הזיכרון של סלגהורן

הזיכרון של סלגהורן

בחדר שררה דממה מביכה, שהופרה מדי פעם על ידי נחירותיו של שומר הקרקעות בהוגוורטס. ראשו היה שמוט לאחור לאחר ליל שתייה וסיפורים לזכרה של האקרמנטולה המוכרת בשם הרעגוג, ונראה היה כי הוא שקוע עמוק בעולם של חלומות נעימים.
האש באח הבוערת בבקתתו של האגריד שלחה גלי חום מלטפים ואורה המנחם האיר את היושבים בחדר.
הוראס סלגהורן ישב לשמאלו של האגריד עם ידיו שעונות על השולחן, וניסה להתחמק ללא הצלחה ממבטו של הארי פוטר, אשר ישב על כיסא מולו במבט מהופנט והמתין להמשך הסיפור. המתין לתשובות. תשובות שסלגהורן התבייש לתת לו.
"זה היה תלמיד שנתן לי את פרנסיס." אמר סלגהורן לאחר מספר רגעים בכדי לשבור את השתיקה המביכה, אך בעת שהמשיך לספר את הסיפור על דג הזהב שלו, המחשבות שלו נדדו הרחק הרחק משם.

פונדק שלושת המטאטאים היה מואר באור עששיות מרצד. השעה הייתה מאוחרת והפאב היה כמעט ריק מאדם. הוראס סלגהורן ישב על הבר ורוקן את כוס וויסקי האש השישית שלו.
פעמון הדלת צילצל מדי פעם לסמן שלקוחות עוזבים ולקוחות נכנסים.
מדאם רוזמרטה עמדה בצידו השני של הבר. היא הייתה עסוקה במירוק כוסות ועצרה לרגע כדי לנופף בשרביטה לעבר שולחן סמוך. הכיסאות התרוממו באוויר וסידרו את עצמם יפה על השולחן.
"אנחנו עומדים לסגור יקירי." היא פנתה לסלגהורן, שהרים את עיניו והביט בה, חיוך מרוצה מרוח מתחת לשפם אריה-הים שלו. "תרצה משהו לפני שאני סוגרת את הבר?"
"כוס בירצפת לקינוח לא תזיק כבר אני מניח." הוא השיב לה, ופלט גיהוק. מדאם רוזמרטה גילגלה עיניים לכיוונו.
"תחייבי את ההזמנה שלו על שמי." נשמע קול מימינו. מדאם רוזמרטה הנהנה בחיוך וניגשה להביא את ההזמנה.
"תודה רבה לך אדוני." אמר סלגהורן בעיניים עצומות למחצה. "אך אני חושב שאיני רגיל לקבל מתנות לעיתים קרובות מאנשים זרים."
"ומה לגבי כוס משקה ממכר ותיק?" השיב בנועם האדון שהתיישב על כיסא מימינו.
סלגהורן סיבב את ראשו הצידה וראה בחור בשנות ה30 המאוחרות לחייו מתיישב לידו. הוא עטה גלימה שחורה, ושיער שחור פרוע נפל פזור סביב פניו. פניו היו חיוורות ועיניו היו אדומות ומלאות ורידים כאילו לא ישן כבר מספר ימים ברצף. על פניו היה חיוך שהיה מוכר לסלגהורן, אך הוא לא זכר מאיפה.
"מכר ותיק?" שאל סלגהורן בנימה חשדנית. "צר לי בחור צעיר, אך אתה לא נראה לי מוכר. אם אתה כאן בשביל ה30 אוניות שאני חייב למינלהוק בשביל משלוח כנפי השפירית שלו, אז אמור לגובלין הארור הזה שאני..."
"אני לא כאן בשביל לגבות שום חוב, פרופסור." השיב האדון בגיחוך קל. "בסך הכל רציתי לראות מה שלום המורה האהוב עליי בהוגוורטס. תודה רבה לך." הוא הפנה את המשפט האחרון אל מדאם רוזמרטה שהניחה על השולחן את כוס הבירצפת, קרצה לכיוון האדון מימינו ופסעה לה באלגנטיות לתת שירות ללקוח אחר שישב על שולחן מרוחק.
סלגהורן הביט על כפות ידיו של המכשף. הוא שיחק באצבעותיו החיוורות והארוכות בטבעת זהב שבראשה הייתה משובצת אבן שחורה עם סמל שנראה לו מוכר.
הוא הביט בפניו של האדון ועיניו נפערו בבהלה.
"ט...טום?" גימגם סלגהורן והביט בפניו של האדון במבט קפוא. "טום רידל?"
האדון חייך אל סלגהורן והחליק לעברו את כוס הבירצפת. "חד הבחנה כתמיד. נעים לראות גם אותך פרופסור."
סלגהורן המשיך להביט מספר רגעים מבלי לזוז בפניו של טום ואז עצם עיניו וטילטל ראשון כמתעורר מחלום בהקיץ. "טום! טום יקירי. שומו שמים! כמובן, כמובן נערי, נעים לראותך אותך. כמובן שנעים לראות אותך". חיוך רחב התפשט על פניו של סלגהורן והוא הושיט את ידו ללחיצה.
טום חייך בחזרה ולחץ את ידו של סלגהורן.
סלגהורן הניף את כוס הבירצפת לכיוונו של טום ולגם לגימה ארוכה.
"לא יאומן," אמר סלגהורן והטיח את כוס הבירצפת על הבר, מתיז טיפות לכל עבר. "טום רידל! לא הייתי מזהה אותך גם בעוד אלף שנים. כל כך הרבה זמן עבר מאז שהיית תלמיד שלי. אבל חי זקנו של מרלין נערי," המשיך סלגהורן ונימת דאגה התגנבה לקולו. "מה לכל השדים והרוחות קרה לך? אתה נראה חיוור כל כך. האם אתה לא חש בטוב?"
"בוא רק נגיד שעברה עליי תקופה... מורכבת, פרופסור." השיב טום ומבטו נדד אל החלון.
"אכן, אכן תקופה מורכבת עוברת על כולנו נערי הטוב." אמר סלגהורן. "בחיי שאני כבר לא מזהה את העולם בחוץ. רציחות של מוגלגים, קוסמים נעלמים באישון לילה. והשמועות אומרות שיש קוסם אחד שעומד מאחורי כל זה. קוסם אפל שאנשים מפחדים לומר את שמו. מכשף בשם וולדמורט."
"כן, גם אני שמעתי את הסיפורים." השיב טום אשר המשיך להביט מבעד לחלון כאילו מחפש משהו.
"אם כך, בהתחשב במצב נערי, אני יכול להבין למה אתה נראה כאילו לא ישנת כבר מספר ימים." אמר סלגהורן. "ובכל זאת איזה צירוף מקרים מופלא שאנו נפגשים פה בליל כל הקדושים. הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה באותו תאריך לפני שנים רבות."
"אני חושש שלא מדובר בצירוף מקרים פרופסור." השיב טום והסתובב חזרה להביט בסלגהורן. "אני זקוק לעזרה שלך במשהו, וקיוויתי לפגוש אותך פה."
פרצופו של סלגהורן נראה מבולבל.
"אני בשליחות מטעמו של אלבוס דמבלדור." המשיך טום. "אני בטוח ששמעת על המסדר שהוא הקים במטרה להילחם באותו וולדמורט שדיברת עליו?"
"אתה מדבר על מסדר עוף החול?" השיב  סלגהורן. "כן, שמעתי עליו."
" שני חברי מסדר נמצאים בסכנה." אמר טום. "וולדמורט  סימן אותם כמטרה בגלל ילד שנולד להם והוא בדרכו להרוג אותם ואת הילד. דמבלדור ביקש ממני ללכת ולהביא אותם למקום בטוח."
סלגהורן נראה מזועזע. "אבל איך אני קשור לעניין נערי הטוב?"
"ובכן," המשיך טום, "למיטב הבנתי מדובר בשני תלמידים לשעבר שלך. הנערה הייתה אחת התלמידות האהובות עליך. האם השם לילי אוונס מצלצל לך מוכר?"
צליל ניפוץ זכוכית נשמע על ריצפת בר שלושת המטאטאים כאשר סלגהורן שמט את כוס הבירצפת מידו. מבטו היה קפוא. "לי... לילי בסכנה?" הוא אמר בקול רועד.
"אני חושש שכן." השיב טום. "ואני צריך את העזרה שלך. יש לי את הכתובת. הבית שלהם מוגן בלחש הפידליוס, אבל דמבלדור רשם לי את הכתובת אז זו לא תהיה בעיה בשבילנו לראות את המקום כשנגיע לשם. העניין הוא שהם מעולם לא פגשו אותי, ואני חושב שלראות פרצוף מוכר יאפשר להם להתלוות אליי עם פחות התנגדות אל המקום הבטוח שדמבלדור הכין להם. לצערי אנחנו מאוד לחוצים בזמן ובכל רגע וולדמורט עלול להגיע אליהם."
סלגהורן המשיך להביט בטום במשך מספר שניות ואז נראה כאילו פטיש היכה בראשו. "אז למה אנחנו מחכים טום? בוא נצא לדרך. אני לעולם לא אסלח לעצמי אם משהו יקרה ללילי או למשפחתה."
לאחר שטום שילם על המשקה, יצאו הוא וסלגהורן אל הרחוב הראשי בהוגסמיד.
טום הושיט יד אל סלגהורן, וסלגהורן לקח נשימה עמוקה, אחז בידו של טום, ובקול נפץ רם שניהם נעלמו אל חשיכת הלילה.

כשצצו שוב סלגהורן לקח נשימה עמוקה ופקח את עיניו.
הם עמדו מול שער קטן, ומאחוריו שביל המוביל אל בקתת שתי קומות יפהפייה, וגדר חיה המקיפה את החצר הקדמית. האורות בבית היו דולקים וסלגהורן יכל לראות צללית של אדם יושב בסלון מבעד לוילונות החלון בקומת הקרקע.
טום פנה לסלגהורן. "אני חושב שעדיף שאתה תלך ותכין אותם ואני אבוא אחריך."
סלגהורן הפנה את מבטו מהבקתה והביט בעיניו של טום.
"כמובן." השיב לו.
סלגהורן פתח את השער וניגש בצעדים מהוססים אל עבר דלת הכניסה. הוא הקיש מספר פעמים על הדלת ושמע איך הקולות בבית משתתקים. הוא שמע צעדים מתקרבים אל הדלת.
"מי שם?" שמע קול של גבר מבעד לדלת.
"פרופסור סלגהורן." השיב. "אני פה בשליחות מטעם אלבוס דמבלדור."
נשמע מספר צלילי נקישה והדלת נפתחה מעט וסלגהורן יכל לראות גבר ממושקף מציץ עליו מבעד לפתח.
"ג'יימס?" שאל סלגהורן וחייך. "ג'יימס פוטר?"
הדלת נפתחה לרווחה וג'יימס עמד בפתח והניח את שרביטו על הדלפק לצד הדלת.
"פרופסור סלגהורן!" אמר ג'יימס וחייך חיוך רחב לעבר סלגהורן. "כמה טוב לראות אותך. בוא תיכנס, לילי תכף תרד. היא בדיוק משכיבה את הילד לישון."
"הייתי שמח." השיב לו סלגהורן. "אך אין לנו הרבה זמן. דמבלדור מסר שאתם בסכנה ושאתם צריכים להתלוות אליי ואל ידיד אל מקום בטוח שהוא עשה בשבילכם."
ג'יימס נראה מבולבל.
"ידיד? איזה ידיד?" שאל.
"הו הוא פה מאחורה." השיב סלגהורן. "הוא פשוט רצה שאגיע ראשון כדי שלא תיבהלו."
סלגהורן סיבב את ראשו אחורה.
"טום." אמר. "טום, בוא תציג את עצמך."
הצללית של טום התקרבה על שביל הגישה וכשהאור הבוקע מן הדלת האיר את הדמות האפלה סלגהורן ראה את טום מתקרב בשרביט מונף קדימה, וראה סילון כחול נורה משרביטו וחולף ליד ראשו. הוא שמע קול נפילה מאחוריו והסתובב.
הוא ראה את ג'יימס שרוע על גבו על הריצפה ומבטו מבועת.
"לילי תברחי! הוא מצא אותנו!" צעק ג'יימס בזמן שגופו שכב שרוע ללא תנועה על הריצפה. נראה היה שהוא מנסה להשתחרר מחבלים בלתי נראים שלוכדים אותו.
"לילי הוא פה! תיקחי את הארי ותברחי!"
סלגהורן הרגיש שמשהו פוגע בגבו והרגיש איך הגוף שלו מתקשה והוא נפל קדימה על בטנו כשעיניו מביטות בג'יימס בחוסר אונים. הוא ניסה לזוז אך גופו היה קשה כאבן.
טום פסע מעל סלגהורן ונכנס לבית. הוא הפנה את ראשו למעלה כששמע צעדים ודלת נטרקת וננעלת. חיוך התפשט על פרצופו.
"שלא תעז להתקרב אליהם!" צעק ג'יימס ופניו היו אדומות ממאמץ להשתחרר מהאחיזה הבלתי נראית שלכדה אותו.
טום הטה את ראשו הצידה והביט בג'יימס חסר האונים בסקרנות.
הוא הרים את שרביטו וכיוון אותו ישירות אל ג'יימס.
"לילי!" צעק ג'יימס. "לילי!!!" סילון ירוק נורה מקצה שרביטו של טום ופגע ישירות בחזה של ג'יימס, והחדר השתתק. ג'יימס שכב עם עיניים פקוחות מוטל על רצפת החדר ללא תנועה.
עיניו של סלגהורן נפערו באימה.
"טום." הוא לחש. "טום... מה עשית?"
טום הסתובב אל סלגהורן והתקרב אליו. הוא כרע על ברך אחת והביט לסלגהורן בעיניים. סלגהורן ראה את עיניו של טום בוהקות בזוהר אדמדם וחיוך דקיק מרוח על פרצופו.
"טום?" הוא אמר, וקולו נשמע הפעם יותר כמו לחישה מאשר כמו קול אנושי. "כבר שנים אני מזדהה בשם אחר פרופסור."
סלגהורן נראה כאילו כל הדם אזל מפניו במכה אחת.
"וולדמורט." הוא אמר והאימה ניכרה בקולו.
וולדמורט רכן קדימה אל אוזנו של סלגהורן. "זה יהיה הסוד הקטן שלנו..."  הוא לחש.
סלגהורן נראה כאילו הוא עומד להתעלף.
וולדמורט התרומם על רגליו והסתכל על המדרגות המובילות לקומה העליונה.
"טום..." התחנן סלגהורן. "טום בבקשה אל תעשה את זה." אך וולדמורט התחיל לטפס במעלה המדרגות.
סלגהורן שמע צליל של דלת נפתחת בעוצמה ולאחריו קול מוכר של אישה.
"אל תפגע בו!" צעקה לילי.
"זוזי מהדרך ילדה טיפשה. אני פה בשביל הילד. אין סיבה שגם את תמותי." שמע את קולו של וולדמורט.
"לא!" הוא שמע את לילי צועקת, ושמע את עצמו צועק ביחד איתה. "הארי!!" ולאחר מכן הוא שמע קול של לחש נוסף היוצא משרביט וצליל חבטה של גופה פוגעת בריצפה.
סלגהורן הרגיש איך הוא מתחיל לאבד את ההכרה שלו, בזמן שהוא שמע צעקה נוספת, מקפיאת דם, של וולדמורט, ולאחריו פיצוץ מחריש אוזניים, ולאחר מכן הכל הפך לשחור.

סלגהורן התעורר על ריצפת הבקתה. הוא לא ידע כמה זמן עבר. הוא ניסה להזיז את היד שלו וראה שגופו כבר לא מאובן. הוא התרומם בצעד כושל וראה את גופתו של ג'יימס שרועה על רצפת הסלון. הוא חשב שהוא עומד להקיא. הוא דילג מעל הגופה ועלה במעלה המדרגות, נאחז במעקה בכדי לא ליפול.
הוא התקרב לאט לכיוון דלת חדר השינה שהייתה חצי פתוחה מולו ופתח את הדלת לרווחה.
כאשר ראה את התמונה לנגד עיניו רגליו כשלו והוא מעד.
מולו שכבה ללא רוח חיים גופה של אישה בעלת שיער אדמוני, עיניה הירוקות פקוחות לרווחה ומביטות אל הכוכבים בשמיים השחורים שנחשפו מבעד לחור ענק שנפער בתקרת החדר.
לילי.
לידה הוא ראה עריסה ובתוכה תינוק כבן שנה בוכה ומסתכל על אימו השרועה על הרצפה.
דמעות החלו לזלוג מעיניו של סלגהורן.
"לילי." הוא לחש לעצמו. "לילי... מה עשיתי?"
בשארית כוחותיו הוא הצליח להרים את עצמו מהריצפה.
הוא הפנה את מבטו בבהלה לכיוון המסדרון. הוא שמע קולות צעדים בכניסה לבית למטה.
הוא הפנה את מבטו אל התינוק בעריסה.
התינוק הביט בו. היו לו עיניים ירוקות כמו שלה.
הוא שמע את הצעדים מתחילים לטפס במעלה המדרגות.
הוא הביט בעיניים מלאות דמעות בעיניו של התינוק ואמר "אני מצטער. אני כל כך מצטער..."
ובצליל נפץ חזק הוא הסתחרר במקום ונעלם.

"היום שבו ירדתי למטה." המשיך סלגהורן. "היום שבו האקווריום היה ריק, זה היום שבו אימך..."
סלגהורן הביט בהארי במבט מלא אשמה.
"אני יודע למה אתה פה." הוא הוסיף. "אבל אני לא יכול לעזור לך. זה יהרוס אותי..."
"אתה יודע למה שרדתי פרופסור?" שאל הארי. "ביום שבו קיבלתי את זה." הוסיף והצביע על הצלקת בראשו. "זה היה בזכותה. בגלל שהיא הקריבה את עצמה. בגלל שהיא סירבה לזוז הצידה. בגלל שהאהבה שלה הייתה חזקה יותר מוולדמורט."
"אל תאמר את שמו." אמר סלגהורן במהרה.
"אני לא פוחד מהשם, פרופסור." השיב הארי בעת שנעמד על רגליו ונעמד מול סלגהורן. "אני הולך לספר לך משהו. משהו שאחרים רק ניחשו. זה נכון, אני הנבחר. רק אני יכול להרוס אותו, אבל בכדי לעשות זאת אני צריך לדעת מה טום רידל שאל אותך בזמנו במשרד שלך ואני צריך לדעת מה אמרת לו."
סלגהורן עצם את עיניו וניענע בראשו כמסרב.
"היה אמיץ פרופסור." המשיך הארי. "היה אמיץ כמו אמא שלי. אחרת, אתה מבזה את זכרונה. אחרת, היא מתה לחינם. אחרת, האקווריום יישאר ריק לנצח."
סלגהורן הביט בהארי במבט קפוא. הייתה דממה ארוכה מאוד.
לאחר מספר רגעים סלגהורן הושיט את ידו לאט אל תוך כיס הגלימה שלו ושלף משם בקבוקון קטן.
יש דברים שעדיף שהוא לעולם לא יידע. חשב לעצמו סלגהורן. אם הוא רק היה יודע מה עשיתי. אילו מישהו ידע מה עשיתי, אני... לא, אני מקווה שהזיכרון על ההורקרוקסים יספיק בשביל שהוא יוכל לסלוח לי.
"אני מקווה שלא תחשוב עליי רעות כשתראה את זה." אמר סלגהורן להארי. "אתה לא יודע איך הוא היה, אפילו אז."
בלי לנתק את מבטו מעיניו של הארי הוא נגע קצה שרביטו ברקתו ומשך משם חוט לבן ומסתחרר, הכניס אותו לתוך הבקבוקון, והושיט אותו להארי.