החברה האבודה

"ניקו, מה קרה שם?!" שאלתי אותו בכעס כשהגענו הביתה. 

"אם הוא לא היה מתערב…" מלמל ניקו.

"ניקו! מי זה היה?! אתה מכיר אותו? איך הגענו לכאן כל כך מהר?!"  כמעט צרחתי מרוב כעס, אבל ניקו רק הביט בי בעצב.

"בואי." אמר. "אני צריך לקחת אותך… למקום מיוחד." את המילים האחרונות הוא אמר בשקט.

אבל לי כבר נמאס. נמאס לי לא לקבל הסברים. הרמתי את ידי.

אני לא בטוחה מה ציפיתי לעשות, אבל ניקו פער את עיניו. ואני הבנתי מה קורה.

כמו הצללים שניקו יצר, גם אני יצרתי, רק שהצללים שלי היו יותר שמחים ועליזים, ואיכשהו גם יותר אפלים ועמוקים.

ניקו הרים את ידו בניסיון לגבור על הצללים, אבל אני לא ויתרתי. התרכזתי בצללים בכוח, מנסה להינמס בתוכם… לשחזר את ההרגשה שהרגשתי כשניקו לקח אותי איתו.

ואז זה קרה. רק מהר יותר, חזק יותר, מרשים יותר.

קול פיצוץ ענק קרע את האוויר, וצללים ציירו דמויות סביבי.

הרגשתי תחושה אפלה מתערבלת בתוכי. פתאום הופיע מולי גליל נייר טואלט. נייר טואלט? 

לפני שהספקתי להבין מה קורה, ראיתי מולי נער זועף משלב ידיים בכעס. 

"אז אני מבין שאת חצי אחות שלי, אה?" שאל, ואני התעלפתי, עדיין שומעת צלצולים באוזניים.

מליון סליחות על זה שלקח לי כל כך הרבה זמן להעלות עוד פרק! מחילה! 

ת.ב.?

הפרק הקודם		הפרק הבא