיה שלובות על חזה ועיניה רושפות בצורה מסוכנת.

ברור שרוז פחדה באמת בשלב זה, אבל היא לעגה וגלגלה את עיניה בניסיון להיראות לא מושפעת. "בסדר, לא בזכות יכולת הכיוון הגרועה שלך."

"הו, אני חושבת שיכולת הכיוון שלי די טובה," אמרה אנבת' וצעדה צעד עצלן קדימה. "למשל, אם הייתי מכוונת את האגרוף לפנים שלך אני די בטוחה שהוא ינחת בדיוק היכן שרציתי."

רוז בלעה את רוקה וצעדה אחורה – היישר אל פרסי. ברגע שיצרה איתו קשר היא מעדה במהירות לצד. הוא פשוט חייך, נראה מרוכז ומפחיד בהחלט.

רוז גמגמה, "כן, טוב..."

"אולי תרצי להתרגל לכך שאנשים טובים ממך, רוז. אני חוששת שזה יקרה הרבה יותר מעכשיו," אמרה אנבת' בחריפות.

הקהל ביטא אווווווווווווו בהתלהבות.

"לעזאזל," לחשה אוליביה ליד קלי, ללא ספק מתרשמת.

רוז ניסתה לגייס תגובת נגד אך נכשלה כישלון חרוץ, במקום זאת נאלצה להימלט כשראשה למטה, נדחפת דרך ההמון שיצרה.

כשהבינו שלא יהיה יותר ריב מזה, כולם התפזרו. רק כשכולם עזבו, פרסי ואנבת' נרגעו.

"זה היה טוב," אמר פרסי והושיט יד לחברתו.

היא התכופפה מתחתיה והתמקמה בצידו, הבעתה עדיין סוערת. "מגיע לה יותר גרוע."

"נה, היא רק ניסתה לגרום לעצמה להרגיש טוב יותר על כמה שהיא גרועה," אמרה אוליביה בעליצות רבה מדי. "למרות זאת, זה היה מדהים. חבר'ה, אין לכם מושג כמה מפחידים נראיתם אז."

הם חלקו מבט משועשע, כאילו הם צוחקים על בדיחה פרטית. "הו, יש לנו מושג," אמר פרסי ושוב נשמע כמעט כמו האני הרגיל שלו.

קלי תהתה מה זה אומר, אבל חשבה שעכשיו כנראה לא הזמן להגיד משהו.

"היי, אתה רוצה ללכת לראות סרט או משהו הלילה?" קלי שאלה את מארק ביום שישי, בהחלטה של רגע.

הוא קימט את מצחו. "הייתי שמח, אבל כבר אמרתי לפרסי שאני אהיה בערב משחקים..."

"ערב משחקים?" שאלה אוליביה בסקרנות.

"כן, זה זמן שבו חבורה שלנו מהנבחרת ניגשת אחד לבית של השני ומשחקת משחקי וידיאו. זה התחיל כדבר להקלה על הלחץ כשהאימון נהיה ממש אינטנסיבי..." הוא מלמל, נראה ממש מוטרד מהצורך לדחות את קלי.

"אל תדאג מזה," אמרה בקלילות, והתכוונה לזה. "אנחנו יכולים ללכת בפעם אחרת, זה בסדר."

"המ." מארק לעס את שפתו התחתונה, מהורהר. "למה שאתם לא תבואו לערב המשחקים במקום?"

"אה... זה לא רק לנבחרת השחייה?" שאלה קלי.

מארק משך בכתפיו. "זה אצל פרסי הלילה, אז כנראה שאנבת' תהיה שם גם."

"אממ, טוב... אם הוא אומר שזה בסדר..."

מארק התעודד וטפח לה על הגב. "גדול. אשלח לך את הפרטים בהודעה!"

וכך מצאה עצמה קלי עומדת בפתח הדירה של פרסי, אוליביה מתנועעת לידה בעצבנות.

"הו, אלוהים," היא לחשה והרגישה עצבנית עד כדי גיחוך. "את חייבת להבטיח לא להיות מוזרה."

אוליביה נראתה נעלבת. "סליחה?"

"את יודעת למה אני מתכוונת," סיננה קלי. "אל תלכי לחטט בדברים שלו..."

הדלת נפתחה וחשפה אשה יפה עם סינר ורוד שבלט באזור הבטן – היא נראתה בהריון. היא חייכה ואמרה "שלום".

"היי!" אמרה אוליביה, מנופפת. "אנחנו אוליביה וקלי, אנחנו ידידות של פרסי."

"הו, אתן כאן לערב המשחקים! אני סאלי, אמא של פרסי. " היא נסוגה לאחור כדי להכניס אותן לדירה. "אתן קצת מקדימות, אבל רק תנו לי שנייה ואני אלך להביא לכן את פרסי..."

לפני שסאלי בכלל יצאה מהטרקלין, קולה של אנבת' נשמע במסדרון, והתקרב במהירות. "מוח אצה, מה עשית עם התוכניות האחרונות שלי לאולי–ביה? קלי?"

אנבת' נעצרה בפתח הבית, בוהה בהם. היא הייתה יחפה, לבשה טרנינג אפור וחולצת טריקו עם צווארון וי שהציג את השרשרת שתמיד לבשה. שערה נפל בגלים משוחררים במורד גבה, וקלי הבינה בהלם שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותה עם השיער פזור. היא נראתה כמו נערה גולשת טיפוסית מקליפורניה, שזופה ויפה עם שיער חופי שמולבן מהשמש.

"היי, אנבת'," אמרה קלי, כשהיא מרגישה נבוכה כמעט כמו בפעם הראשונה שנפגשו.

סאלי הביטה בין הבנות במצח מקומט, עד שאנבת' חייכה ואמרה, "סליחה, לא ציפיתי לכן כאן. בדרך כלל זו רק נבחרת השחייה".

"אוי, סליחה, לא אמרתי לך שמארק הזמין אותן?" קלי שמעה את פרסי לפני שראתה אותו. הוא הופיע מאחורי אנבת', כרך את זרועותיו סביב מותניה ומשך אותה לאחור, מצמיד נשיקה עדינה אל כתר ראשה.

אנבת' הניחה את ראשה לאחור על כתפו כדי להביט בו. "לא, מוח אצה, לא אמרת לי."

אוליביה וקלי החליפו מבט על הכינוי המוזר.

פרסי חייך. "אה, טוב שאת אוהבת אותי."

"נכון," מלמלה אנבת', מלאת רגזנות של חיבה.

פרסי יצא מאחוריה וניגש אל סאלי, שנישק על הלחי. "תודה שנתת להן להיכנס, אמא. ועל זה שאפשרת לי שכולם יישארו הערב."

היא חייכה. "אתה יודע שאני אוהבת שהאורחים שלך יישארו. טוב... רובם. ”

"היי, אפ – לסטר לא היה אשמתי," אמר פרסי.

קלי הציצה באוליביה, שנראתה מבולבלת כמו שהיא הרגישה.

סאלי רק הנהנה וחזרה לעבר מה שקלי הניחה שהוא המטבח. "האוכל יהיה מוכן תוך חצי שעה."

"את הכי טובה," אמר פרסי וחייך אחריה. חיוכו נשאר במקומו כשהסתובב מול אוליביה וקלי. "אתן מוכנות לערב המשחקים הראשון שלכן?"

הן לא היו מוכנות לערב המשחקים הראשון שלהן. לאוליביה היה אח קטן, אז היא הכירה לפחות קצת את המשחקים, אבל קלי הייתה לא מוכנה באופן חסר תקנה. לא היה לה מושג כיצד להפעיל את הרובים ביריות בגוף ראשון, וכל הזמן הייתה מחליפה את המצלמה כשהתכוונה לפגוע במטרה.

פרסי ריחם עליה במהירות והכריז שהם הולכים לערוך טורניר מריו קארט במקום, מה שהוכח כהרבה יותר כיף. קלי עדיין הייתה די איומה, אבל היא השתפרה ככל שהלילה עבר.

סאלי הוציאה פיצה ביתית וצלחת שעליה נערמו בערימה גבוהה עוגיות כחולות, ומארק שרק בהערכה. "בגלל זה ערבי המשחקים הטובים ביותר הם אצל פרסי."

שאר הקבוצה הנהנו בהסכמה בזמן שאכלו.

סאלי הסמיקה וחייכה, מחליקה את המחמאה בביטול אך בהחלט מרוצה. פרסי ראה את אמו מחייכת וחייך. "אתם לא טועים."

האווירה השתנתה כאשר אנבת' ניצחה במירוץ נוסף, ואוליביה זרקה את זרועה הצידה בכעס. "אוי בחייכם! שוב? בֶּאֱמֶת?!"

הבקר בידה של אוליביה פגע בכוס מים על שולחן הקפה והעיף אותה. קלי זינקה אליה, אבל ידעה שהיא תגיע מאוחר מדי מכדי לתפוס את זה. גם פרסי הושיט אליה את ידו וכרך את אצבעותיו סביבה כשהיא התהפכה ממש מעבר לקצה השולחן.

"אני כל כך מצטערת!" קראה אוליביה ונראתה עצובה. "תנו לי ללכת להביא מגבת נייר..."

"אין צורך," אמר פרסי והניח את הכוס המלאה על השולחן.

הן אוליביה והן קלי פערו את פיהם, כשהן מסובבות את הצוואר ומביטות בשטיח. היה צריך להיות כתם רטוב על הרצפה, אבל לא היה כלום. אף טיפה אחת לא נשפכה.

קלי הרימה את מבטה בזמן לראות את אנבת' מצמצמת את עיניה אל פרסי, ונראית מאוד לא מתרשמת. הוא פגש במבטה ועשה תנועה בידו, כאילו אומר, זה בסדר. היא קימטה את מצחה, אבל אז הבליחו עיניה לקלי והיא החליקה את תווי פניה והסיטה את מבטה.

קלי לא הבינה כל מה שקרה זה עתה.

מאוחר יותר באותו הלילה, סקרנותה של אוליביה השתלטה עליה. היא טפחה לקלי על כתפה והחוותה בידה לאולם.

לאחר שקיבלה את הרמז, עמדה קלי ושאלה, "איפה השירותים?"

"במסדרון, דלת שלישית משמאל," ענה פרסי.

"תודה." שתיהן צעדו בעדינות מעל רגליהם של אנשים ועשו את דרכם אל המסדרון, שהיה מכוסה בתמונות ממוסגרות.

קלי עצרה מול תצלום של פרסי ואנבת' צעירים בהרבה. הם עמדו עם ילד אחר שחבש כובע ראסטה על שערו המתולתל, זרועותיהם עטופות זה על כתפיו של זו. מהחולצות הכתומות והתואמות שלהם, היא הבינה שזה נלקח במחנה הקיץ שלהם.

"פססט," לחשה אוליביה מסוף המסדרון, שם עצרה מול הדלת הראשונה מצד שמאל.

כשקלי הצטרפה אליה, היא ראתה שהדלת מעט פתוחה. דרכה הם יכלו לראות קירות כחולים, מיטה לא מסודרת ושולחן ליד המיטה עם ערימת מטבעות זהב וקונכייה יושבת מעליה.

"איזה מין נער מתבגר שומר קונכייה ענקית על השידה ליד המיטה שלו?" שאלה אוליביה בשקט.

"סתם יש לך דעות קדומות. הוא בטח פשוט אוהב את האוקיינוס," לחשה קלי בחזרה. "או שאולי זו מתנה ממישהו."

קולות של תנועה נשמעו מהטרקלין ואוליביה דחפה את קלי לחדר האמבטיה בדיוק כשפרסי עקף את הפינה.

"הו, היי, ליב. חשבתי לבדוק אם הצלחת למצוא את השירותים," שמעה אותו קלי אומר דרך הדלת הסגורה.

"הו, כן, הכל טוב," אמרה אוליביה במאור פנים. "רק מחכה לקלי."

"בסדר." הייתה הפוגה, וקלי שמעה את דלת חדר השינה של פרסי נסגרת. "האם את נהנית? עם המשחקים, זאת אומרת, לא עם ההמתנה ... "

"כֵּן! כלומר, אני די גרועה בזה, אבל זה עדיין כיף."

"שמח לשמוע את זה."

השתררה דממה מביכה, שקלי לקחה את זה כרמז בשבילה להוריד את המים, לשטוף את ידיה ולצאת משם. כשנכנסה למסדרון פרסי נעלם ואוליביה הזעיפה את פניה על דלת חדר השינה הסגורה שלו.

"חלק," אמרה קלי, חסרת הבעה לחלוטין.

לאוליביה היה החן להיראות נבוכה.

כמה שבועות מאוחר יותר, בחינות אמצע הסמסטר התקרבו, וכולם היו לחוצים עד כדי גיחוך. קלי הייתה כל כך עייפה שהיא ריחפה לגמרי, במשך אלוהים יודע כמה זמן, והבינה שהיא בהתה במחרוזת של אנבת' רק כשמארק דחף את המרפק שלה.

“מה–? אה. סליחה," מלמלה והביטה מטה אל ספר הלימוד שלה.

לא נראה שהיה אכפת לאנבת', שהייתה שקועה בלימודה. היא קימטה את מצחה בכעס, נראתה מתוסכלת ביותר, ואם הן לא היו חברות כל כך הרבה זמן אין סיכוי שקלי אפילו הייתה מנסה לדבר איתה.

כפי שהיה, קלי הייתה כל כך נואשת להסחת דעת מהלימוד עד שסיכון חמת אנבת' נראה כבחירה הולמת. "היי, אנבת'."

"מממ?" אמרה אנבת' מבלי להרים את מבטה.

"מאיפה השגת את השרשרת שלך?"

זה גרם לה לעצור. אצבעותיה דממו על פיסת האלמוגים הססגונית שהיא סובבה לפני כן סביב חבל העור, והיא שיטחה את כף ידה מעל החרוזים. "זה מהמחנה," אמרה. "מקבלים חרוז כל קיץ."

"אההה, אז בגלל זה יש לך ולפרסי שרשראות תואמות," אמר מארק.

אנבת' הנהנה.

"מה הדברים האחרים שיש שם?" שאלה אוליביה, רכנה קדימה כדי להסתכל טוב יותר.

אנבת' הפילה את ידה אך לא נשענה קדימה כלל כדי לתת לה מבט טוב יותר. "טבעת המכללה של אבא שלי וחתיכת אלמוגים שפרסי נתן לי."

"חתיכת אלמוגים?" שאלו אוליביה וקלי במקביל.

אנבת' אחזה בשרשרת בהתגוננות. "זה – יש לזה משמעות מיוחדת, בשבילנו. קצת קשה להסביר."

"כן, כמובן," אמרה קלי במהירות, בהתנצלות. "זה ממש מגניב."

אנבת' חייכה בחטף לפני שהחזירה את תשומת ליבה ללימוד.

קלי נאנחה וצנחה על מושבה, דפדפה בין הדפים ותהתה כיצד אפשר להיות כל כך משועמם וכל כך לחוץ בו זמנית. כל דבר יהיה מעניין יותר מלשנן, כרגע.

נראה שאוליביה חשה את אותו הדבר, כי היא דפדפה ללא מחשבה בסיכומים שלה מהר מדי מכדי לקרוא אותן. היא נעצרה על דף שחולק לטורים, מטה אותו מעט כדי שקלי תוכל לראות.

זו הייתה הרשימה שהן התחילו לפני חודשים, שם כתבה אוליביה את כל הדברים המוזרים שהבחינו בהם על פרסי. זורקת מבט חטוף על השולחן, קלי קראה את מה שיש להם.

כשהגיעה לסוף, אוליביה משכה את הספר בחזרה והתחילה להוסיף לרשימה. היא התארכה והתארכה, וכאשר הניחה את העט שלה, קלי קיבלה תחושה מוזרה בבטן, כאילו הם בדיוק פיצחו בעיה שנראתה בלתי פתירה.

נראה שאוליביה חשה אותו דבר, כי לאחר שהביטה בקלי בעיניים רחבות היא טרקה את הספר וגרפה את כל הסיכומים שלה והחפצים בתיק שלה.

אנבת' ומארק הרימו את עיניהם כשקלי התחילה לארוז.

"אתן בסדר?" שאל מארק. "לאן אתן הולכות?"

"הו, לגמרי שכחנו, הבטחתי לאמא שלי שנעזור לה עם כמה דברים. הלילה," אמרה אוליביה בצורה צולעת.

"דברים?" שאלה אנבת', גבתה מורמת בשאלה.

"כן," אמרה קלי, עומדת ותוחבת את כיסאה בחיפזון. "אז נתראה מחר! כיף ללמוד, סליחה, ביי! ”

שתיהן כמעט וברחו מהספרייה והשאירו אחריהם מארק ואנבת' מבולבלים מאוד, ועשו את דרכם אל הגומחה הקטנה שמאחורי אולם ההתעמלות.

"אלוהים אדירים," אמרה אוליביה שוב ושוב כשהן התיישבו על הרצפה והוציאה את המחברת. "אלוהים אדירים. אני לא מאמינה. זה צריך להיות בלתי אפשרי, אבל הכל הגיוני."

"לא, זה בלתי אפשרי. זה מגוחך, "אמרה קלי, אבל פיה היה יבש וידיה הרגישו רועדות כשלקחה את הרשימה מאוליביה וקראה אותה.

"הוא טוב להפליא בשחייה. הוא מקדיש זמן חשוד לנעוץ מבטים לתוך מיכלי הדגים בביולוגיה. הוא תמיד לובש חולצות ועליהם משחקי מילים של ים. הוא מקבל מאה אחוז בביולוגיה ימית. הוא יודע הרבה על מיתוסים והאל האהוב עליו הוא אל הים. הוא אוכל הרבה אוכל כחול...” קלי עצרה. "זה חלש, אני לא יודעת אם זה נחשב."

"זה מוזר, אז זה נכנס לרשימה", טענה אוליביה.

קלי משכה בכתפיה והמשיכה לקרוא, "יש לו עיניים ירוקות ים..."

"אלוהים אדירים."

"...זה היה בלתי אפשרי שהוא יוכל לעצור את שפיכת המים מהכוס בערב המשחקים, פשוט אין סיכוי פיזית שלא נשפך מהכוס ההיא. הוא צייר יצורי ים דוברי שפה אחרת בשולי ספרו. הוא שומר קונכיה על שולחן המיטה שלו. הוא נתן לאנבת' חתיכת אלמוגים, שלדבריה הייתה בעלת משמעות מיוחדת עבורם. והוא ממש, בצורה מטורפת, טוב בשחייה. ”

"אנבת' קוראת לו מוח אצה, שמת לב לזה?" שאלה אוליביה.

קלי הנהנה, לועסת את ציבורן הבוהן שלה. זה היה מטורף. "אני נשבעת ששמעתי אותו שואל את אנבת' אם היא רוצה שהוא ייבש אותה פעם אחת, ופעם אחרת הוא קרא לעצמו העוגן שלה. את רואה נושא ימי?”

"קל..." קולה של אוליביה היה שקט, כמעט ביראה. "את באמת חושבת...?"

"אני לא יודעת." קלי קראה שוב את הרשימה וחיפשה תקלה. "עם זאת, הכל מצטבר, זה מסביר הכל."

"אלוהים אדירים," אמרה אוליביה והפכה להיסטרית יותר ויותר עם כל מילה. "אלוהים אדירים. אני לא מאמינה, ידעתי שיש בו משהו מוזר, אמרתי לך, ועכשיו תראי! יש לנו הוכחה שהוא בת ים! פרסי ג'קסון הוא בת ים!"

קלי היסתה אותה. “קודם כל, זה בלתי אפשרי! דבר שני, הוא יהיה בן ים. ודבר שלישי, זה בלתי אפשרי!”

"למה, למה זה בלתי אפשרי?"

"כי... כי בני ים לא קיימים!" קלי חיפשה בקדחתנות טיעון נגדי. "הכרנו את אמא שלו! לבני ים אין אמהות אנושיות! "

"אולי גם היא בת ים!" קראה אוליביה.

"ואנבת', היא לא..."

"היא מקליפורניה, ותסתכלי עליה! היא נראית בדיוק כמו הבחורה שמסתובבת על החוף וגורמת לבן ים מסתורי להתאהב בה עד שיסכים לוותר על זנבו ולעבור איתה לניו יורק.”

קלי מצמצה. "אבל הם אמרו שהם נפגשו במחנה הקיץ, יש את התמונה שלהם שם..."

"מחנה קיץ. קַיִץ. עונה מושלמת לפגוש בן ים!”

"את רצינית לחלוטין, נכון."

אוליביה נראתה כאילו היא עלולה להתעלף. "אין פלא שהייתה לי תחושה מוזרה לגביו, הוא אשכרה יצור מימי מיתולוגי!"

קלי צנחה חזרה לקיר אולם ההתעמלות, מצמצת מטה כלפי הרשימה. היא לא ידעה מה להגיד. היא לא ידעה מה לחשוב.

"אנחנו צריכות לשאול אותו?" היא אמרה בסופו של דבר.

אוליביה פנתה אליה. "מה? איך את בכלל שואלת מישהו דבר כזה?"

"אני לא יודעת," קלי משכה בכתפיה. "אבל. הוא ידיד שלנו. ואם זה נכון – מה שזה בהחלט לא, כי זה בלתי אפשרי ומטורף ולא הגיוני – אני לא חושבת שאצליח לשמור על זה בסוד."

אוליביה לא הגיבה זמן רב. אולם בסופו של דבר היא נאנחה וקמה על רגליה. "אז בואי. בואי נלך למצוא אותו."

הן לא היו צריכות לחפש רחוק. כשהקיפו את פינת אולם ההתעמלות, הן הבחינו באנבת' מתכופפת פנימה, וזה היה יכול רק לומר שפרסי מחכה לה שם.

קלי ואוליביה, שהגיעו להסכם לא מדובר, התגנבו אל החלון הקרוב ביותר והציצו פנימה.

הן ראו את אנבת' פוגשת את פרסי באמצע החדר. הם היו השניים היחידים שם בשעה זו. הוא היה לבוש במלואו, התיק מונח על כתפו וחיוך עקום על פניו. הוא משך אותה לחיבוק מהיר ברגע שהייתה בהישג ידיו, וצחק על מבטה הזועף.

היא התחילה לדבר כשהם התחילו לצעוד לצד הבריכה, כנראה התלוננה על הלימודים שלה, אם לשפוט לפי האופן שבו היא הניפה את זרועותיה. פרסי הטיל את ראשו לאחור וצחק, וזה בהחלט היה הדבר הלא נכון לעשות.

ללא היסוס אנבת' דחפה את פרסי הצידה היישר אל תוך הבריכה. על ידי רפלקסים מהירים להפליא, הוא הצליח לזרוק את התיק שלו לאוויר כשנפל. ועל ידי רפלקסים מהירים לא פחות, אנבת' הצליחה לתפוס אותו מהאוויר.

עם זאת, הוא לא הצליח להציל את עצמו. פרסי התהפך על שפת הבריכה ונפל ישר למים.

אוליביה התנשפה, ידיה טסות לכסות את פיה.

אנבת' עצרה ליד הבריכה וצחקה. פרסי צץ וטיפס בקלות מעל הקצה, מושך את עצמו לעמוד לצידה. הוא חייך בגיחוך ונענע בראשו לעברה, והוא היה יבש לגמרי.

"מה?" קלי התנשפה.

"איך הוא... האם הוא?" אוליביה גמגמה.

"הוא יבש," אמרה קלי. "הוא יבש לגמרי. הוא הרגע נפל לבריכה, אבל הוא יבש לגמרי."

פרסי – שהיה יבש – לקח את תיקו בחזרה מאנבת' והם המשיכו ללכת עד היציאה. רק כשהם  היו כמעט ליד הדלת החזירו אוליביה וקלי את יכולתם לתפקד.

הם נורו על רגליהם והתרחקו מהחלון, אך לא היו מהירות מספיק כדי לצאת מהעין.

"קלי? אוליביה? " הן הסתובבו כשאנבת' קראה בשמם. "חשבתי שאתן חייבות לעזוב?"

"אה, כן, איחרנו... כבר איחרנו אז אמא פשוט עשתה את זה בלעדינו," אמרה אוליביה וניסתה נואשות לחפות עליהן. "אז חשבנו שנמצא ... אתכם, לשאול..."

גם פרסי וגם אנבת' הביטו בה בציפיה, אך היא לא יכלה להביא את עצמה לומר זאת.

ועכשיו, כשעמדה מול פרסי, קלי גילתה שגם היא לא יכולה לעשות זאת. מה אם היו אומרים לו שהם יודעים את סודו והוא ואנבת' היו עוזבים, מחשש שאחרים יגלו זאת? מה אם הוא לא היה יכול לסבול שהם יודעים ופשוט מפסיק לדבר איתם? מה אם הם טעו?

"לשאול אם אתם רוצים לאכול ארוחת ערב וללמוד ביחד, מחר," אמרה קלי בסופו של דבר.

אנבת' ופרסי החליפו מבטים, תוהים מן הסתם לגבי ההפסקה הארוכה והבעתה המבוהלת של אוליביה.

"טוב," אמר בסופו של דבר פרסי, לאט מאוד. "למעשה כבר יש לנו תוכניות למחר בלילה..."

"אילו תוכניות?" שאלה קלי, ואז מיד רצתה לסטור לעצמה.

גבותיו של פרסי התקמטו. "כמה חברים שלנו מגיעים לעיר אז אנחנו אוכלים איתם ארוחת ערב."

"אה. בסדר. אין בעיות," אמרה קלי, אחזה במרפק של אוליביה הדוממת והתחילה לגרור אותה משם. מיליון שאלות התרוצצו במוחה, כשהבולט שבהם היה האם כל החברים האלה הם גם בני ים?

"אבל," אמר פרסי ועצר אותם במסלולם. "אולי בלילה שאחרי?"

"כן," אמרה קלי בחיוך. "בטח. זה יהיה נהדר."

"מגניב. טוב. אז נתראה מחר."

"כֵּן. נתראה – נתראה מחר בבוקר."

במבט בוחן אחרון, אנבת' ופרסי הסתובבו והלכו.

אוליביה וקלי בהו בהן, פעורות פה.

כאשר סוף סוף מצאה אוליביה את קולה, היא אמרה, "הזמנת בן ים וחברתו לארוחת ערב איתנו?"

קלי לעגה. "נבהלתי, בסדר? חוץ מזה, הם החברים שלנו. ואת עשית את זה קודם!"

"אנחנו חברות של איש ים וחברה שלו." אוליביה הנידה בראשה. "אמרתי לך שיש משהו מוזר בפרסי ג'קסון."