האבל הנורא

הלכנו ברחוב, משלבים ידים, ליבנו פועם בקצב אחיד.

אין לזה סוף, הרגשנו את זה, זה לא עומד להיגמר, זה ימשיך וימשיך, עד שיהרוג אותנו. כי אין לזה סוף.

המשכנו ללכת, מנסים לאסוף כל נשימה נרעדת, עד לזמן שבו זה יקרה. עד לזמן שבו ניפרד.

ניסינו לדבר, אבל לא הצלחנו. כל פעם שפתחה את פיה שמעתי צילצולים באוזני, וכך גם היא לגבי. הדר היחידה לתקשר הייתה באמצעות לחיצות ידיים,

אחת ועוד אחת, ככה ממשיכים.

חשבנו שאם נלך לאט, אז זה יתן לנו עוד זמן, אבל הזמן שזה נתן היה מלא כאבים, זיכרונות ומחשבות, שניסינו לשכוח. 

זה היה אמור להיות רק אני. היא התנדבה לעזור לי להקל על כאבי. היא פתחה לי עולם שלם, חדש וגדול. היא גרמה לי להרגיש ביטחון.

הדקות עברו, ואנחנו עדין הולכים ביחד ידינו שלובות. התבוננתי בה, היא פתחה את פיה, אבל אני שמעתי רק ציצוף נוראי וארוך. ניזכרתי בו, וכאב הציף אותי.

אני כל כך השתוקקתי לשמוע את קולו. רק עוד פעם אחת. אחת ויחידה.

אחרי המלחמה במחלקת המסתורין, נשארתי לבד. ריק מבפנים. בלי שום עוגן, חוץ ממנה. 

בפעם הבאה שפתחה את פיה, שמעתי את קולה המתנגן. 

"הארי, הכל יהיה בסדר. אתה עוד תראה." אמרה ולחצה בידה על ידי. "אני מבטיחה." 

אני האמנתי לה. לא ניסיתי לשכנע את עצמי. פשוט האמנתי, בלי קסם ובלי כלום.

המשכנו ללכת בחשיכה, מאזינים לקולות הציפורים מעלינו. השמים היו שקטים, הרחובות היו רקים, וחלונות הבתים סגורים. לא יכולתי לדמיין דבר נורא יותר.

התחלתי לראות את זה, ודמעות טישטשו את שדה ראייתי. אני לא יכולתי לשאת את המחשבה לחזור לכאן, אבל משהו, כמו דייג המושך בחכה, משך אותי הנה.

המקום הנורא, רדוף הזיכרונות, כיכר גרימולד מספר 12. רעד עבר בגבי. לא הצלחתי לשאת את זה. הנחתי זר פרחים על דלת כניסה, ולחשתי. לחישה שקטה ומלאה אבל.

"להתראות, סריוס."