סיפור הקוואמים הישנים

נ.מ. (נקודת מבט) מרינט
ישבתי במקום שלי בכיתה, היום הקדמתי בכוונה, הקדמתי בממש הרבה מאוד זמן, כדי שאוכל להשלים קצת שיעורי בית וגם כמובן להסתכל על אדריאן מגיע. ישבתי והתחלתי לעבוד, אבל מחשבותיי כל הזמן גלשו אל אדריאן, החתול השחור וזהותו של עש לילה.
כל המחשות הסבוכות הללו נקטעו בהגעה של אליה, אדריאן ונינו.
"היי." אמרתי לאליה כשהיא התיישבה לידי. הנחתי לראשי ליפול על השולחן. שלפתי את פנקס העיצובים וניסיתי לגייס השראה למה אני אתן לאליה מחר ביום ההולדת שלה. ניסיתי להתחיל לעבוד על עיצוב אבל נדמה ששום דבר לא עובד, זה הרגיש חסר תכלית, ממש כמו למצוא את עש לילה, אנחנו בחיים לא נצליח. נתתי לעיניי להעצם, למחשבותי לנדוד, לעופף למרחקים. ראיתי לנגד עיני את הקרב האחרון שלי עם עש לילה, איך אני מרגישה מלאת ביטחון בדמות שלי כחיפושית ו.... יש לי רעיון! פתחתי דף חדש בפינקס והתחלתי לעצב כמו משוגעת אחרי כמה דקות היה לי עיצוב של חולצה עם דוגמה של החיפושית המופלאה. הכנסתי את הפנקס לתיק כששמעתי את קולו של הצלצול. כשמסייה בוטייר נכנסה לכיתה היא נעמדה מול שולחנה ומחאה כפיים כדי למשוך את תשומת ליבנו.
"היום מצטרפים לכיתתנו שני תלמידים חדשים!"

היא הכריזה וכולם הסתכלו עליה בסקרנות.

"תכירו את דרק ומיה."

הסקרנות הגדולה התחלפה בשיעמום ורצון עז לחזור הביתה ולישון. שני אנשים נכנסו לכיתה. הראשונה הייתה בלונדינית עם גוונים שחורים שהיה אסוף בקוקו גבוה והשפילה את פניה בביישנות, היא לבשה חולצה אפורה צמודה שהייתה עטופה בסווטשרט לבן ומכנס טייץ שחורים צמודים. היא נעלה מגפיים חומים והתיק שלה שהיה על גבה היה בגוונים של לבן ושחור. הנער לידה לעומתה לא נראה ביישן אלא להיפך, הוא עמד זקוף והביט בכולנו במבט בוחן. שיערו היה שחור ממש ומבולגן, עיניו היו שחורות וטורדות מנוחה, עורו היה מעט כהה והוא לבש חולצה לבנה עם ציור גולגולת עליה כשמעל החולצה יש ז'קט ג'ינס עם שפיצים, על ידו הימנית צמיד ניטים, על רגליו מכנס ג'ינס כחול ארוך ותיק לבן, בניגוד לשאר המראה שלו.
"היי, אני דרק, ההורים שלי ואני עברנו לפני כמה חודשים לפריז ורק עכשיו ההורים שלי צירפו אותי לבית ספר, אני מקווה להכיר את כולכם."

אמר הנער הכהה עם התיק הבהיר- דרק וחייך חיוך מסנוור.
"ל-לי קור-קוראים ממיה וההורים שלי מ-מתו בתאונת דרכים ואני עב-עברתי לכאן לפריז כדי לג-לגור עם סבא וסב-וסבתא שלי. אני מק-מקווה להכיר את כול- כולכם חברה ש-של כולכם."

סיימה הנערה הבלונדינית ברעד והרימה את מבטה, עיניה היו פעם בוודאי ירוקות כמו עלה חדש על עץ אבל עכשיו, כנראה בגלל האבל, הן בהקו בשחור אפל, ריחמתי על הילדה המסכנה.
"מיה ודרק, שניכם תישבו אחד ליד השני בשורה האחורית שם."

גברת בוסטייר הצביעה על השולחן בשורה של לילה.
"ועכשיו...."

אמרה גברת בוסטייר והתחילה ללמד. השיעור נמתח ונמתח עד שלבסוף הגיע המושיע הגואל, הצלצול. מיה ישר ארזה את חפציה בזריזות ורצה החוצה. אני ואליה מיהרנו כדי להשיג אותה ולדבר איתה, לעודד אותה. ראיתי אותה נכנסת לתוך מכונית אפורה עם דוגמא שנראתה כמו פרווה של חיה אפורה, מה שהיה דיי יפה.
"להתראות מיה!"

קראתי בקול ונופפתי לכיוון המכונית המתרחקת. ראיתי דרך השמשה האחורית שמיה מצמידה את פניה לשמשה ומנופפת גם בחיוך רחב. הסתובבתי וחזרתי הביתה. במהלך ההליכה חשבתי על קופסת המופלאים החדשה שמאסטר פו העביר אליי. על הטעות שעשיתי שבגללה עלו עליו, שבגללה הכל קרה. שבגללה מאסטר פו איבד הזכרון שלו ואם תיגמר לי האספקה של ההעצמות, מצב השחייה או מצב הטיסה, אני לא יודעת איך לתרגם את זה ולא מכירה מישהו שיכול, וגם הספר עצמו אצל מר אגרסט, התרגום בטאבלט של המאסטר בידיו של עש לילה, ככה שהוא יכול להכין בעצמו את ההעצמות, שזה ממש רע. חשבתי על זה שבקרוב יש נשף בבית הספר. כן, גם אני לא מצליחה להבין אבל הכל אבל בנים יכולים להזמין בנות, אז המסקנה היא שזה בזוגות. התחלתי לעבוד על עיצוב שמלה. רציתי שהיא תהיה מושלמת, הרמתי את ראשי וקלטתי שכבר עברתי את הבית שלי. נאנחנו והסתובבתי. כשנכנסתי הביתה ישר חיבקתי את ההורים שלי ועליתי מהר למעלה, נחושה לקבל קצת זמן לעיצוב שלי. אחרי חמש דקות אליה התקשרה אלי.
"היי אליה."

אמרתי ונשכבתי במיטה שלי.

"תקשיבי, גיליתי ממש עכשיו שלמיה יש מחר יום הולדת, מחר!"

אמרה אליה, ואני עשיתי סלטה במיטה.
"צריך להכין לה מתנה."

אמרתי מהר, וקפצתי על רגלי, למרבה צערי נחתתי בתנוחה מאוד כואבת, ונאנקתי בכאב.
"מרינט! מרינט מה קרה?!??"

שאלה אליה בבהילות.
"נחתתי לא טוב..."

עניתי בקול חלש כשאני מלטפת בזהירות את הרגל שלי.
"מה נכין לה?"

שאלה אליה.
"אמממ, אולי........ כובע? "

שאלתי, ויכולתי לשמוע דרך הטלפון שהיא נאנחת וממלמלת: "מרינט, מרינט מרינט."
"מה עשיתי לא בסדר הפעם?" שאלתי.
"ההורים שלה מתו לא מזמן, כובע?! צריך לתת לה משהו יותר משמעותי שאולי יעודד אותה, כמו שאם משהו כזה היה קורה הייתי נותת לאחיות שלי בובות או משהו כזה, לא כובע!"

צעקה אליה עלי בטלפון.

"מצטערת שדיברתי ככה, פשוט.... כובע?!"

היא התנצלה אחרי כמה רגעים מתוחים.
"זה בסדר, אז מה נקנה או נכין לה?" שאלתי ורעיון עלה בראשי.

"מה אם ניתן לה מהמקרונים של ההורים שלי? הם טעימים ויוכלו לעזור לה להתנחם." אמרתי, ולפני משך הזמן שאליה לא אמרה דבר, הנחתי שהיא חושבת.
"האמת זה רעיון מצוין מרינט, תביאי למחר הרבה מקרונים בשקית יפה."

היא אמרה.

"כמה בערך ל-"

אליה ניתקה את השיחה וקטעה את מילותיי. נאנחתי ונשכבתי על המיטה שלי, ואז ישר הזדקפתי ורצתי למטה כדי לעזור עם המקרונים למיה.

		הפרק הבא