ביחד. לנצח.

“פרסי!" קראה אנבת' מהמטבח.

"מה?" שאלתי.

"אה… יש אנשים בדלת, נראה לי שאתה מכיר אותם." אמרה אנבת' בקול מהוסס.

נאנחתי, והלכתי לכיוון המטבח. הצצתי לכיוון הדלת. 

"מי זה?" שאלתי.

"אלה.. טוב, אלה הרמיוני גריינג'ר.. והארי פוטר." 

חייכתי. כבר שנה שלא ראיתי את הארי, אבל אנחנו כבר הספקנו ליפול לטרטרוס, להביס לפחות ארבע נבלי-על, וכמעט למות. ולא פעם אחת.

"הארי?" שאלתי כלא מאמין. "עם הרמיוני? הם ביחד עכשיו?" 

"כן, והייתי שמחה אם זה גם היה, אתה יודע. אממ, אנחנו." היא כחכחה בגרונה, וטעם מר-מתוק עלה בפי.

"אז אני אכין לך פשטידה." אמרתי בפשטות. היא נראתה מאוכזבת, גם אם הצליחה להסתיר את זה היטב.

"אני.. לא משנה." אמרה והלכה משם. 

~אחרי שבוע~

אחרי טיולים בלתי פוסקים בחנויות, הרגע הגדול סוף סוף הגיע, זה עכשיו, או לעולם לא.

"אנבת'..." גמגמתי.

"אממ?" שאלה והפנתה אלי את מבטה.

"אנ- אני," אמרתי והוצאתי את הקופסא הקטנה, שוקלת כמו טון בידי. היא פערה את עיניה.

"אנבת' צ'ייס, האם תינשאי לי?" שאלתי בקול סמכותי, כמעט נחנק מהמתח שהצטבר בגרוני.

"כן," לחשה. "כן!" אמרה, ולא טרחה לקחת את הטבעת, היא פשוט נישקה אותי, נשיקה מלאת חיים, שהעידה על כך שהם קשורים. לנצח.

~ אחרי חצי שנה~

ראיתי אתה, עם שערה הזהוב שבו שזורים חוטי זהב, מתקדמת לעבר, צעד אחר צעד, לאט ובביטחון. איך היא יכולה להישאר רגועה ולא להיות לחוצה? לא הבנתי. אבל זה לא היה משנה, הרגע שחיכיתי לו בנשימה עצורה כל חייו, הגיעה. הם סוף סוף מתחתנים. היא הגיעה אליו, ועמדה לידו בביטחון, וראיתי שהיא נאבקת בדחף לשלב את ידיה בידיו, למרות המרחק קצר בניהן. 

"- למרות הכל, ביחד?" שמעתי מישהו אומר. לא ידעתי מי זה, וגם לא היה לי איכפת, מה זה משנה אם אני מכיר אותו, כל עוד זה קורה? כל עוד נישאר ביחד, תמיד.

"כן." עניתי. לא הבנתי כמה זמן עבר; יכולתי לראות רק אותה, כלום לא היה משנה, רק היא. 

"האם את, אנבת' צ'ייס, לוקחת את פרסאוס ג'קסון להיות לך בעל?"

"כן." ענתה אנבת', במהירות, כאילו חלמה על הרגע הזה כל חייה.

"והאם אתה, פרסאוס ג'קסון, לוקח את אנבת' צ'ייס להיות לך לאישה?" 

זהו זה. התשובה הסופית. לעומתה, מלחמת הענקים והטיטאנים נראות בכמו משחק ילדים.

"כן." אמרתי. עצרתי פעם את הגאות, והרגשתי כאילו אני עוצר עכשיו עוד אחת, גאות של שמחה, של התרגשות. אני לא יכול להאמין שזה באמת קורה.

"אם כך, אתה רשאי לנשק את הכלה."

הוא לא היה צריך לומר לי פעמים. חיבקתי את אנבת', כאילו היא יכולה לברוח לי בן זרועותי, ונישקתי אותה. עכשיו, הדבר היחיד שהיה לי בראש היה: זה קורה. זה באמת קורה.

________________________________________________________________

אני מקווה שאהבתם!!

		הפרק הבא