הגילוי על ג'ייסון

זכויות יוצרים לריק ריירדן, וגם קרדיט לפרסבת שעזר/ה לי לכתוב את הפיקצר

‐------------------------‐-------------------

ישבתי עם אנבת' במכונית שלנו, הפריוס הצהובה שאיך- שהוא עוד מצליחה לנוע ממקום למקום, למרות כל מה שהיא ספגה בעבר. אני נהגתי, בעוד אנבת' יושבת לידי ומחלקת לי הוראות לאן לנסוע. בדיוק עברנו במזח, שבוא לפני שלוש עזרתי למגנס להתאמן לקראת המסע שלו לעצור את לוקי (השם שלו נשמע כמו לוק. הגורל ממש מרושע אלי).

באיזשהו שלב אנבת' נרדמה כשהיא נשענת על כתפי. לא מחיתי, למרות שזה קצת [מאוד] הקשה עלי לנהוג. התבוננתי בנוף. כבר הרבה זמן שלא יצא לי לראות נוף בלי לחשוב: לפחות אני אראה משהו שמח לפני שאמות! יאי!. אנבת' התעוררה בקפיצה, ואני הודתי לאלים על זה שהכתף שלי שוב פנויה. "מה אנחנו עושים עכשיו?" שאלה בטשטוש. היא התבוננה לאחור, איפה שהיה המזח הוותיק. "אנחנו שוב עוזרים לנצח איזה נבל-על?"
"אנחנו נוסעים לרומא החדשה, לאוניברסיטה שם, כבר שכחת, חכמולוגית?" עניתי בעדינות.
"כמה זמן אתה כבר נוהג?" שאלה והטתה את ראשה לאחור.
"אממ, שלוש-ארבע שעות." עניתי וניסיתי לחשב כמה זמן בערך אני נהגתי עד עכשיו.
"תן לי להחליף אותך ברגע זה!" אמרה אנבת' בדאגה.
אחרי כמה דקות סטיתי הצידה אל תחנת רענון וקמתי מהמושב שלי, פתחתי את
הדלת וטסתי לשירותים. אני בטוח שאם הייתי כלב היה ברור מאוד שהשטח הזה שלי. אחרי שיצאתי מהשירותים התחלפתי עם אנבת' בנהיגה.
"האזור מסומן טוב-טוב?" שאלה.
"גיחי גיחי." עניתי ונשקתי לה על הלחי. היא סובבה את ראשה; כנראה כדי להגיד לי משהו מתריס, אבל אז התחלנו לראות את המנהרה למחנה יופיטר. היא נעצה בי מבט של חכה חכה ועצרה בחניון סמוך. הלכנו ברגל למחנה
יופיטר. ברגע שראיתי את המקום, לא יכולתי שלא לחשוב על הפעם הראשונה שהייתי כאן. באמצה הדרך לפרינקפייה פגשנו את הייזל ופרנק יושבים ביחד.
"מה נשמע?" שאלתי את השניים. הייזל הרימה את ראשה אלי, ופרנק מלמל משהו באוזנה.
"היי פרסי! הכל טוב. ריינה פרשה והפכה לציידת
ארטמיס, אז היא ביקשה מהייזל להחליף אותה בתפקיד הפראיטור. הייזל מינתה מישהי במקומה
בתפקיד הקנטוריונית של הקוהורטה החמישית, ו... הנה אנחנו כאן." הסביר פרנק.
"מגיע לך הייזל, כל הכבוד. "איחלה אנבת', ואני הנהנתי מאחוריה.
"אז מה, באתם להצטרף לאוניברסיטה של רומא החדשה?" שאלה הייזל.
"כן." ענינו אני ואנבת' פה אחד.
"עברתם את 'בסך-פח'?" שאלה הייזל ועיינה בדף שהיה על ברכיה.
"כן." ענתה אנבת' (יש לציין שהפעם בלעדי).
"אם כך, אתם רשאים להצטרף לאוניברסיטה." הכריזה הייזל והושיטה לנו דפים שהיו
כנראה המסמכי קבלה.
"תודה הייזל." אמרתי ונופפתי להם לשלום. אני ואנבת' צעדנו לכיוון רומא החדשה בידיים שלובות. באמצע הדרך ראיתי מציבה לבנה ויפיפייה שלא הייתה שם בביקור האחרון שלי.
"יש לך מושג מה זאת המציבה הזאת?" שאלתי את אנבת' והצבעתי לכיוון המציבה.
"לא." ענתה אנבת' בפשטות. "בוא נלך לראות אותה מקרוב." היא צעדה לעבר המצבה, הקיפה אותה וחיפשה דברים סודיים. הלכתי אחריה, ועשיתי את הדבר שכל בנאדם נורמלי היה עושה: פשוט קראתי את הכיתוב על המציבה. ברגע שקראתי את השם, רגלי התקפלו. קרסתי על האדמה ובהיתי במציבה
בלי באמת לראות אותה. חשתי מרוקן, כאילו מישהו הוציא את אחד האיברים הפנימיים החשובים שלי. "מה קרה?" אנבת שאלה ורכנה לידי בעודה מנופפת בידה מול פניי. קמתי והצבעתי על הכיתוב.
כשאנבת' קראה אותו גם היא נתקפה בייאוש עמוק. התבוננתי שוב בכיתוב. ג'ייסון גרייס, בן יופיטר,
שירת שלושה עשר שנים במחנה יופיטר והיה פראיטור נאמן לרומא. יהי זכרו
ברוך. רצתי ביחד עם אנבת' אל כיוון האוניברסיטה. נכנסנו לחדר שלנו בזריזות וסגרנו את
הדלת בעודנו מתייפחים בשקט על אובדנו של ג'ייסון, חברנו הטוב.