למה עזבת?

When the days are cold, And the cards all fold

And the saints we see, Are all made of gold

When your dreams all fail, And the ones we hail

Are the worst of all, And the blood's run stale

(כשהימים קרים, וכל הקלפים מקופלים

והקדושים שאנו רואים, כולם עשויים מזהב

כאשר כל חלומותיך נכשלים, ואלו שאנו מברכים

הם הגרועים מכולם, והדם זורם מעופש)

אחרי כל כך הרבה קרבות, אחרי הכל, כל מה שעברנו ביחד. אחרי קרונוס, אחרי גאיה וטרטרוס, אחרי הכל, היא עדיין לא מוכנה להאמין שזה נכון. הוא הבטיח לה שהם יצליחו. הוא הבטיח שהם ישארו ביחד לנצח. אז למה הוא לא קיים את ההבטחה שלו? למה הוא השאיר אותה לבד?

I wanna hide the truth I wanna shelter you

But with the beast inside There's nowhere we can hide

No matter what we breed We still are made of greed

(אני רוצה להסתיר את האמת אני רוצה לגונן עליך

אבל עם החיה בפנים אין מקום בו אנחנו יכולים להסתתר

לא משנה מה אנו מגדלים אנו עדיין עשויים מחמדנות)

"למה את לא מוכנה להרפות? למה את לא מוכנה פשוט להמשיך הלאה? למה, הכל חייב להיות כל כך מסובך?'' הוא שואל אותה. אבל גם היא לא ידע את התשובה... היא פשוט לא יכולה להרפות. היא ישרה אליו מבט בעיניה האפורות, מנסה לקרוא את הבעתו הנוקשה.

This is my kingdom come

This is my kingdom come

(זוהי בואה של ממלכתי

זוהי בואה של ממלכתי)

אולי אחרי שהם עברו כל כך הרבה ביחד, אז הוא כבר הפך לחלק ממנה, אולי היא לא יכולה להרפות, כי זה יהיה כמו לחתוך את ליבה לחצי, ולזרוק אותו לפח. היא זכרה איך הם הלכו ביחד, פעם, על החוף, עשו פיקניק וצחקו כאילו לא ידעו מה צופן להם בעתיד. היא זכרה את הפעם הראשונה שהוא נישק אותה, איך כל גופה צף, והתמלא תחושת חמימות. היא השתוקקה להרגיש שוב בחמימות הזאת.

When you feel my heat, Look into my eyes

It's where my demons hide, It's where my demons hide

Don't get too close, It's dark inside

It's where my demons hide, It's where my demons hide

(כשאת מרגישה את החום שלי, תסתכלי אל תוך עיני

זה איפה שהשדים שלי מתחבאים, זה המקום שבו השדים

 שלי מסתתרים אל תתקרב יותר מידי, חשוך בפנים

זה איפה שהשדים שלי מסתתרים, זה איפה שהשדים שלי מסתתרים)

אבל אם זה או להציל את העולם, או אותו, במה היא תבחר? היא לא רוצה להאמין שהיא תקריב את העולם, אפילו בשביל עוד נשיקה אחת, או עוד חיבוק אחד, שהיא כבר יודעת, שלעולם לא יבוא. היא כל כך השתוקקה לראות שוב את חיוכו השובב, או את עיניו הירוקות כים. רק עוד פעם אחת. רק אחת ויחידה.

At the curtain's call It's the last of all

When the lights fade out All the sinners crawl

So they dug your grave And the masquerade

Will come calling out At the mess you've made

(כשקריאת המסך, הוא האחרון מכולם

כאשר האורות יתפוגגו כל החוטאים יזחלו

אז הם חפרו את הקבר שלך ונשף המסכות

יבוא יזעק בבלגן שעשית)

"אנבת'." קול קרא לה מלמעלה. אבל היא לא הסתכלה. היא לא רוצה להסתכל. מאז אותו יום, היא הרגישה בריקנות שבה. כאילו אין טעם לחיים. אם אין לך שום דבר שישאיר אותך חזק, שתמיד יאיר לך מן נורה קטנה בלב, שיתן לך תחושה שאתה שייך, אז מה הטעם בכלל…? לפעמים היא פשוט רוצה לשים לזה סוף. לכל החיים האלה, חסרי החשיבות… 

"אנבת'!" הוא קרא שוב. אבל מבטה נשאר נעוץ ברצפה. 

Don't wanna let you down But I am hell-bound

Oh, this is all for you Don't wanna hide the truth

No matter what we breed We still are made of greed

(לא רוצה לאכזב אותך אבל אני כבול לגיהנום

הו, זה הכל בשבילך לא רוצה להסתיר את האמת

לא משנה מה אנו מגדלים אנו עדיין עשויים מחמדנות)

היא עדיין יכלה לשמוע את קולו, הרך, המודאג, הנעים, שרק למשמעו היא ידעה שהוא איתה, והכל יהיה בסדר. "אנבת', בבקשה." שמעה את אותו הקול מעליה, הקול, שרק הגביר את הריקנות בתוכה. אותו אחד, שהיה כל כך דומה לקולו של פרסי.  היא התבוננה באופק, במפגש של השמים עם הים. הים היה שקט, כאיל מרגיש בצערה של אנבת'. "אני אוהבת אותך." לחשה.

This is my kingdom come

This is my kingdom come

(זוהי בואה של ממלכתי

זוהי בואה של ממלכתי)

"גם אני אותך." שמעה לחישה לידה. היא הסתובבה ונאנחה בעצב. לידה, היא ראתה את רוחו של פרסי. צעיר ושוקק חיים. היא כבר התרגלה לראות אותו. מאז שפרסי מת, רוחו ליוותה אותה לכל מקום שלא הלכה. אבל זה לא היה פרסי. הוא נראה פחות שובב, עם הניצוץ שיש בעיניו, ויותר עצוב, כאילו כבר ראה הכל, ויודע איזה גורל נורע יהיה לה. "מוח א- אצ-" ניסתה לומר, אבל דמעות חנקו את גרונה.

When you feel my heat Look into my eyes

It's where my demons hide It's where my demons hide

Don't get too close It's dark inside

(כשאת מרגישה את החום שלי, תסתכלי אל תוך עיני

זה איפה שהשדים שלי מתחבאים, זה המקום שבו השדים

 שלי מסתתרים אל תתקרב יותר מידי, חשוך בפנים)

היא ניסתה לגעת בו, אבל הוא רק התפוגג תחת ידיה. "אנבת'!" קרא שוב הקול. הפעם היא הרימה מבט. במרפסת, עמד נער בלונדיני עם עיניים מחשמלות. "אנבת'... אני מצטער." אמר והרכין את ראשו.

היא ניגבה את דמעותיה. "ת- תודה." אמרה בצרידות. 

It's where my demons hide

It's where my demons hide

(זה איפה שהשדים שלי מסתתרים

זה איפה שהשדים שלי מסתתרים)

היא הלכה לכיוון ביתן 3. לכבוד פרסי בנו ליש הביתן מצבה לזכרו. היא לקחה זר פרחים, והתפללה שלא תקרוס. היא ראתה אותה. אותה מצבה שכבר זכרה בעל פה עם כל הפעמים שהגיעה אליה. היא לא יכולה שלא לראות את פניו של פרסי כשהתבוננה במצבה, אז היא הסיטה מבט. דמעות טשטשו את שדה ראיתה, והיא הניחה את הזר והלכה. היא לא הלכה למקום מיוחד, היא הלכה להיפרד מחבריה… ולהצטרף לפרסי.

___________________________________________________________________

אני יודעת שהסוף ממש עצוב, אבל אני פשוט חושבת שזה שפרסי ואנבת' כל הזמן חיים באושר ואושר קצת… לא מעניין. זה כאילו לוקח את כל העלילה, לועס ויורק אותה. אז אם אתם רוצים לדמיין שזה הסתיים בצורה אחרת, אז אני כותבת כאן המשך קצר, למרות שלדעתי, איך שהסיפור נגמר עכשיו זה סוף הרבה יותר טוב, למרות שהוא עצוב. אני יודעת שלפעמים אתה ממש כועס על הכותב שהוא עושה שהדמויות הראשיות מתות, אז אני ארשום כאן למטה עוד סיום, למרות שהוא יצא קצת מאולץ.

___________________________________________________________________

"אנבת'?" היא שמעה קול עמוק לידה. היא התבוננה במקום שממנו הגיע הקול, וראתה נער בעל שיער שחור ושקי שינה מתחת לעיניו . "ניקו?" שאלה וחזרה לבעוט באבנים. היא נהגה לעשות את זה הרבה בזמן האחרון. להתבודד, להסתגד, ופשוט לנסות לחשוב מה פרסי היה רוצה שהיא תעשה.

"אב- כלומר האדס, הוא.. נתן לי מתנה." אמר ניקו בהתנשמות. היא הרימה אליו מבט באיטיות.

"אממ?" שאלה.

"הוא.. הוא אמר שהוא לא אמרו לעשות את זה, אבל כיוון שגם פוסידון, אפרודיטה, ארטמיס, אפולו, הרמס, דמטר והפייסטוס הסכימו פה אחד שזה גמול הוגן אחרי כל השירות שעשינו להם-"

"השירות עם קרונוס? או גאיה? או עם לוקי?" שאלה אנבת' בהתחכמות, עד שהבינה שככה בדיוק פרסי היה עושה, וחזרה להביט באבנים.

"לוקי?" שאל ניקו בהרהור. "לא משנה, מה שחשוב זה, שאת זוכרת שבסוף מלחמת הטיטאנים, הם הציעו לפרסי חיי אלמוות?" אנבת' הרגישה צביטה של אשם על כך שפרסי לא אמר להם 'כן' באותו הזמן. "אז, הם אמרו שאולי במקום חיי האלמוות, הם, את יודעת, יחזורו אותו מהמתים." אמר ניקו בזהירות. עיניה של אנבת' אורו, והיא חשה גל של התרגשות.

"פרסי חי? הוא כאן? כולם כבר יודעים על זה?" שאלה בהתרגשות.

"כן, פרסי חי. וכן, הוא ממש כאן." אמר ניקו והרים ידיים. 

"אמרתי, הוא ממש כאן." אמר שוב,מציין כל מילה בהדגשה. נשמעו רישרושים, ופרסי נפל עם הפנים בחול. "אוי סטיקס." קילל. אבל לאנבת' לא היה אכפת אם הוא מלוכלך או נקי, יפה או מכוער; היא ראתה רק אותו. את פרסי שלה, שסירבה בכל ליבה לשכוח. 

"פרסי!" קראה ורצה אליו. היא הושיטה לו יד לעזרה, כשהוא קם, היא תפסה בפרק כף היד שלו והניפה אותו מעבר לכתפה. הוא הושלך והוטח ברצפה. במקום להראות סימן כלשהו של כאב, פרסי התחיל לצחוק.

"אני היחיד שיש לו פלאשבק אל הזמן שבו את הגעת אל מחנה יופיטר כדי לקחת אותי?" שאל.

היא הקימה אותו שוב, והפעם במקום להחטיף לו על זה שעזב אותה, היא פשוט נישקה אותו. ליבה פרפר בחזה, ודבר לא שינה לה, חוץ מזה שפרסי חי. באמת חי.

___________________________________________________________________

בבקשה תגידו לי מה אתם חושבים!