למען הכל

"עין הזעם מת."

המשפט הזה צרם לה.

לא, זה לא קורה לה.

לא הוא.

דווקא אחרי שהיא ורמוס התחתנו?

המילים קדחו בראשה.

כמה טלטלות, בהתחשב בכך שדודתה הנערצת רודפת אותה בכל מקום.

"נימפדורה?" קרא קול מאחוריה.

"רמוס! מה אתה עושה כאן?"

"חשבתי שלא מוטב שהשאיר אותך כאן לבדך". הוא התקדם לעברה, הושיט לה את ידו, והיא, נענתה בחיוב, והניחה את ידה התמהה על ידו המצולקת.

הוא לחץ את אחיזתו בה.

"זה קשה". אמר, אחרי שתיקה לא קצרה.

היא לא ענתה, רק הרכינה את ראשה כלפיי מטה.

"הוא היה אב שני שלי לכל דבר", אמרה, לבסוף.

"אני יודע", ענה. "דורה"

"כן?"

"את תיהי חזקה, ו.. אני כאן בשבילך תמיד, מחזיק לך אצבעות."

היא עצמה את עיניה בעדינות לרגע קט "תודה", אמרה בלחש.

***

-

הבזק אור.

חושך.

צרחה.

בכי.

יללות כאב.

הוא מאחורי גבה, היא חייבת לברוח.

עוד הבזק אור.

רק לא בבנה. חשבה בליבה בכל הכוח.

לא! גם לא ברמוס!

-

היא התעוררה בבית הוריה שטופת זיעה.

הסיוט הזה לא הפסיק לחזור לה מאז נכנסה להריון, אך היא לא ספרה עליו לאיש.

רמוס כמעט ולא ביקר, והיא הרגישה שהוא מעט מתרחק ממנה. רק זה מה שחסר לה עכשיו.

היא לקחה את בקבוק המים שהיה מונח על השידה שהייתה על יד מיטתה ולגמה מימנו בשקיקה.

לאחר עוד מספר דקות של נימנום, היא קמה והתארגנה.

"בוקר טוב, דורה" קרא אביה שירדה למטה.

הוא אחז בידו הימינית כוס קפה חזק, ובידו השמאלית אחז בעיתון 'הנביא היומי'.

לפתע עיניו התרחבו בבהלה.

טונקס נעצה בו מבט שואל.

הוא, כאילו קרא את מחשבותיה, אמר "מחפשים אחרי. אני חייב לברוח"

"מה?" קראה אמה של נימפדורה, אנדרומדה, מין המטבח.

רק כעת הבחינה בה נימפדורה.

"אני חייב לברוח. מחפשים אחרי כל בני המוגלגים שעדיין לא הגיעו לשימוע שלהם. אין דבר. נקווה לטוב."

הוא ארז כמה חפצים, ותוך דקות ספורות עמד כבר ליד הדלת מוכן ליציאה.

אנדרומדה בכתה חרישית.

"תשמור על עצמך, טדי," אמרה בקול שבור.

"אל תדאגי לי, אני יהיה בסדר". הוא נתן חיבוק חפוז לשתיהן, ויצא מהבית.

"תחזיק, אבא," קראה לעבר הדמות המתרחקץ הקול חלוש.

הוא נפנף להן לשלום, עד שהתרחק מספיק, ונעלם.

***

טוק.

טוק.

טוק.

אנדרומדה נשענה על דלת הבית, וקראה בקול חשוד: "מי זה?"

"אני, רמוס," ענה לה קולו המוכר של חתנה.

היא פתחה בהקלה את הדלת.

הוא נראה נסער.

הוא דיבר ברצף מילים לא ברורות. "אני חייב לדבר דחוף איתך ואם נימפדורה. עכשיו."

השלישיה התכנסו בסלון.

לופין הרכין את ראשו, מבטו בישר רעות.

"זה… " קולו היה מהוסס. "אבא מת."

נימפדורה ברחה לחדרה בקומה העליונה.

לא.

זה לא נכון.

זה לא ייתכן.

היא תקעה את ראשה בכרית, ובכתה, בכתה ללא הפסקה.

אחרי שעה של בכי וייסורי מצפון, היא קלטה שהיא לא היחידה ששוכבת על המיטה.

"אני מצטער." זיהתה את קולו של רמוס.

היא המשיכה לבכות.

***

התאריך הלך והתקרב.

המתח הלך וגבר.ויום אחד, זה הגיע.

נולד להם בן.

טד.

טד רמוס לופין.

"רמוס," קראה נימפדורה בקול חלוש, אחרי התאוששות לא פשוטה.

"כן?" ענה רמוס בתגובה.

"תודה על הכל,""אני הוא זה שצריך להודות לך, דורה"

"לא. אני יודעת כמה היה קשה לך, ואתה עברת את זה. לי לא היה על מה להתגבר חוץ מהידיעה שקשה לך"

"טוב, את יודעת, חששתי שהוא יצא כמוני"

"אני יודעת."

***

"יש קריאה, צריך להגיע להוגוורטס בהקדם האפשרי." אמר רמוס. זה היה יום הולדת החודש של טד.

"נצא מיד" ענתה לא נימפדורה. "אמא"

"כן, דורה," ענתה אמה.

"אני ורמוס צריכים לצאת ל… אממ, כמה עניינים, תוכלי לשמור על טדי?"

"כן, בטח"

"תודה, אמא, הוא ישן בחדר למעלה".

***

"טדי, בוא הנה" קראה אנדרומדה לטד, שכעת חדד יום הולדת שבע עשרה.

"כן, סבתא,"

הוא בא, והיא הוציאה קופסה מעוטרת בקישוטים צבעוניים.

"אמך השאירה את זה בשבילך, והיום, היום אני חושבת שראוי שתפתח את זה."

הוא פתח את הקופסה, והוציא ממנה מעטפה. הוא קרע את החלק העליון והוציא נייר שעליו היא רשום קטע קצר בכתב יד קפדני אך משוחרר:

טדי, טדי שלי,

אתה רק תינוק, נולדת למציאות קשה,

לא מגיע לך לגדול ככה.

אני ואבא רוצים להגן עליך,

עליך ועל עוד תינוקות שנולדו למציאות הזאת.

בעצם- על כולם,

כי אי אפשר לחיות כך לנצח.

אני מקווה שתגדל ותצליח בכל,

וגם אם אני ואבא נמות, אותך תמיד נזכור.

אז אם אנחנו מתים ואתה  קורא את זה,

מה שעשינו היה רק בשבילך.

ילד אהוב שלנו,

אני מקווה שנחיה כולנו.

אבל הכי חשוב שוולדמורט ימות,

כי המציאות הזו, היא לא מציאות.

אתה הדבר הכי יקר לי בעולם,

ואני אוהבת אותך יותר מכולם.

אמא.

בידיים רועדות הוא הוציא מהקופסה תמונה. הוא היה שם תינוק בן ימים ספורים, משנה את צבעי שערו, והוריו קורנים מאושר לידו.

הוא אחז את ידה של סבתו. שניהם רעדו ודמעות זלגו מעיניהם.

גם אני אוהב אותך, אמא. חשב טד בליבו, ונתן לעצמו לחייך חיוך קטן.