אני אוהב אותו

אני אוהב אותו.

וזה יותר מידי בשבילי.

אנחנו ירבים מאז השנה הראשונה שלי בהוגוורטס, הוא הושיט לי יד

וביקש את החברות שלי. סירבתי לבקשה. עיניו הבהירות הפכו לחשוכות.

אנחנו מתחרים כל הזמן. בשיעורים, במשחקי הקווידיץ, בפופולריות.

הוא גבוה ממני לפחות בעשרים סנטימטרים, שיערו הבלונדיני נופל אל עיניו,

הוא תמיד מתלבש בצורה מסוגננת ביותר, אני מרגיש כאילו אני מפלצת מכוערת לידו.

הוא חכם.

הוא יפה תואר.

כל הבנות מעוניינות בו.

וגם אני מעוניין בו, אני מחבב אותו, אני אוהב אותו.

הוא אוהב לנשק בנות יפות, איכשהו תמיד מולי.

לפני חודש ראיתי אותו מנשק נערה מהשנה החמישית, היה לה שיער שחור ארוך, 

מותניים צרות ורגליים ארוכות, היא מעט נמוכה ממני אבל כל כך הרבה יותר יפה.

הם התנשקו בפינת החדר המשותף של רייבנקלו במסיבה שהם ערכו, הם הזמינו

אותו ואת חבריו, ואני ראיתי אותם בזווית העין, אני לא בטוח איך קוראים לנערה.

הוא התחיל ללבוש חליפות.

הוא נראה בהם כמו נסיך.

אני לפעמים מייחל שהייתי הנסיכה שלו, אני לא חושב שהוא ירצה אותי כנסיך.

כל בוקר באולם הגדול אני מתבונן בו, הוא שותה את התה שלו עם כפית סוכר

ומעט חלב, בנוסף הוא אוהב לאכול עוגיית ריבה יחד עם התה המר.

יום אחד משהו השתנה.

התבוננתי במפה על שמו, כמו תמיד.

הוא היה במסדרון של הקומה השביעית עם תיאודור נוט.

לבשתי את גלימת העילמות ועליתי לשם.

הם התנשקו.

דראקו מאלפוי, אהובו, נישק בן.

לא ידעתי מה להרגיש דראקו מחבב בנים אבל לא אותי.

עובר חודש.

ועוד חודש.

והאביב בפתח.

ודראקו מאלפוי נמצא לבד באגם.

הארי הולך לשם, הפעם בלי גלימת העילמות.

ישבתי על ידו, והנחתי את ידי על הספסל ליד ידו שלו.

״הכל בסדר?״ הוא שאל.

״לא״ עניתי.

הוא התקרב לאט לאט אל ידי ואחז בה.

אולי דראקו מאלפוי יכול לאהוב גם אותו.