אל מול הגלים (פיקצר קצרר)

כשהגל מתנפץ ונשבר על החול, זהו רגע של קסם.

נבוך הוא הגל, נבוך וחלוש.

נבוך הוא לאורך הים, הים השקט.

כאילו כועס על הקרקע שעצרה מבעדו, שמבלעדיה היה יכול להמשיך ולזרום.

כמוני כמוך, הגל והקרקע.

כמוני כמוך, הקרקע והגל.

ואף על פי כן, סוחף הגל אחריו מעט מן החוף.

כאילו מבין במבוכה של הקרקע, כאילו משלים עם חיוניות הגבול.

שהרי בלא גבול- אין הגדרה לים, ואיננו עוד.

כשהארי שוב נשאר בחיים, ועוד מישהו מת למענו- כך הוא מרגיש, כמו הגלים שמולו, והוא קובר את אובדנו למול הגלים המתנפצים, הוא קובר את דובי בידיים שלו, כדי להכיר טובה על מה שעשה למענו. הוא מתמודד עם האובדן, בפעם המי יודע כמה, שוב מישהו מת בגללו, והוא עדיין הילד שנשאר בחיים. דובי איננו, כמו רבים לפניו, הארי מרגיש בודד, וכשהיא מכסה את הקבר הקטן, הוא מרגיש שחלק מהעצב נשאר שם. הוא חוזר לבקתה, לבקתת הצדפים, משאיר את דובי לבדו, משאיר אותו מאחוריו.