מיתולוגיה בהוגוורטס ^-^

היום שלי היה נהדר, עד שהגיעו האנשים המוזרים בגלימות באמצע שעת הפלאפל שלי עם החברים שלי מקומה 19. הם ציפו שאני אלך איתם בלי לשאול שאלות! באמת, סדר עדיפויות. קודם פלאפל, ורק אחר כך ללכת עם אנשים משונים-ומפחידים-בטירוף-שאתה-לא-מכיר.

"תקשיבו, אנשים מוזרים." (התעלמתי מאלכס שאמר ''מוזר זה נהדר'') "אני באמצע לאכול פלאפל. ואף אחד או אחת לא יפריע לי בזה!"

"תתעלמו ממנו." אמר אלכס בגלגול עיניים. "מה רציתם?"

"אנחנו צריכים לדבר עם מר צ'ייס ביחידות. זה עניין סודי ביותר." אמרה אישה חמורת סבר.

"אתם בריטים? שאל טי ג'יי בחיוך רחב בעוד אלכס צוחק על 'מר צ'ייס'.

"כן, ועכשיו, אנחנו צריכים לדבר עם מגנס." אמר הנער עם השיער השחור והעיניים הירוקות.

"תודה רבה שלא התערבתם במלחמת האזרחים שלנו!" המשיך טי ג'יי, עדיין בחיוך.

"אני נשאר כאן. אם אתם רוצים להגיד משהו תגידו, אבל החברים שלי שומעים." אמרתי, ושילבתי ידיים.

"אממ, האמת שאנחנו צריכים ללכת. ביי!" אמר חצי נולד והוא, מלורי וטי ג'יי קמו והלכו לכיוון ולהלה. נאנחתי. אין מצב שהם פשוט השאירו אותי לבד נכון?

"טוב, נראה שרק אנחנו נשארנו." אמר אלכס בחיוך זדוני.

"ובכן, אני פרופסור מקגונגל. אנחנו קוסמים."

"אהא. ואני פנריר." אמרתי. האמת היא שהאמנתי להם. אם אני הבן של אל הפיריון והחקלאות הנורדי, למה שהם לא יהיו קוסמים?

"אין לי מושג מי זה פנריר, אבל אנחנו יכולים להוכיח. דרך אגב, אני הארי, הארי פוטר." אמר הנער עם השיער השחור.

 "ראו." אמרה פרופסור מקגונגל והפכה לחתול. זה היה יכול להיות מרשים אם לא הייתי רואה את אלכס הופך לחיות מיליוני פעמים.

"אממ, לא ממש התרשמתי." אמר אלכס. "זאת לא הוכחה שאתם קוסמים."

"אה? לא השתכנעת? נראה אותך עושה את זה!" אמר הבחור הג'ינג'י בכעס. 

ברצינות, הבחור היה אדום. ולא, לא התכוונתי לשיער, שכבר נראה לבן לעומת פניו.

אלכס חייך חיוך מרוצה ושאל: "רק חיכיתי שתבקש. חתול או כלב?"

"או. פלמינגו. הפלמינגו שלך ממש טוב." הוספתי בגיחוך.

"מצטער, רבותי, מר צ'ייס רוצה פלמינגו." אמר אלכס במשיכת כתפיים ו… הפך לפלמינגו. ראיתי אותו עשה את זה הרבה בעבר, אבל נראה שהעיניים של הארי עומדות לצאת מחוריהן. הבחור הג'ינג'י פער את פיו ככה שיכולתי להכניס את ידי לשם, בלי לגעת בשפתיו. לא שאני מתנדב.

"אני הייתי סוגר את הפה שלי במקומך." גיחך אלכס. הוא סגר את הפה. 

"עכשיו אני בטוח שהם קוסמי אופל." שמעתי את הג'ינג'י ממלמל אל הארי ההמום.

"איך…?" פרופסור מקגונגל לחשה.

"ובכן… איך נקרא לזה… קסם." אמר אלכס בפרצוף מתחכם. "יש לכם הוכחה טובה יותר?"

"וינגארדיום לביוסה!" אמרה פרופסור מקגונגל והפלאפל שלי ריחף באוויר.

"הפלאפל שלי!" צעתי בבהלה אמיתית. "אוקיי, אוקיי! אני מאמין לכם! רק תחזירו לי את הפלאפל!"

מקגונגל החזירה בתנועת שרביט קלה את הפלאפל אל הצלחת.

"ברצינות, מי שלח אתכם? ג'מבו?" שאלתי בעודי מגונן על הפלאפל המסכן קרוב אלי.

"עצבנתם את מר צ'ייס! אתם כישרוניים ביותר!" אמר אלכס ובעטתי לו בשוק.

"תפסיק לקרוא לי מר צ'ייס!"

"לא רוצה!" 

"אני אקרא לך מר פיירו!"

המבט שאלכס תקע ביט היה מסוגל לשתק פיל. אבל כבר התרגלתי למבטים כאלה.

"בכל מקרה, למה באתם לפה?" שאלתי בעניין.

"כי גם אתה קוסם. סבא רבא שלך היה קוסם מרושע." אמר הבחור הג'ינג'י בקלילות.

"מר וויזלי." השתיקה אותו פרופסור מקגונגל במבט של 'כמה-טאקט-יש-לילד-הזה'. "מר צ'- מגנס, עד לפני כשנה היה קוסם ש… התקלקל." אמרה. לא התחלה מבטיחה. חשבתי, אבל לא אמרתי דבר. "נולד לו בן, והוא פחד שהוא יתפוס את מקומו בתור הקוסם החזק ביותר. כדי למנוע זאת הוא רוקן ממנו את הקסם, לקח מחולל זמן ו-"

"מה זה מחולל זמן?" תמה מגנס.

"מן שעון חול שיכול להחזיר בזמן." ענה  לו הארי.

מגנס ענה לו במבט של 'תודה רבה, עכשיו הכל ברור!'

"ובכן, הוא לקח מחולל זמן וזרק את בנו אל העבר. הבן גדל, התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. רנדולף, פרדריק ונטלי. לפי הידוע לנו, לפרדריק יש בת, ואתה בנה של נטלי."

"וואו. לא חשבתי שזה אפשרי, אבל המשפחה שלי יותר מתוסבכת ממה שחשבתי." אמרתי בפנים זועפות, ואלכס צחקק. "אבל יש משהו שאני לא מבין; למה אתם באים עכשיו? מה אתם רוצים ממני? " 

"ואם הקוסם המרושע שלכם רוקן את הקסם מסבא של מג- סליחה, מר צ'ייס- אז למה אתם רוצים אותו לבית ספר שלכם. הוא הרי לא קוסם?" שאל אלכס. היד שלי התגנבה לג'ק. כרגע הוא זימזם בשקט, כנראה מדמיין עוד חרבות

כמו אנקלוסמוס.

"סוג הקסם הזה נשאר רק לשלושה דורות. בנוסף, שנה שעברה היה קרב שבו וולדמורט נהרג. אנחנו חושבים שאוכלי המוות - המשרתים שלו, תוכלו לקרוא להם כך, יבואו אליך או אל בת דודך כדי שתנהיגו אותם, ואני לא חושבת שהם יקבלו תשובה שלילית."

"אז בקיצור, אנחנו מזמינים אותך ואת בת דודה שלך להוגוורטס -בית הספר לקוסמים- כדי להגן עליכם." אמר הארי. "הוא בסקוטלנד." 

"אהא. אני יכול לחשוב על זה? זה די רחוק, אתם יודעים אני צריך להישאר קרוב לולהא- לפנימייה שלי." אמרתי בהיסוס.

"בוודאי. אנחנו נחזור בעוד שבוע." אמרה מקגונגל. ונראתה מסוקרנת ביותר לגבי מה שהיא שמעה, חששתי שהיא תנסה לאיים עלי, ותעיף את הפלאפל המסכן שלי שוב. "חברך מוזמן לבוא איתך, אם ירצה."

"אהא. טוב, ביי לכם, אנחנו מאחרים לארוחת ערב." אמרתי.אני ואלכס קמנו והלכו.

"רגע אחד מגנס!" אמר הארי ותפס בזרועי. "מה התכוונת לומר קודם? ולה- משהו."

חייכתי חיוך ערמומי. "ניפגש בולהאלה." אמרתי ורצתי כדי להשיג את אלכס.

משאיר את הארי מאחור, עם הבלבול, והפרופסור הזעופה.

עליתי לחדר שלי וחשבתי מה לעשות. יכולתי ללכת אל החברים שלי מקומה 19, אבל הייתה לי הרגשה שהם לא יבינו.. אז החלטתי להתקשר אל אנבת', הם אמרו שגם היא אמורה להיות בסכנה לא? 

"מה אתה עושה?" שאלה אלכס (כן, עבר יום והיא החליפה מגדר)

"מתקשר לאנבת'. הם אמרו שיחפשו גם אותה, אז גם היא בסכנה."

"אני מרחמת עליהם." אמרה אלכס בעצב מסוים.

"על מי?" שאלתי. לפני כמה זמן סיפרתי לאלכס את כל הסיפור של אנבת', איך היא הבת של אתנה, אלת החוכמה והקרב היוונית, ואיך שבגיל שבע היא ברחה מהבית ("רואים שאין ביניכם דמיון." העירה אלכס. מה שממש לא היה נחוץ) ופגשה את תאליה ולוק, ובמשך כמה זמן הם שרדו ביחד והיו משפחה. איך שהיא מצאה בית במחנה החצויים, ובסוף התברר שלוק בגד בהם. בהתחלה התלבטתי אם לספר לה על מה שקרה לה כשפרסי נעלם, אבל בסוף סיפרתי לה. כי אני כל כך נחמד, נכון? (שיעול, שיעול) ובאמת סיפרתי לה. איך שפרסי נעלם, ואנבת' הייתה צריכה למצוא את אתנה פרת- משהו כדי להשיב את השלום בין מחנה יופיטר למחנה החצויים, על המסע שלהם בטרטרוס, ועל איך שהם הביסו את גאיה. "על אנבת' ופרסי?" שאלתי.

" לא. על מי שינסה לפגוע בהם." אמרה אלכס בכובד ראש. צחקתי כמו שלא צחקתי זה ימים- עד שהיא נתנה לי אגרוף בצלעות. איזה כיף זה חברים, נכון? 

"פשוט תתקשר אליה כבר!"

"טוב טוב, בסדר.." אמרתי והושטתי יד אל הטלפון שלי וחייגתי את המספר של אנבת'. שמעתי את הקול שלה מעבר לקו אחרי שני ניסיונות. כמו שאומרים, שלוש זה מספר מזל.

 "מגנס?" 

"האחד והיחיד."

"מגנס-יא-דביל-הבהלת-אותי-עד-מוות-למה-אתה-לא-עונה-לטלפון?" היא ממש ירקה את המילים, מבהירה כל אות.

"כי...אנשים משונים ניסו לצרף אותי לאיזה מקום מוזר בזמן שעת הפלאפל הקדושה?" ניסיתי.

נראה שזה רק הדאיג אותה עוד יותר. "גם אותך? הם הגיעו אלי בבוקר.. הם אמרו ל שאני צריכה לבוא לבד, ושאסור לי להביא את פרסי."

"באמת? לי הם הרשו להביא את אלכס. כנראה כי אנחנו כאלה חמודים ביחד." אלכס בעטה בי.

"אי! זה כאב!" צעקתי.

"מגנס? מגנס מה קרה?!" נחרדה אנבת'.

"כלום - אח - אלכס סתם - אאוץ - מתעללת - איה - בי."

"הרבה יותר הגיוני."

"הי!"

"טוב, אני בכל זאת באה לשם עם פרסי… אחרי טרטרוס, אני לא חושבת שאני יכולה לעזוב אותו." האמת שהבנתי אותה. היא סיפרה לי מה קרה לה שם, ואם אני הייתי עובר את זה במקומה, גם אני לא הייתי עוזב את פרסי. אוי נו, הבנתם למה התכוונתי. 

"טוב, אז נגיד להם שאנחנו נבוא?" שאלתי.

"כן. מקסימום. נוותר על זה- כלומר- אם הם לא ירשו לפרסי להשתתף, נעזוב."

"מקובל עלי." הסכמתי.

"וגם עלי." נדחפה אלכס.

"אלכס?" שאלה אנבת'.

"תתעלמי ממנה." אמרתי, היא צחקקה. 

"טוב." 

"אז.. בי."

"בי."

"ב-בי." נדחפה אלכס. שוב.

"עופי מפה!" צעקתי עליה ודחפתי אותה.

היא צחקה ויצא מהחדר.

אוקי שוב? חזרנו לאותו מצב? אני אוכל פלאפל, והם שוב מפריעים לי?

"תקשיבו, זה תמיד חייב לצאת על זמן האוכל? כאילו באמת, בנאדם." זעפתי.

הארי הוציא לי לשון. ואלכס התחילה לעמוד. "לא." תפסתי לה בזרוע ולחשתי לה. "אנחנו לא צריכים עוד בעיות עם גונילה!" מקגונגל צמצמה עיניים בחשד, והילד הג'ינג'י נתן מבט שואל אליה. הייתה לי הרגשה שאני לא לוחש מי-יודע-מה.

"מי זאת גונילה?" שאל הג'ינג'י.

"רון!" זעק הארי.

"לא עיניינכם." ענתה אלכס בכעס.

"אלכס!" 

"מה?" 

"את מתנהגת בגסות רוח!"

"סטופ עולם! כולם! למגנס חשוב מי מדבר בגסות רוח ומי לא!" צהלה. היא פנתה אל הארי, מקגונגל והג'ינג'י - רון - "יש למישהו מכם מצלמה?" שאלה בעניין.

גילגלתי עיניים, והיא פרצה בצחוק. מקגונגל כיחכחה בגרונה. "אז מה היא החלטתכם?" שאלה. העפתי מבט לאלכס, והיא הנהנה לכיווני. מסמנת לי להמשיך.

"אנחנו נבוא." אמרתי. הארי ורון צהלו. "אבל," אמרתי, קוטע אותם. "בתנאי שגם פרסי יכול לבוא."

"טוב ויפה." אמרה. "אם כך ניפגש בראשון לספטמבר ברציף תשע ושלושה רבעים. אני אחכה לכם מעברו השני, כדי לא למשוך צומת לב." ובזאת היא התעתקה עם הארי ורון, משאירה אותי עם אלכס ועם (תודה לאל) הפלאפל שלי.

		הפרק הבא