אמא, מה זה מוגלגים? (מתורגם)

ויתור זכויות: לא בלונדינית, לא עשירה, לא גרה בבריטניה. [בקיצור: הארי פוטר לא שייך לי, אלא לג'יי.קיי רולינג]

איני מרוויחה משהו מפיקצר זה.

הפיקצר הזה לא שלי. הוא מתורגם. אם מישהו רוצה לקרוא את המקור באנגלית, מוזמנים ללחוץ על הקישור למעלה:)

אמא, מה זה מוגלגים?

(נ.מ - סיריוס)

הייתי בחצר האחורית על מקל המטאטא הבטיחותי לילדים שלי. שוב, הלוואי שיכולתי לקבל מטאטא  אמיתי. אני מאוד אוהב קווידיץ'. אמא תמיד סיפרה לי איך הבית הישן שלה, סלית'רין, ניצח כמעט בכל משחק - והביס את גריפינדור והפלפאף במאות נקודות. היא אמרה לי שאבא היה שומר, והיא הכירה אותו דרך קווידיץ'.

מעולם לא הבנתי את מה שהם אמרו על סלית'רין והפלפאף ורייבנקלו, אבל נראה שסלית'רין היה הבית שהם אהבו. מעניין על איזה בית הם דיברו - למה ההורים שלי התכוונו, בתים בבית הספר? האם הם היו כמה בתים בשורה עם שמות מוזרים? מעולם לא שאלתי את ההורים שלי. הם הפחידו אותי לפעמים, במיוחד כאשר חבריהם ביקרו מדי פעם עם מסכות מפחידות וגלימות כהות. הם דיברו בקולות נמוכים ולחשו על דברים, ובכל פעם שניסיתי להקשיב הייתי נדחף משם במהירות בצעקות.

אני לא מקשיב להם הרבה עכשיו.

בכל מקרה, רכבתי על מקל המטאטא שלי עד שאמא הגיעה. חברתה בדיוק עזבה, והיא עדיין רטנה על מוגלגים. שמעתי את המילה לעיתים קרובות, וחשבתי שזה אומר משהו נורא - כמו אדם רע באמת, אבל מעולם לא שאלתי. החלטתי לשאול על זה עכשיו.

"אמא," אמרתי, "מה זה מוגלגים?"

היא נראתה מופתעת, ויכולתי לראות הבזק של כעס חוצה את פניה, אבל הוא עזב באותה מהירות שבה הגיע. היא הביטה בי, כנראה ניסתה להבין את לספר לי על מה שהם היו - הדבר שהיא שנאה.

"מוגלגים, סירי, הם אנשים שלא יכולים לעשות קסמים, והדם שלהם אינו טהור וקסום. כל ילד שיכול לעשות קסמים שנולד מהם צריך להיקרא בוצדם בגלל זה." אמא הסבירה. היא ניסתה להשמע סבלנית, אבל לקולה היה קצה חד כמו תמיד.

"איך הדם שלהם התלכלך? הם קיבלו שריטה וכמה דברים נכנסו?"

אמי היססה, אבל אז המשיכה עם ההסבר שלה. "לא, סירי, זה לא מה שקרה. הביטוי 'דם מלוכלך' אומר שההורים של האדם הקסום לא היו מסוגלים לעשות קסמים - אבל הילד כן, מסיבה איומה, נוראית, גרוטסקית."

הסלידה ניכרה על פניה. נראה שהיא שנאה את האנשים האלה. למה?

"אבל אמא, זה לא דבר טוב שהם קסומים? ואז הם יוכלו להצטרף אלינו! כדי שהם לא יהיו עם כל האנשים המוזרים האלה שלא קסומים. זה לא דבר טוב?" חזרתי על זה. לא הבנתי מה עשה אותם כל כך רעים.

אמא הביטה בי, ומה שראיתי בעיניה הקשות והקרות הפחיד אותי. הבעתה פלטה תחושה של זדון, ושל חוסר אמון מזועזע שנראה שהפך לשנאה כלפי.

אמי שנאה אותי, הבנתי כשהבטתי בעיניה. היא שנאה אותי. מה שאמרתי היה כל כך רע?

"סיריוס," אמרה אמא, נטשה את כינוי החיבה שלה עבורי. "בוצדמים ומוגלגים אינם ראויים להצטרף אלינו. הם אנשים נחותים, מבישים, כלומניקים, אומללים, שאינם ראויים ללמוד ולדעת על קסם."

החדות לקולה הגיעה לנקודה שלא חשבתי שאפשרית. קצות המשפטים שלה רועדים מכעס. נשענתי לאחור, כי פניה התקרבו לכיוון שלי עם כל מילה שהיא אמרה, וגרמו לעיניה הכעוסות להיות במרחק סנטימטרים מעיניי שלי.

בדרך כלל, במקרים כאלה, הייתי נסוג ומסכים איתה. אבל למרות שזה היה אולי המצב הזועם ביותר שראיתי אותה בו אי פעם, משהו היכה בי - שמה שהיא אמרה היה  לא בסדר. בפעם הראשונה בחיי, בגיל חמש, התווכחתי בחזרה.

"אמא, אני לא חושב שהם עשו משהו לא בסדר, אז למה שהם לא יבואו אלינו? למה שהם לא ילמדו גם, אם הם קסומים? למה הם מבישים ושפלים אם הם בדיוק כמונו?"

אמי עמדה שם, רועדת בחוסר אמון וזעם, ובתנועה מהירה, סטרה לי על הפנים ומשכה לי באוזן. "סיריוס בלק, אנחנו נעלים עליהם."

ישבתי שם, המום מכדי לבכות, כשהיא נכנסה בחזרה לבית.

לא, משהו אמר לי. היא טועה.