קרפדה

קולות צחוק נשמעו מהבית הפינתי, צווחות ילדותיות וקולות ריצה בקעו מתוכו, כמו תמיד.

תושבי העיירה לא סבלו את המשפחה שגרה שם, המשפחה החריגה הזאת.

והילדה, ג'וי, היה בה משהו מוזר, כמעט מפחיד. 

"מקוללת", כך כינו אותה אנשי העיירה. אימהות הרחיקו ממנה את ילדיהן, המורים בבית הספר תמיד היו קשים עם ג'וי, מנסים להוציא בכוח את המוזרות הזו שלה ממנה. גם הילדים לא אהבו את ג'וי, היא הייתה מנודה בכל מקום שאליו הלכה.

חוץ מאשר בבית.

בבית היה לה אח גדול.

בבית הייתה לה אמא.

בבית הייתה לה משפחה.

"להתראות אמא, להתראות אבא, להתראות אדי!" קראה ג'וי, הילקוט על גבה וידה על ידית הדלת.

"רק רגע, בת," אמר אביה בקול חמור סבר ונעמד לידה, קולע בזריזות את שיערה הבלונדיני לשתי צמות.

"אבל אבא...!"

"את תתנהגי כמצופה ממך, ג'ואלין למסון," אמר אביה בחומרה. "קוד הלבוש לבנות בבית הספר כולל צמות, ואת צריכה להישמע לחוקים ולהיות כמו כולן. כאילו שלא חסרות לך סיבות להיות מוזרה," הוא אמר, יורק בגועל את המילה האחרונה.

"מייקל, בבקשה!" אמרה אמה של ג'וי, רוזה, בעודה יורדת במהירות במדרגות.

"את נראית יפהפיה," אמרה ברוך לבתה. "עכשיו לכי, מהר, שלא תאחרי."

ג'וי הנהנה בשקט ופתחה את הדלת, היא התחילה לרוץ אל בניין בית הספר, צמותיה מיטלטלות מצד לצד. 

ג'וי נכנסה לכיתה והתיישבה במקומה, אבל לא לפני שהרימה את הנעץ מהכיסא וזרקה אותו לפח.

המורה הגיע, ובלי שהיות הוא התחיל להקריא שמות.

"דולורס אמברידג'."

"כאן," ענתה ג'וי בשקט, כבר מזמן היא למדה להשלים עם הכינוי שנתנו לה חבריה לכיתה, כי "זה שם שמתאים לקרפדה כמו ג'ואלין".

השיעור התחיל, ג'וי בהתה במורה בלי לראות אותו באמת וחלמה, כמו תמיד.

"היי, תראו, הקרפדה עוברת כאן!"

"חה חה, אמברידג'? מה המוזרה עושה הפעם?"

"היא רק הולכת לקפוץ לביקור בביצה שלה," ענה בבדיחות לורנר, משוכנע שזה המשפט הכי שנון שהיה יכול לומר, ואולי זה באמת נכון. הבריונים שלו צחקו.

"קרפדה? לי היא נראית יותר כמו נמלה," צייצה ילדה קטנה בשם מרגרט דניס. 

"סתמי דניס, בלי נמלים," אמר לורנר ברעד. הוא סלד מחרקים מכל הסוגים. 

"בכל מקרה," התערב אחד הבריונים, "שמענו מהמורה שחתמת על החיבור שלך בתור ג'ואלין,"

" - המורה אמר לנו לטפל בזה -" המשיך אחר בחיוך מרושע.

" - והבטחנו לו שנטפל בך, אמברידג' -"

" - נטפל יפה מאוד." השלים לורנר. 

הם הקיפו אותה, חבורת הסנוביות שישבו על הספסל הסמוך התקרבו גם הן.

"מ - מה אתם עושים?" שאלה ג'וי בחרדה. בהיותה ילדה קטנה ותמימה היא לא למדה מהפעמים הראשונות, והמשיכה לקוות שיום אחד הם יהיו חברים שלה, שיום אחד יאהבו אותה.

"מטפלים בך יפה מאוד," ענה לורנר בטמטום.

ג'וי עדיין לא הבינה למה הם מתכוונים, עד המכה הראשונה.

"לא - לא - עצרו! אנחנו צריכים להיות חברים! תפסיקו!" ג'וי התחילה לבכות. "ל - למה אתם עושים את זה? זה לא יפה! אני - אני אגיד אתכם לגברת הורצמן -"

הם לא הפסיקו. לילה רוט והשפוטות שלה זרקו עליה מראות זכוכית וסיכות ראש של הלו קיטי, והבריונים המשיכו לבעוט ברגליה ובידיה.

ג'וי לא הצליחה לחשוב מרוב פחד, ואז, לפתע, הם הם הפסיקו. 

"מה עשית לנו, מפלצת?!" צרחה לילה. ג'וי הסתכלה למטה וראתה ששורשים עבים נכרכו סביב רגליהם של הילדים וריתקו אותם לאדמה.

"אני... אני לא..." התחילה ג'וי למלמל, ואז השתתקה.

והיא ברחה.

ג'וי רצה אל מחוץ לשערי בית הספר, היא רצה וקולות הבריונים הדהדו סביבה.

"מקוללת!"

"קרפדה!"

"את תשלמי על זה, אמברידג'!" 

היא רצה, משאירה אחריה שביל של דמעות, משאירה אחריה אויבים, ומשאירה מאחוריה גם את התקווה.

התקווה שיום אחד יאהבו אותה.

התקווה שיום אחד היא תהיה רצויה.

התקווה שיום אחד היא תצליח להיות רגילה כמו כולם.

המחשבות האלה היו מבלבלות מדי בשביל ילדה בת שבע, אז היא רצה.

רצה אל המקום היחיד בו הרגישה רצויה.

רצה אל האדם היחיד שאותו רצתה לראות ברגע זה.

ג'וי פתחה את הדלת בהיסוס. "אדי? אתה כאן?" 

"אני תמיד כאן, אחות קטנה." הוא אמר בחיוך, נעמד לצידה ומלטף את ראשה.

"משהו קרה בבית הספר?"

"כן!" ענתה ג'וי, נסערת. "הילדים הרביצו לי, והם קוראים לי דולורס, והם אומרים שאני מקוללת ו - ושאני קרפדה, ו - ו - ו - דברים!"

אחיה חיבק אותה. "את לא מקוללת, ג'וי, את מבורכת. את קסומה. ואת לא קרפדה, את -"

" - חתולה!" השלימה ג'וי וצחקה. "אני יודעת."

אדי חייך. "בהחלט, ג'וי. וחשוב מכל, תזכרי תמיד שאת לא דולורס אמברידג'. את ג'ואלין למסון, ואת אהובה."

אמה התקרבה אליהם, ובלי לומר מילה חיבקה גם היא את ג'וי. הם עמדו מחובקים כך זמן רב, עד שמייקל נכנס לסלון.

"יופי, אדי, סיפרת לה את החדשות?"

"חדשות?" אמרה ג'וי בבלבול. 

"כן, ג'וי," אמר אדי והשפיל את מבטו. "הגעתי השבוע לגיל שש עשרה, ואני צריך להתגייס לצבא."

"להתגייס?" 

"אני צריך לעזור להילחם באויבים, זה אומר שאני לא אהיה בבית, מבינה?"

ג'וי בהתה בו בחוסר הבנה. "מה... זה אומר שיש מלחמה? ואתה תנצח את הרעים?" היא התחילה להתלהב ולדלג ברחבי הבית, עושה קולות של פיצוצים ופנטומימה של ירי ברובה.

"ג'ואלין, תחזרי לפה מייד!" צעק מייקל, וג'וי חזרה לשבת על הספה.

אדי הנהן בתגובה למה שאמרה קודם. "בדיוק, ג'וג'ו, אבל את צריכה להבין שזה אומר שאני לא אהיה בבית."

"אבל תחזור?"

אדי החליף מבטים עם הוריו. "כן, אני אחזור," הוא אמר בהיסוס.

"בסדר, אז תלך! ותכסח לרעים ת'תחת!"

"ג'ואלין!" נזף מייקל, אבל רוזה צחקה.

ג'וי הביטה במשפחתה, מאושרת, וחשבה שלא משנה מה יקרה, לא משנה כמה הילדים בבית הספר שונאים אותה, יש לה משפחה אוהבת שתישאר איתה לנצח.

כמה שהיא טעתה.

"ג'ואלין, תצאי החוצה, יש לאמא עוד התקף!" קרא מייקל, מצחו היה חרוש קמטים והוא החזיק את ראשה של רוזה מחוסרת ההכרה.

ג'ואלין ברחה החוצה אל היער, כשדמעות מכסות את פניה ומטשטשות את ראייתה. 

המצב היה גרוע מספיק כשאדי מת במלחמה, ג'וי עוד התקשתה לעכל את זה.

הוא מת, אדי מת, והוא אפילו לא נפרד ממנה לשלום.

ג'וי זכרה במטושטש את ההלוויה שלו שנערכה לפני כשנתיים.

"הבטחת שאתה תחזור!" היא צעקה אז. "הבטחת, אתה הבטחת!" 

היא המשיכה למלמל את זה, גם כשאביה לקח אותה בחזרה לרכב השחור והם נסעו משם אל הבית החדש, מקום שאדי לא יזכה להכיר לעולם.

"הבטחת... הבטחת. אסור לשקר, אתה הבטחת."

ועכשיו מגיפה קטלנית הגיעה לבריטניה, והמצב הגרוע נעשה נוראי. אמה חלתה במגיפה, והיא... גוססת.

אמא גוססת. היא יכולה למות.

"לא! רוזה! לא!" נשמעה לפתע צעקה, מלווה בצרחה ובהמון שיעולים. ג'וי טסה אל הבית, אמה התעוררה סוף סוף, אבל משהו בה... לא היה בסדר. 

"ג'וי," היא לחשה, דמעות זולגות על לחייה. "מייקל." 

והחיים נגוזו בעיניה של רוזה, היא לא הייתה עוד.

"א - אמא," גמגמה ג'וי, רועדת. "אמא!" 

ג'וי לא יכלה לשאת עוד את המראה של הגופה, שעוד לפני שניות ספורות הייתה חיה ולחשה את שמה.

אז היא רצה.

ברחה מהמציאות, ברחה מהרוע, ברחה מהחיים.

כי זו הייתה הדרך היחידה שהכירה להתמודדות עם מצבים כאלה.

ג'וי ברחה לתוך היער, ונעצרה כשלא נותר בה כוח, ויבבותיה החזקות הבריחו את הציפורים מצמרות העצים.

היא לבד.

עברה שנה, ויום הולדתה האחת עשרה הגיע.

היא קיבלה הזמנה אל בית ספר לקוסמות, נודע לה שהיא מכשפה ושתלמד עם ילדים כמוה.

מה זה אומר? שהיא תפסיק להיות מנודה? שהיא תהיה רגילה? לא מוזרה? לא שונה?

אבל ג'וי למדה להסתיר את רגשותיה, היא למדה לכפות על עצמה לחייך, היא למדה לבכות ללא דמעות.

כשחתמה על טופס האישור של קבלתה לבית הספר, היא חתמה בשם דולורס אמברידג', וכך כולם התייחסו אליה.

ג'וי התחילה לשכוח את שמה ואת עברה.

לא עוד אדי, לא עוד אמא, רק אני ואבא. אני דולורס אמברידג', חשבה ג'וי, והצליחה לשכנע את עצמה בכך.

היא למדה בבית הספר הוגוורטס, היו לה חברים, היא השיגה משרה במשרד הקסמים, ו... השתנתה.

היא הייתה אמברידג'.

קרפדה.

מקוללת.

מוזרה.

אם כי לפעמים, בשעות הקטנות של הלילה כשהייתה שוכבת ערה במיטתה, עלו בזכרונה פניו של אחיה, והם דיברו.

"את לא מקוללת, את מבורכת. את קסומה. ואת לא קרפדה, את חתולה. תזכרי תמיד שאת לא דולורס אמברידג', את ג'ואלין למסון ואת אהובה."

"הבטחתי לזכור," היא הייתה לוחשת אז, "ואתה הבטחת להישאר איתי. אתה איכזבת אותי, ואני איכזבתי אותך."

כן, זו הייתה דולורס אמברידג', אישה מרירה, ו.. רעה. היא כבר לא הייתה ג'וי. ג'וי שבה נעלמה.