חרטות יוצרות עולם

הנחת היסוד של הפאנפיק: לאחר שנרצח על ידי אול פור וואן, אנחנו יודעים שיואיצ'י נשלח ל'ריק' (המקום השחור שמידוריה מגיע אליו בחלום שלו בתחילת עונה 5). קאנונית, המשתמשים האחרים מופיעים בריק בדיוק כמוהו, אבל לצורך הפאנפיק יואיצ'י נותר לבד בריק לאחר שנרצח בכל 200 השנים שעברו בין מותו לבין מידוריה שמקבל את וואן פור אול :)

- מכיל איזכורים קלים למערכת יחסים בין יואיצ' לקודו.

- טריגרים: רצח, מערכות יחסים רעילות מרומזות, שנאה עצמית.

- הערה: בתקופה של יואיצ'י, תכונות/קוסאי/קווירקס נקראו 'יכולות מטא' ('יכולות יוצאות דופן', בתרגום חופשי) ולכן זהו המונח שבו אשתמש כאן. כמו כן, הפאנפיק לא עבר ביטוא - אם אתם מוצאים שגיאות, אנא תהיו נחמדים ותיידעו אותי עליהן בתגובות! D:

©אקדמיית הגיבורים שלי שייך לקוהיי הוריקושי ואני לא מרוויח כסף מכתיבתו או פרסומו של הפאנפיק הזה.

קריאה מהנה!

I.

הריק אפלולי כתמיד, על הגבול בין חשכה מלאה לאפרוריות מרצדת של מסך טלוויזיה שבור, כשיואיצ'י שיגאראקי יושב על צוק בקצהו של העולם הלא קיים שהוא אימץ לעצמו וחושב.

   ידו הייתה עלולה לרעוד, אם עדיין היה אמיתי. ריאותיו ישרפו, גופו ירעד מחולשה - אבל יואיצ'י כבר לא אמיתי, ולכן שאריות האנושיות המנחמות הללו נזלו מבין אצבעותיו לפני דקות על גבי שעות על גבי ימים על גבי שנים ועכשיו דבר לא נותר.

   הוא יכול לראות, בטח, גם אם אין על מה להסתכל. הוא יכול להזיז את רגליו בפקסימיליה של צעדים, למרות שגופו הוא ערפל המתחזה לבן אנוש והנוף לעולם אינו משתנה לא משנה כמה הוא הולך. הוא די בטוח שהוא יכול לשמוע, אבל עבר זמן מה מאז הפעם האחרונה שבה דיבר לעצמו כדי לבדוק. כן, כל החושים האלה קיימים, אבל השאר הופרדו ממנו כאילו מעולם לא היו שלו מלכתחילה.

קווצות השיער החיוורות שנופלות על עיניו אינן מציקות לו יותר, ובכנות, הוא לא היה יודע שהן שם אלמלא ראה אותן בכל פעם שפתח את עיניו. הטמפרטורה לא קיימת, פיו חסר כל טעם כשהוא מנסה לבלוע רוק, וידיו הן (לכל דבר ועניין) חסרות תועלת בניסיון להרגיש דברים. גם כאב לא עובד.

כלום.

   הוא גם לא יכול לישון. הוא מתגעגע לזה יותר מלכל השאר, אולי אפילו יותר מהצורך לנשום. מפלצות הן אלה שלא צריכות לישון ולאכול וכל הדברים הקטנים שהופכים דמות אדם לבן אנוש, ויואיצ'י לא רוצה להיות מפלצת. הוא לא רוצה להפוך לדבר שממנו ברח במשך רוב חייו: קר, אגואיסט, סוציופת, בדיוק כמו אחיו.

   הוא לא ירשה לעצמו ליפול.

   (עמוק בפנים, הוא חושב שהוא כבר נפל לפני הרבה מאוד זמן.)

   הוא עדיין יכול להרגיש את רוח החושים שאבדו לו, כיוון שהם לא אבדו לחלוטין: הם רק מושתקים, מופרדים ממנו על ידי קיר זכוכית עבה ורצונו של אל הצוחק מלמעלה. הם צועקים עליו שהם שם אם רק יזכור להשתמש בהם, אבל הצליל נשמע כמו שהוא נשמע מתחת למים ויואיצ'י קיים כאן יותר זמן ממה שחי בעולם האמיתי: הוא שכח.

   הכל באשמתו. באופן אירוני, הנחמה שמביאה לו הכרה בעובדה הזו היא הנוחות הכי גדולה שהוא נותן לעצמו להרגיש.

   הוא שרוי במצב של קיפאון, רוח נצחית ולא מוחשית של עצמו כשמת. נרצח. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות בחופשיות זה לחשוב, אז זה הדבר היחיד שעשה במלניום שעבר מאז שהגיע לכאן. 

   הוא התבונן בעצמו מספיק כדי להודות שזו שיטת הענשה עצמית, דרך להפחית את האשמה שפועמת תחת עצמותיו כמו יצור חי. לא לתת לעצמו לעשות משהו טוב יותר מאשר לענות את עצמו על חטאיו והדברים שיכל היה לעשות טוב יותר. כל ההזדמנויות שהוא החמיץ, הסימנים שהוא פספס...

   כל הדברים שיכלו להימנע אלמלא היה אידיוט בגוף שפונה נגד עצמו. האנשים האדיבים שאליהם הועברה הקללה שלו לא ידעו למה הם נכנסים. אף אחד חוץ מיואיצ'י לא יודע. הקללה הזו הורסת את הגוף, מרעילה את הורידים ומחלישה את העצמות, כולאת אותך כצופה בגופך בעוד שהיא שואבת את הנשמה שלך פנימה כשלא נשאר בך מספיק כדי להתנגד.

   ויואיצ'י כלוא כאן, בלי היכולת להזהיר נפש לגבי מה שהקללה גורמת אליו. לנצח צופה במה שחוסר הפעולה שלו הביא על גורלם של אנשים שיכלו לחיות אלמלא הציבו את עצמם כמגן בין אחיו לאחרים.

   המשתמש השמיני נאלץ לחיות מבלי ליצור קשרים אנושיים מאז שחגג שמונה עשרה. למשתמשת השביעית הייתה משפחה. המשתמש השישי בקושי חגג עשרים במותו. המשתמש החמישי היה נשוי, פעם. המשתמש הרביעי היה בגיל לצאת לפנסיה ולראות את העולם - לא להיות ניצוד עד המוות. והמשתמש השני…

   זה אנוכי עד כדי חלחלה, אבל יואיצ'י לא אוהב לחשוב עליו. גם אחרי שאדיבותו של השני הייתה הדבר היחיד שהציל את יואיצ' מכליאה, הוא מעדיף לדחוק את השני מדעתו ולעולם לא לחשוב עליו שוב למרות שגורלו הוא אחד מהחטאים הגדולים ביותר שיואיצ'י אחראי להם, ממש אחרי אחיו.

   גם על אחיו יואיצ'י לא אוהב לחשוב.

מה שיטת ההענשה העצמית הזו שווה אם הוא ממשיך להתחמק מהתמודדות עם הנושאים הקשים?

   כלום. 

   בדיוק כמוהו.

II.

מפעם לפעם, הוא מנסה להיזכר בתקופה שבה חי. זמנים שבהם היה יותר אופטימי. יותר נאיבי. יותר הירואי. יותר. יואיצ'י של העבר היה נגעל מיואיצ'י הנוכחי; שקט כקבר ומובס כגבעול שנמחץ על ידי רוח אכזרית, אדיש לכל דבר - אפילו לנסיונות הכושלים להרוג את אחיו, למרות שהם הסיבה שהוא תקוע כאן. יואיצ'י הנוכחי רק רוצה למות, והוא היה מוצא דרך לעשות זאת מזמן אלמלא האשמה שאוכלת את ליבו כמו תולעים בתפוח רקוב. 

   יואיצ'י של העבר… הוא רק רצה לשמח אנשים.

   הוא אף פעם לא היה אדיש. תמיד רץ לסכנה, כל כך מגן על האנשים שדאג להם. תמיד כל כך בטוח באמונותיו ובפעולותיו, בעל נחישות שיכלה לפקד על צבא שלם. הוא היה כך בטוח שיוכל להביס את אחיו בסופו של דבר, מאמין אמיתי בצדק מספרי הקומיקס הישנים שלו, אבל החיים הם לא ספרי קומיקס ויואיצ'י הזה מת.

   מאתיים שנים עברו ואול פור וואן עדיין נושם בזמן שיואיצ'י לא, בזמן שיואיצ'י תקוע בכלא שקט ובודד בו הוא רק רוח, צל; לא יכול להיראות או להישמע על ידי אחרים מלבדו.

   ובסופו של דבר, אולי המקום השפל הזה כן מגיע לו. למרות האנוכיות המוטבעת בפעולה, יואיצ'י מריר. מריר, כיוון שהאחרים לא הצליחו להביא לסוף שלטונו של אחיו למרות הזמן שעבר. מריר, כי הוא אף פעם לא מצליח לא משנה מה הוא עושה .

   וגם האחרים לא. 

   זה כואב, כי הוא ציפה מהם ליותר. כואב, כי הוא הרשה לעצמו לקוות והם נכשלו מבלי לדעת שיש להם ציפיות לעמוד בהן. השני מת בעודו מנסה, בעודו מתאבל, ולנצח יואיצ'י יאשים את עצמו. השלישי, הרביעי, החמישי… מותם לא קשור אליו ישירות, בניגוד למותו של השני, אבל הוא עדיין לוקח על עצמו את האשמה. בעיקיפין, הוא הסיבה שעכשיו הם כולם מתים.

   כל יורשיו מתו בזה אחר זה מול אחיו בנסיבות טראגיות, עד המשתמש השמיני - חריגה, תמיד מתנגד לסטטיסטיקה. הילד של ננה הוא היחיד ששרד מספיק לאחר הקרב שלו כדי לראות את הזריחות הבאות, אבל העובדה שהוא שרד לא אומרת שהוא ניצח בקרב ואול פור וואן שרד גם הוא.

   יותר מכונות מבן אדם, אבל שרד.

   ויואיצ'י כל כך מתרעם, כל כך מאוכזב, למרות שאין לו את הזכות - כי זה לא שהוא בעצמו עשה טוב יותר בקרב מול אול פור וואן. הוא מת, בן עשרים ושלוש ורק בקושי הספיק לחיות לפני שזה נלקח ממנו (כמו כל דבר אחר) על ידי אחיו הגדול.

   גם למחשבות האלה אין לו זכות.

   לא כשהמשתמש השישי של הקללה מת לפני גיל עשרים, עדיין ילד וכבר נאלץ לסבול כל כך הרבה. לא כשהמשתמש השמיני הפסיק לחיות כמו שצריך במשך הרבה מאוד זמן. לא כשהמשתמשת השביעית נלקחה מחייה בכזו פתאומיות, השאירה מאחור את המעט שנותר מהמשפחה הקטנה שיצרה לעצמה.

   לא כשהשני מת רק בגלל יואיצ'י.

   לא כשכל זה קרה באשמתו: הוא האחד שנולד עם יכולת-המטא האחראית לכל זה. הוא זה שהחליט להעביר את הנטל הלאה, ובכך גרם להרס של כל כך הרבה חיים.

   למרות הבושה הספציפית הזו, הוא עדיין לא יכול שלא לחשוב שאם רק השמיני היה מתאמץ קצת יותר, עושה את הטוב ביותר שהוא יכול, תוצאת הקרב הייתה שונה. אולי המשתמש השמיני יהיה מת עכשיו, אבל כך גם אחיו; אז לפחות השמיני ימות למטרה טובה ולא ימשיך את מעגל הסבל הזה של יצירת גיבורים גדולים בשביל להכין אותם למות.

   ויואיצ'י יודע שכל אלה הם דברים סוציופתיים לחלוטין מצידו לחשוב, אז הוא מדחיק ובאמת משתדל לא לחשוב עליהם בדרך כלל. הוא מתעב את הצד הזה בו, הצד שדומה יותר מדי למפלצת שאיתה הוא חולק קשר דם, כמעט כמו שהוא מתעב את המפלצת האמורה. 

   הצד הזה בו שתמיד חוזר, לא משנה כמה פעמים הוא דוחף אותו לבורות העמוקים ביותר בנשמתו.

   הצד הזה בו שהוא שום דבר כמו מה שגיבור אמור להיות, וזו מכה להבין שהוא כבר לא רואה את עצמו כגיבור.

   מה הוא חוץ מחובתו כגיבור?

III.

לפעמים, יואיצ'י שוכח. 

   זה לא יותר מדי מפתיע, למעשה. השנים עוברות באותה שגרה מונוטונית, ולפתע הוא מבין שהוא שכח את הטעם של בראוניז או את פני הוריו. החלק הזה לא מאוד נורא, כי השניים האלה מעולם לא מילאו תפקיד משמעותי בחייו והוא מעדיף לשכוח אותם אם הוא חייב לשכוח משהו.

   אז כן, לשכוח את הפנים של ההורים שלו זו לא מכה כל כך גדולה, וגם לא לשכוח את הפריסה הפנימית של חנות הקומיקס שאהב כנער, אבל זה נהיה רציני כשהוא שכח את המראה של הצלקת של המשתמש השני.

   הוא נהג ליחל שיוכל להעביר את אצבעותיו על הצלקת הזו, ואז בילה חודשים שלמים בלעשות בדיוק את זה עד שאדמומיות נבוכה כיסתה את פניו של השני והוא היה…

   יואיצ'י שכח.

   הוא שכח את זה. כל הזכרונות הקטנים האלה, שלא שווים הרבה לבד אבל אומרים המון כשהם יחד. אחראיים לכל כך הרבה רגשות ותוצאות - והם נעלמים בזה אחר זה, חומקים מבין אצבעותיו כמו טיפות מים. הוא תמיד מפחד שבסופו של דבר, הוא ישכח הכל. מי הוא, מה הוא, מה הוא עשה. 

   הוא לא יכול לתת לזה לקרות, אז הוא פיתח הרגל: בכל פעם שהוא חש בעוד פער זכרונות שלו, הוא מזכיר לעצמו הכל עד שהוא חושב שהמוח שלו מרגיש חזק יותר. 

   הוא יואיצ'י, השם שבחר לעצמו כשהיה נער ויואוטו הפך לקשור ליותר מדי זכרונות כואבים. הוא יואיצ'י, שמשמעותו 'בן ראשון' למרות שיש לו אח גדול, כי אחיו בגד בכל זכר לקשר דם ביניהם.

   הוא יואיצ'י ויש לו שיער לבן ועיניים ירוקות שזוהרות בחושך וחיבה עמוקה לקומיקסים. הוא יואיצ'י, הבחור החולני שלקח יותר מדי על כתפיו ומת - ממטיר את האחריות שלו לאנשים שראויים ליותר. הוא יואיצ'י והיה לו חבר, פעם, שהיה לו שם יפייפה שאבד לזמן אז עכשיו הוא רק המשתמש השני. האדם השני שקללתו של יואיצ'י פגעה בו, ישירות אחרי עצמו.

   הוא אהב אותו. הוא הוביל למותו. הוא הוביל כל כך הרבה אנשים למותם. היה לו אח, אבל אחיו מת בגלל יואיצ'י והפך לאדם איום שהוא לא מזהה יותר.

   הכל באשמתו.

   להזכיר לעצמו דברים בדרך כלל עובד, אבל הוא עדיין שוכח את צבע השיער המדויק של השני, איך שלג נראה, מה הריח של שוקו חם, שמו של צב המחמד שהיה לו כילד - ולמרות כל החורים הריקים האלה, כל ההפסדים האלו, פניו של אחיו הגדול נשארות חדות וברורות במוחו עד למיקום נקודת החן על הסנטר שלו.

   זה לא שאפשר לשכוח את פניו של הרוצח שלך בכזו קלות, אחרי הכל, אבל לפעמים יואיצ'י מקווה ומקווה ומקווה שהוא כן היה שוכח את כל השאר באחיו: את החיוכים העדינים שלו, העובדה שהוא נהנה בכנות להקשיב ליואיצ'י מספר לו על תחומי העניין שלו, איך שהוא תמיד פינה זמן ליואיצ'י למרות שהיה עסוק.

   הוא יודע שאחיו לא מפלצת, לא באמת, וזה הופך את הכל לכך כך הרבה יותר קשה. אם רק הוא היה מאמין בכך במלואו, אם רק הוא היה שוכח, הוא לא היה מרגיש אשמה על לחשוב לחייך כשהאחד שטיפל בו וגידל אותו ימות - האחד שהוא גם רוצח חסר רחמים שניסה עשרות פעמים לכלוא את יואיצ'י עצמו, האחד שהרס את ילדותו.

   האחד שרצח אותו.

   ובאותה נשימה, האדם ששם על יואיצ'י פלסטרים כשהשתפשפו לו הברכיים, האדם שקנה לו קומיקסים, האדם שניחם אותו כשבכה והאדם שבכה בעצמו כשגורלו של יואיצ'י למות נקבע. כי אול פור וואן תמיד היה ותמיד יהיה חבורה של סתירות, בלתי מובן לאף אחד - אפילו לא ליואיצ'י עצמו, וכך הוא מקווה שזה ישאר. אחיו הגדול יקח את סודותיו לקברו.

   רק מפלצות מבינות מפלצות אחרות, ויואיצ'י לא מפלצת - גם אם הוא חולק תכונות משותפות עם הדבר שאחיו הפך אליו. 

   חמדן, תמיד רוצה יותר ויותר ויותר לא משנה כמה כבר נתנו לו.

   חייב להרגיש שליטה בסיטואציה, או שידיו יעקצצו ושיניו יחרקו והלב שלו יפעם חזק מדי כי חוסר שליטה גורם לו להרגיש אבוד - בדיוק כמו הילד החולה והחלש שהיה פעם, כלוא בכספת שהוא לא יכול לצאת ממנה.

   התכונות האלה גורמות לו לחשוב על עצמו כאדם נורא, כי הוא יודע בדיוק ממי הוא לקח אותן - אול פור וואן, בתקופה שבה שניהם היו אחים אמיתיים והוא היה האדם שיואיצ'י העריץ. מה יכול להיות טוב בדבר שיש לרוצח?

   יואיצ'י זוכר שהוא פעם צבע את שיערו הלבן לשחור בצבע שיער זול, בשירותים של תחנת דלק, רק כי זה אותו צבע השיער שלאחיו יש. צבע השיער הנדיר והלא טבעי, שמסמן את שניהם כתועבות וקרובי דם.

   הוא צבע אותו לשחור ואז התחרט על זה מייד כי האדם שראה במראה אינו הוא. השיער שלו לבן והוא ישאר לבן, כי לא משנה בכמה צבע ועדשות הוא יכסה את עצמו - בפנים, הוא עדיין יהיה אותו אדם מלוכלך, מוכתם, השתקפות מראה של מפלצת.

   השיער שלו לא משנה כלום, אז הוא לעולם לא צבע את שיערו שוב לאחר שהצבע דהה.

   המשתמש השני, עדיין רק בן ברית יקר אז, כיבד את החלטתו ומילמל שלפחות יואיצ'י ניסה, וזה יותר ממה שהרוב יכולים לומר. חודשים לאחר מכן, הוא הודה שהוא בכל מקרה יותר אהב את יואיצ'י עם השיער הטבעי שלו - ולמרות שזה אידיוטי ורכרוכי, זה ניחם את יואיצ'י יותר מהכל: אם אפילו מישהו אחד יכול למצוא משהו יפה בתכונה שמשותפת לו ולמפלצת, יואיצ'י מניח שזה בטח לא כל כך נורא כמו שהוא חושב.

   השיער שלו בסדר כפי שהוא - זה הוא שהבעיה כאן.

IV.

ליואיצ'י יש הרבה חרטות על הרבה מאוד דברים יחסית לאדם שאפילו לא חגג עשרים וחמש. הרבה דברים שיכל לעשות אחרת. הרבה נקודות שאם רק היה יותר בוגר בהן, יותר חזק, פחות אנוכי - העולם היה טוב יותר עכשיו.

   אבל הוא לא היה. הוא היה נער שלא ידע למה בדיוק הוא נכנס, שנרשם להילחם בזירה מול אחיו ורק לאחר מכן גילה שמדובר בשד. כריש מול דגיגון, אריה מול ארנב,  בז מול שפירית - היה ברור מראש מי ינצח.

   זה לא אומר שהוא לא אשם.

   אם לא בזה, אז בעשרות דברים קטנים אחרים. הרבה יותר. הרבה יותר מדי חרטות עבור חיים קצרים כמו שלו - לא שזה מפתיע.

   הוא אשם בכך שמת לפני זמנו, חלש מדי ועוד לא הספיק לעשות את כל מה רצה לעשות בחייו. לא שם לב לסימנים המעידים למה אחיו הופך, שלא עצר אותו לפני שחצה את הקו והפך לבלתי ניתן לגאולה. הוא אשם בכך שהוכנס על ידי אחיו לכספת לאחר ניסיון הבריחה הכושל שלו ונשאר בה הרבה יותר מדי זמן, לכוד כמו נסיכה במגדל שלה: חלש מדי בשביל לצאת בעצמו. הוא אשם בכך שכמות האנשים שגרם למותם גבוהה מאלה שהוא הציל. הוא אשם בכך שברח לאחר הקרב שלו עם המשתמש השני במקום לדבר כמו מבוגרים מתפקדים ולעולם לא הספיק לתקן את הטעות הזו, כי נרצח לפני שיכל.

   הוא אשם בכך שלא הציל יותר אנשים כשעוד הייתה לו הזדמנות, שהשאיר יותר מדי אנשים טובים לדמם למוות לבדם. אם הוא לא יכול להציל אדם אחד שנמצא מולו, איך יואיצ'י יכול לקרוא לעצמו גיבור? הוא לא יכול, כי הוא לא גיבור. הוא פתטי, עלוב, פסל חימר מעוות שנוצר בדמות אול פור וואן. תמיד כמוהו - אבל אף פעם לא מדויק, תמיד רק חיקוי.

   רוח של אדם חי חיה בפניו שלו, מתעכבת בצללים, ויואיצ'י לא יכול לעשות דבר כדי לשנות זאת. הוא המת מביניהם, אבל רוחו של החי רודפת אותו. האירוניה בזה מספיקה כדי לגרום לו לייחל שהייתה בו מספיק אש בכדי לגייס צחוק. אם היה לו קבר, הוא היה מתהפך בו.

   הוא מת ולנצח יהיה, ומעניו הם שדים ורוחותיהם של אנשים שיואיצ'י לנצח יהיה חייב להם, רוחותיהם של אנשים שירדפו אותו כל עוד חלק ממנו עדיין קיים כ לעולם לא יוכל לפדות את החוב שצבר.

   יואיצ'י לעולם לא יוכל לכפר על כל מה שעשה. זה בסדר. 

   זה בדיוק מה שמגיע לו.