שם זמני

"אין לי כוח לזה." קטניס אמרה לפיטה. "אין לי כוח לשטויות האלו של הקפיטול."

"אני בטוח שזה לא קשור אליהם." פיטה אמר לה. "עברה רק שנה מאז המלחמה."

"אתה מתכוון ששנה מאז שפרים מתה."

"כן, אני מתכוון לזה." הוא משך אותה לחיבוק.

"משעמם לי..." ליאו אמר לחבריו.

"אוי, ליאו, תשתוק." פייפר אמרה לחברה הטוב.

"פייפס, סליחה."

"היינו בטוחים שאתה מת, ליאו." ג'ייסון אמר.

"אקוומן, רוצה להתערב?" ליאו שאל את פרסי.

"מוח אצה," אנבת' הזהירה את פרסי.

"סורי, ליאו." פרסי אמר לבסוף. "הם צודקים."

"זה לא הוגן." ליאו אמר. "אתה עושה כל מה שאנבת' אומרת לך, והיא עושה כל מה שפייפר מבקשת ממנה, כי הן החברות הכי טובות. ומה איתי?"

"אתה דפוק." ג'ייסון אמר.

"למה השארת אצלנו את מרפא הרופאים המזויף? למה הכנת כזה בכלל?" פייפר שאלה את ליאו.

"הייתה לי תוכנית," ליאו ענה. "ורציתי שהיא תעבוד כמו שצריך. אני מצטער, אבל הייתי חייב להציל את קליפסו. פרסי, אתה יודע על מה אני מדבר. כשניקו הצטרף למחנה, לא חטפו את אנבת'?"

"כן, חטפו אותה. אבל אז לא היינו ביחד." פרסי ענה לליאו. "היינו חברים טובים."

"אבל בכל זאת הצלת אותה, לא?"

"ברור שכן. הייתי חייב להציל אותה. אני מצטער על זה שנטשתי את קליפסו. זה נכון, הייתי מאוהב בתקופה הזאת באנבת', אבל בכל זאת."

"זה בסדר." ליאו אמר. "עכשיו בחזרה לנושא החשוב. אפשר-"

"ליאו די!!" פייפר וג'ייסון צעקו ביחד. הארי וחבריו וקטניס ופיטה הסתכלו על השניים.

"החברים שלי מתנצלים שהם צעקו." פרנק אמר להם.

"כן, סליחה." ליאו אמר. "עכשיו בגלל שצעקתם, אפשר לדבר על זה שוב?"

"ליאו, אולי די?!" פרנק, הייזל, ג'ייסון, פייפר ופרסי צעקו עליו שוב.

"חכו שנייה, אולי נשאל את שאר הנערים שפה מי צודק?" אנבת' הציעה.

"רעיון גאוני." ג'ייסון אמר.

"חכמולוגית, אין עלייך." פרסי ניסה לנשק את אנבת' על הלחי.

"מוח אצה, יש לך ריח של ים." אנבת' אמרה.

"ברור שיש לי ריח של ים."

"אפשר להתקדם?" ליאו שאל את שניהם.

"כן." אנבת' אמרה. "אני אנבת' צ'ייס, זה פרסי ג'קסון, פייפר מקלין, ג'ייסון גרייס, ליאו ואלדז, זאת הייזל לבסק וזה פרנק ז'אנג."

"אני פיטה מלארק וזאת קטניס אוורדין." פיטה אמר.

"אני הארי פוטר, זה אלו רון וג'יני וויזלי, זאת הרמיוני. זאת לונה לאבגוד וזה נוויל לונגבוטום." הארי הציג את עצמו ואת חבריו. "במה אפשר לעזור לכם?"

"אנחנו היינו בטוחים במשך חמישה חודשים שליאו מת. חיפשנו את הגופה שלו מלא זמן. פתאום, בוקר אחד, הוא נכנס לבית שלי במחנה והעיר אותי. ככה גילינו שהוא בחיים." ג'ייסון הסביר.

"זה באשמתכם." ליאו אמר לחברו הטוב. "לא חיפשתם אותי באוגיגיה למרות שהייתי שם."

"ליאו, אם אתה רוצה לעבוד על כולם שאתה מת," הארי התחיל לדבר. "אתה צריך לעשות את זה חכם. אתה צריך לשתף פעולה עם אחד מהשליחים של האויב שלך, ובמקרה השליחה הזאת היא אמא של האויב שלך בבית הספר. צריך להגיד לה שהבן שלה עדיין בחיים, והיא תספר כבר לאויב המר שלך שאתה לא בחיים."

"הארי, פשוט תשתוק." ג'יני ביקשה ממנו. היא נישקה אותו.

"אני בסדר, ג'ין. אני בסדר. הרמיוני, אני גם מדבר אלייך, לא רק לג'יני."

"מצחיק." הרמיוני אמרה.

"אם אתם רוצים להחליף את השלטון אצלכם, כל מה שאתם צריכים לעשות זה להרוג את הנשיאה לעתיד, ולתת לקהל העצבני להרוג את הנשיא לשעבר." קטניס אמרה והסתכלה על פיטה.

זה קרה ברגע אחד. פיטה כיווץ את ידו לאגרוף, ואז צעק במהירות, "תרחיקו את קטניס מפה." כירון, היימיטץ' ודמבלדור נכנסו לחדר. העיניים של פיטה החלו להאדים. קטניס התרחקה ממנו.

"פיטה, תילחם בזה." היימיטץ' אמר לו. "אתה לא יכול לוותר." פיטה הנהן והיימיטץ' נשם לרווחה. אבל בשנייה הזאת פיטה התקרב לקטניס, והיא לא הספיקה להילחם בו. הוא חנק אותה.

"פרוטגו." הארי כיוון את שרביטו לפיטה וקטניס. מחסום בלתי נראה הופיע ביניהם, ופיטה עף אחורנית. הוא עדיין רצה לפגוע בקטניס.

"הייזל, את יכולה?" כירון שאל את הייזל. היא עצמה אתת עיניה, ולפתע נשמעה צעקה מפיטה.

"למה אני לא רואה כלום?" פיטה, שלא ראה דבר, שאל בכעס.

"פיטה, תילחם בזה." קטניס אמרה לפיטה.

"אני לא יכול."

"אתה כן. אני סומכת עלייך. הארי, הייזל," קטניס הסתכלה על הארי והייזל. הארי הוריד את שרביטו, והייזל עצמה עיניים שוב. קטניס התקרבה לפיטה, למרות הסכנה. כשהיא הגיעה אליו הוא נישק אותה.

"אדוני המנהל," סוורוס סנייפ נכנס לחדר. הוא נתן לדמבלדור כוס עם שיקוי לבן בתוכה. "זהו השיקוי שביקשת ממני."

"אני מבין ששמת בצד את מחלוקות העבר עם ג'יימס, לילי, רמוס וסיריוס. אני צודק?" דמבלדור שאל. הוא נתן לפיטה את השיקוי. הנער שתה את כולו.

"כן אדוני. שמנו את המחלוקות בצד."

"איך אתה מרגיש?" היימיטץ' שאל את פיטה.

"טוב." פיטה ענה במילה אחת, ואז הסתכל על העיניים האפורות של קטניס "סליחה."

"זה בסדר." קטניס אמרה.

"לא, אל תפריע להם." קול של אישה נשמע מהמסדרון. אחרי כמה שניות נכנסו לחדר שני אנשים. הראשון היה איש בן שלושים ושמונה. היה לו שיער שחור מבולגן ועיניים בצבע חום דבש. מאחורי עיניו היו לו משקפיים. השנייה הייתה אישה יפייפיה. שיערה הכתום-אדום היה פזור על גבה, ועיניה השקד הירוקות שלה מסתכלות בכעס על בעלה.

"שלום לילי וג'יימס." פרופסור דמבלדור אמר בחיוך לשניים.

"שלום פרופסור דמבלדור." ג'יימס פוטר אמר בחיוך קונדסאי לדמבלדור.

"אדוני המנהל, אני מצטערת על ההתפרצות של ג'יימס ושלי." לילי פוטר אמרה לדמבלדור.

"הכל טוב, לילי." דמבלדור אמר בחיוך.

"כן, ליל. הכל בסדר. אפילו דמבלדור אמר את זה." ג'יימס אמר.

"לא ג'יימס. לא הכל בסדר. תסלח לי," לילי ביקשה. "אבל הבן שלנו ממש לא צריך ללמוד עוד דברים ממך. הוא עשה מספיק שטויות לגיל שלו."

"אני ממש פה, את יודעת." הארי אמר. נוויל זז וחשף ללילי וג'יימס את בנם הבכור.

"פדיחות," ג'יימס פלט.

"אוי, הארי." לילי התקרבה לבנה וחיבקה אותו, לא מתייחסת למה שבעלה אמר.

"פוטר... סביר לראות אותך." סנייפ אר בתיעוב גדול.

"סביר גם לראות אותך, סברמאוס." ג'יימס אמר.

"ג'יימס!" לילי העירה לבעלה.

"הרגל, מה אני יכול לעשות? סיר לראות אותך, סנייפ."

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________

כמה הסברים.

 (HP) 1. אחרי המלחמה השנייה, הארי מצא דרך להחזיר לחיים את: דובי, ג'יימס, לילי, דמלבדור, סיריוס, סנייפ, לופין ואולי עוד.

 (THG) 2. לפיטה עדיין יש את הקטע עם הצרעות צייד.

  תגובות? איך יצא?

נתראה בפרק הבא;)

הפרק הקודם		הפרק הבא