טיפול בילד הפלא

אדון וויזלי חיטט בכיסיו זמן מה, הופך בין פיסות נייר מקומטות, כפתורים פרומים ושלל חפצים קטנים אחרים, לפני ששלף בתרועת ניצחון כרטיס ביקור שעליו נכתב השם "אביגיל ברייטווד" ומתחתיו "מרפאה ויועצת". הארי צפה באדון וויזלי לוקח עט - מוגלגי, מהאוסף הפרטי שלו, בעל דיו סגול - וכותב מילים ספורות על גב הכרטיס. הדיו נעלמה רגע אחרי שסיים לכתוב, כאילו המילים נספגו לתוך הדף. הארי נזכר באי נוחות ביומן הישן של טום רידל, שפעל באופן דומה.

"אביגיל מכשפת את כל כרטיסי הביקור שהיא נותנת למטופלים שלה להעביר אליה הודעות," הסביר אדון וויזלי. "זאת הדרך הכי מהירה וקלה לקבוע, להזיז או לבטל פגישות, או ליידע אותה אם קרה משהו."

"אה," אמר הארי במבוכה, ואז קלט. "אז זה אומר שגם אתה...?"

"לא," אדון וויזלי נד בראשו בחיוך, אבל לא צחק כפי שהארי חשש שיקרה. "היא נתנה לי כרטיס כשהיא רק פתחה את הקליניקה, רק כדי לראות שזה עובד. למדנו לחשים ביחד, אז הייתי רגיל לעשות איתה ניסויים," הוא משך בכתפיו.

הארי השפיל את מבטו שוב לכרטיס, והופתע לראות שכבר הייתה שם תשובה - בדיו שחור ובכתב מסולסל נכתב:

בוקר טוב ארתור! אני בתפוסה מלאה לשבוע הקרוב אבל למה שלא תגיעו לפני שעות הפתיחה? 

9:00 מתאים?

הארי נשך את שפתיו והעביר את הכרטיס מיד ליד לפני שפנה שוב לאדון וויזלי. "זה לא ממש מסתדר עם התכנון שלנו." הוא ניסה להישמע ענייני כמה שאפשר, כמעט כאילו לא אכפת לו לכאן או לכאן, אבל קולו בוגד בו, מסגיר רעד קל. זה קרה לו מדי פעם בשנה האחרונה, תמיד גרם להילאים-בהכשרה האחרים להסתכל עליו מוזר. הארי פוטר פחות או יותר נולד גיבור, הארי פוטר ניצח מלחמה, למה הוא מדבר כמו ילד לחוץ שצריך להציג את עצמו לכיתה חדשה? 

"אל תדאג בקשר לזה," אדון וויזלי ענה בנימה דומה, אבל הניח לשמץ חיוך להתגנב לקולו. "אנחנו יכולים להספיק ללוות את ג'יני אחרי הפגישה, זה לא אמור לקחת יותר משעה." 

הארי לא דיבר, אבל השיב לו מבט מלא תודה. 

"מה דעתך על ארוחת בוקר קלה לפני שנצא?" 

גברת וויזלי הייתה הבאה שהתעוררה, ובבירור הופתעה לראות את אדון וויזלי מפנה כלים לכיור בעוד הארי מכרסם טוסט עם ריבה. "בוקר טוב לכם," היא אמרה, ולא נראתה מודעת כלל לגבותיה המורמות. "לא יכולתם לחכות לארוחת הבוקר עם כולם?" 

"אני חושש שלא, מולי יקירה," ענה אדון וויזלי בקלילות. "הארי ואני צריכים לצאת מוקדם, אנחנו…" הוא קטע את עצמו. "ובכן, רצינו…"

"רציתי לקנות מתנה לג'יני," הארי פלט. "לפני שהיא נוסעת. אדון וויזלי הציע לעזור לי עם הקניות, זאת אמורה להיות הפתעה." 

גברת וויזלי הביטה בו לרגע באותה הפתעה, ואז חייכה בחמימות. "אוי, הארי! איזה רעיון מקסים! הסוד שלכם שמור איתי בנים, לא לדאוג," היא קרצה, והארי הרגיש איך בטנו מתהפכת מבושה, אם מהשקר עצמו או מכמה קל היה להמציא אותו, הוא לא היה בטוח. 

"נהדר, מולי, תודה רבה לך. שנזוז, הארי?" 

"אממ, כן," הוא התנער, מלא הקלה על שינוי הנושא. אדון וויזלי ניגש לקופסה מעל האח, שהכילה אבקת פלו, לקח חופן ונכנס לתוך האח. הוא חייך אל הארי בעידוד כששמט את האבקה והכריז: "הקלחת הרותחת!" ונעלם בהבזק אזמרגד.

הארי עשה כמותו, ולרגע גופו הסתחרר והתערבל ואז נחת ברגליים כושלות בפונדק המוכר. אדון וויזלי הביט בו בדממה והמתין, והארי נד בראשו כאות לכך שהוא בסדר, והשניים יצאו יחד מסמטת דיאגון אל לונדון המוגלגית. "זה לא רחוק," אדון וויזלי קרא. "ויש לנו יותר מחצי שעה, מצוין!" 

הם פנו יחד לרחוב גדול יותר, והלכו לאורכו בדממה לרגע או שניים, לפני שהארי פצה את פיו. "מה בדיוק יקרה בפגישה?" 

אדון וויזלי הסתובב להביט בו. "היא בעיקר תרצה להכיר אותך," אמר. "מי אתה, ומה קרה לך, וככה היא תתחיל לחשוב איך לעזור." 

"מה ז'תומרת איך לעזור?" הארי שאל. "אנחנו פשוט הולכים לשבת ולדבר, לא?" 

"כן, אבל גם אז, יש כל מיני דרכים לשבת ולדבר על מה שמטריד אותנו," אדון וויזלי אמר, וסימן להארי לפנות אחריו שמאלה לרחוב צדדי. האזור נראה פחות מוסווה מכל מקום מסתור אחר של קוסמים שהארי ראה בלונדון, אבל אולי זה כי המרפאה הזאת, אביגיל, ניסתה ליצור רושם פחות מפוקפק. הארי שוב נזכר בחוסר נוחות בכניסה לקדוש מנגו, חנות סגורה עם בובות מלחיצות בחלון הראווה. 

אבל הבניין לפניהם נראה נורמלי לחלוטין, ואפילו היה מותקן פעמון קטן ליד הדלת. אדון וויזלי חייך מאוזן לאוזן כשלחץ על הכפתור וצלצול מלאכותי נשמע מעברה השני של הדלת, וכעבור רגע הדלת נפתחה וחשפה אישה בגיל העמידה, בעלת שיער בלונדיני קצר ולבושה סריג ירוק כהה וג'ינס. ועיניים, הארי הרגיש, מלאות חמלה ונחישות. "ארתור," היא חייכה. "והארי, בוודאי. בואו תיכנסו." 

הם ירדו בגרם מדרגות קצר אל חדר גדול מלא ספות וכורסאות נוחות אדומות, וכמה שידות ספרים לידן. בפינת החדר ניצבו על ארונית קטנה קומקום, מבחר תיונים, ומגש עם עוגיות, וכל החדר הואר באור צהבהב חמים. הארי חש מעט מהמתח עוזב את גופו למראה החדר המלא אדום וזהב. "תרצה לשתות משהו, הארי? לפני שנתחיל?" קולה של המרפאה קטע את מחשבותיו, אבל הוא התנער ומיהר להשיב: "לא, אני בסדר, תודה." 

"אין בעיה. תוכל לשתות גם מאוחר יותר, אם תרצה," היא נדה בראשה לעבר אדון וויזלי. "ארתור, תשתדל להשאיר מהעוגיות למטופל הבא." הוא צחק, ואביגיל חייכה לעצמה ופנתה שוב להארי. "בוא איתי." 

הם נכנסו יחד לחדר קטן יותר, בעל עיצוב דומה לחדר הכניסה אבל עם שתי כורסאות בלבד, שפנו אחת אל עבר השנייה. היו גם פרחים בפינת החדר, וציורים תלויים על הקירות, אבל מה שבאמת לכד את תשומת לבו של הארי היה החלון. "זה הוגוורטס," הוא אמר בשקט. ואכן, מעבר לזכוכית ניבטה אליו הטירה המוכרת, המדשאות, האגם ומגרש הקווידיץ' במרחק - לא כפי שנראתה בפעם האחרונה שהיה שם, בקרב שחתם את המלחמה, אלא בשיא תפארתה, זקופה וגאה ושמש אביבית נוצצת מחלונות המגדלים. 

"כן," אביגיל אמרה ברוך, מתקרבת מעט, ועדיין נותרת כמה צעדים ממנו. "הזגוגית מראה לך מקום שמעורר בך שלווה." הוא הפנה אליה את מבטו, מצפה שתמשיך, אבל היא רק שאלה: "אתה רוצה לשבת עם הפנים אליה, או עם הגב?" 

הארי חשב על זה לרגע, ולבסוף אמר: "פנים." אביגיל הנהנה ותפסה את מקומה בכורסה השנייה, זו שבגבה אל החלון. הארי התיישב בכורסה שבחר, ולא הופתע לגלות שהיא הייתה נוחה בדיוק כפי שהרגישה. אבל זה היה מקום חדש, ולא מוכר, ורק כשהתיישב הארי קלט שהוא בגבו אל הפתח היחיד בחדר. על אף הפיתוי הוא לא הרגיש בנוח לשקוע לגמרי בכיסא, והעדיף לשמור על גב זקוף. "נוח לך?" אביגיל שאלה בנימוס, אבל הניצוץ בעיניה הסגיר משהו אחר. דאגה, אולי. הארי נד בראשו. "אני בסדר." 

המרפאה הנהנה ולא לחצה בנושא. "טוב," היא אמרה, בצורה יותר עניינית. "זאת תהיה פגישת ההיכרות שלנו, הארי, כדי שאני קצת אדע מי אתה ושתסביר לי קצת למה פנית אליי, ונבנה ביחד את הטיפול שיהיה הכי טוב בשבילך. איך זה נשמע לך?" 

הארי קפץ, נבוך מעט. איך זה אמור להישמע לו? לא היה לו מושג אפילו איך לדמיין את החדר שבו הפגישה תתקיים לפני שנכנס. "אממ, טוב?" 

אביגיל הנהנה. "בגלל שזאת פגישה ראשונה שלנו אני אשמח לרשום לעצמי כמה דברים תוך כדי. זה יהיה בסדר מבחינתך?" 

הוא קימט את מצחו. זה לא… הכרחי לעבודה שלה? "למה את שואלת את כל זה?" הוא פלט, אולי מעט יותר מדי בבוטות.

אביגיל חייכה אליו בסבלנות. "המטרה של הטיפול היא לעזור לך להתמודד עם מה שהביא אותך, אבל המטרה שלי היא שתרגיש כמה שיותר בנוח במהלך הפגישות עצמן. אני שואלת את זה כי יש אנשים שמעדיפים לשמור על קשר עין רציף במהלך כל הפגישה, או שלא אוהבים להרגיש כאילו בוחנים אותם, ובגלל זה חשוב לי לדעת אם רישום תוך כדי הפגישה מקובל עליך. אני יכולה להסתדר גם בלעדיו, זה בסך הכל כלי עזר נוח." 

הארי הנהן, נשך את שפתיו לרגע והיסס. "הייתי מעדיף שלא," אמר לבסוף. 

"אין שום בעיה," אביגיל השיבה, ונשענה מעט לאחור בכורסה שלה. "אתה יכול לספר לי קצת על עצמך? מה שנראה לך נכון, או מה שתבחר לשתף, הכל בסדר." 

הארי הנהן. "אז, אני הארי," הוא חייך במבוכה, ואביגיל שלחה אליו מבט מעודד. "אני בן תשע-עשרה, הילאי מתלמד, גר במתחם הכשרות רוב הזמן, בחופשות יוצא עם חבר טוב עוד מהוגוורטס, אוהב קווידיץ', ו…" הוא פרש את ידיו במחווה שאמרה זהו באותה מידה שסימנה חוסר אונים. 

למרבה ההקלה אביגיל לא לחצה עליו להביך את עצמו מעבר. "ומה מביא אותך אליי?" היא שאלה בעדינות. 

הארי היסס. "היה לי… מין זיכרון כזה, היום בבוקר," הוא ניסה להסביר, והרגיש מגושם במילותיו. "רגע אחד הייתי במטבח, ופתאום הייתי ב… איפה שהייתי לפני כמה שנים, כשראיתי…" קולו נחלש מעט, ורעד עבר בו. "ראיתי מישהו נרצח." 

כשנותר שקט לרגע ולא זז או הראה כוונה להמשיך, אביגיל אמרה, "זה בטח היה מפחיד. גם אז וגם היום בבוקר, להיזכר ככה פתאום."  הארי שילב ידיים והביט בנקודה כלשהי על הרצפה, ליד הרגל שלה. "זה קרה לך כבר או שזאת הייתה הפעם הראשונה?" 

הארי נד בראשו. "לא ככה," השיב. "אבל היו לי… סיוטים. מחשבות, ישר כשקמתי, לפני שהלכתי לישון וגם סתם באמצע היום. פעם זה היה ממש יוצא ממני והייתי צורח ועושה בלגן," הוא פלט צחוק קצר, חלול. "זה קרה פעם-פעמיים גם בזמן האחרון." 

"והיה משהו שהזכיר לך פתאום את הרצח שראית?" אביגיל שאלה בזהירות, מגששת באפלה. "משהו כמו עוד מישהו שהיה שם פוגשת פתאום, או שהתאריך מתקרב…" 

"הייתה מלחמה," הארי ענה ביובש. "לפני קצת יותר משנה נגמרה מלחמה. הרבה אנשים נהרגו. וכמו אז, אני לא יכולתי להציל אותם." הידיים שלו רועדות עכשיו, הוא שם לב, וסגר אותן חזק לאגרופים בתקווה שזה ייפסק. 

"אני שומעת הרבה אשמה במה שאתה אומר, הארי," אביגיל שוב הנמיכה את קולה. "ואנחנו נחזור לזה, אבל בינתיים חשוב לי שתדע שמה שקרה לאנשים האלה לא היה באשמתך."

זה לא נכון, הוא חשב בתסכול, אבל בקול העז להגיד רק: "זה קצת יותר מורכב מזה." 

"אנחנו נדבר על זה," היא הבטיחה. "ואז אולי זה יהיה קצת יותר ברור, או לפחות יותר קל לעיכול." 

 הארי הנהן מבלי להביט בה. 

היא הטתה את ראשה מעט. "על מה אתה חושב?" 

"אני לא מבין איך אפשר לעכל אחרת דברים שקרו לפני שנים." 

"אני מבינה," היא מלמלה. "הזכרונות האלה קשים, כי החוויה עצמה הייתה קשה ומורכבת, ולכן היא כנראה לעולם לא תישָכח. אבל לא חייבים לסבול בגלל הזיכרונות האלה שמלווים אותנו, הארי. ואני מאמינה שעם הליווי הנכון אתה יכול להגיע למקום הזה." 

הוא הנהן בשקט, והמשיך לנעוץ מבט ברצפה. הוא הרגיש איך היא מסתכלת עליו בכל זאת, וזע במבוכה, לפני שאזר אומץ לומר: "אני לא בטוח שאני מאמין לך." 

היא הייתה שקטה לרגע, ואז השיבה: "אני מבינה אותך." הוא הרים אליה מבט בהפתעה. "זה קשה, וככל שעובר יותר זמן ככה קשה יותר לדמיין מציאות אחרת, אבל אני מבקשת ממך לסמוך עליי כשאני אומרת שזה כן אפשרי."

"אני רוצה," הארי מלמל, ושוב השפיל מבט אל חיקו. 

"זה בסדר שזה קשה," הוא היה בטוח שאביגיל מחייכת אליו. "אבל עשית עכשיו צעד מאוד חשוב, ומאוד חזק." 

הארי קימט את מצחו. "מה כבר עשיתי?"

התשובה של אביגיל מלאה חום. "בחרת לנסות."

הפרק הקודם		הפרק הבא