"אבדה קדברה"

"אחת. שתיים. שלוש."

שנינו תופסים בידיות הגביע.

תחושה של זעזוע מאחורי הקורקבן, אני נסחף קדימה במערבולת משונה, ורגליי מוטחות בקרקע בעוצמה.

זהו בית קברות חשוך ומוקף בצמחים שגדלו פרא, אי שם במרחק נוצצים אורות קטנים של עיירה סמוכה.

"איפה אנחנו?"

אני מניד בראשי. משהו כאן לא בסדר. האוויר כאילו עומד והצינה מורגשת בו היטב.

אני מביט בגביע הטורניר, ואז בתלמיד השנה הרביעית שלידי, ומצליח לבסוף לחבר משפט.

"מישהו סיפר לך שהגביע הוא מפתח מעבר?"

אני מתכווץ בתור עצמי. 

איזו שאלה מטופשת.

 למה שמישהו יספר להארי על מפתח מעבר שייקח אותנו אל בית קברות מוגלגי? נו באמת.

"לא," הוא עונה את התשובה הצפויה. השקט בבית הקברות כמעט מאיים.

אני זקוק להגנה. לאמצעים להילחם.

"שנוציא שרביטים? מה אתה חושב?"

הוא מהנהן ואנחנו שולפים שרביטים.

"מישהו בא."

אני מאמץ את מבטי באפלולית ורואה צללית של אדם מתקרבת. מבנה הגוף שלו מזכיר לי את אבי.

אבי...

אני יודע, בלי לדעת איך, שלא אראה שוב את הורי. ואז ההרגשה שנחרטה בליבי מרגע שהגענו מתחדדת.

פחד.

אני מפחד.

אני מפחד, ואני לא יודע איך לצאת משם.

פתאום הארי נופל על ברכיו. אני פוסע כמה צעדים אחורה ומסתכל עליו בדאגה.

"הרוג את המיותר."

מיותר. זה מה שאני בשבילם. מיותר.

אפילו עכשיו אני צל בלתי נראה ליד הילד שנשאר בחיים, כי מה שווה התלמיד המצטיין מבית הפלפאף לעומת גריפינדורי שהביס קוסם אופל עוד לפני שידע לדבר במשפטים שלמים?

ואז זה מגיע.

הקול הזה.

הקול האחרון שאני שומע בחיי.

והוא צורח את הקללה הנוראה מכל, הקללה שקיוויתי שלעולם לא אחזה בה.

"אבדה קדברה!"

אני מבין מה קרה.

סילון אור ירוק ניתז משרביטו והכל מחשיך, רק את המחשבה האחרונה שלי אני זוכר.

אבא.