רוח רפאים

ויתור זכויות: הקונספט של "קורליין" שייך כולו לניל גיימן. אני לא מקבל כל סוג של רווח כלכלי מכתיבת הפאנפיק הזה.

טריגרים:  אבל, דיכאון מרומז.

תקציר מלא: לאחר תאונה טראומטית, המשפחה של לינט עוברת דירה כדי לנסות ולפתוח דף חדש. זה לא עובד כמו שהם היו רוצים שזה יעבוד.

כל הדמויות כאן הן הדמויות שלי ושל וריאן ושייכות למולטיוורס מסיבת תה, שבו אנחנו משליכים את אותן דמויות לעולמות חדשים כדי לחוות טראומות חדשות. את הAU הזה עשיתי ספציפית לבד, אבל אם הדמויות מעניינות אתכם ואתם רוצים לקרוא עליהם עוד - מוזמנים ללכת לפורום סס"ש. וריאן כתב מבחר מאוד רחב של קטעים עליהם :)

עכשיו, נותר מקום למיטה נוספת בחדר של לינט.
עיניה לא הפסיקו לתעות לשם, כילד סורר אל קופסת העוגיות, גם כשעצמה אותן בחזקה וטמנה את ראשה בזרועותיה. זו הייתה מין התמכרות קטנה, חטא אישי להוסיף לערימה שלה. בדמיונה, היא יכלה לראות את החלל הריק בוהה בה בהאשמה.
הפסיכולוג שטיפל במשפחתם לאחר התאונה אמר שזה היה רק טבעי שלינט תנהג כך. הוא הזהיר - את הוריה, לא אותה, כיוון שמבוגרים מעולם לא ראו את הצורך לדבר ישירות אליה - שעם גילה וחומרת האירוע אותו נאלצה לעכל, יתכן שמוחה יהפך מעט קהה כדי לבלום את ההשפעה.
אימה, שראתה אותה בוהה ימים ולילות במה שנראה כמו נקודה קבועה בקיר, הבטיחה לה שהיא תשקול לשים שם פינת תפירה או ספרייה כמין ניסיון דקיק לנחמה. הקול שלה היה נואש לתגובה, אבל לינט שמרה את עיניה מכוונות אל הקיר ולא אמרה מילה.
היא הניחה שזה היה הזרז לקניית הבית החדש.
הוא היה גדול, הרבה יותר מהבית הקודם שבו משפחתה גרה, וארבעת דייריו הנוכחיים לא הצליחו למלא אותו בצורה מספקת. זה גרם לו להרגיש ריק ובודד. היו בו גומחות נסתרות, גרמי מדרגות חורקים וקירות שחופו בטפטים כהים, וריח תמידי של עוף הגיח מהטרקלין. למרות שלינט לא בילתה הרבה זמן בבחינת חלקי הבית שהם לא החדר שלה, דעתה הייתה מאוד ברורה: היא לא אהבה את המקום הזה.
בכל זמן אחר, האפלוליות והמסתורין ירגישו לה נוחים כמו בית שני. עכשיו התכונות האלה רק גרמו לה להיזכר בחום שהיה לצידה ועכשיו כבר לא.
אימה אמרה לה שהבית אליו הם עברו היה בית הילדות שלה, בו גרה לפני נישואיה לאביה של לינט. גם למשמע ההודאה המסקרנת, לינט נשארה דוממת כתמיד. העקבים הקטנים של נעליה טפחו חרש-חרש על חיפוי הפרקט כשנמלטה לבסוף לחדרה החדש.
כמה ימים כבר עברו מאז, אבל היא עדיין לא ידעה מה היא רצתה לעשות עם החדר שלה או אם יש משהו שהיא רצתה לעשות. היא לא התרגלה לעובדה שהיה לה חדר משלה, והייתה בספק שאי פעם תתרגל. הכל היה מוחץ ושונה ולא מוכר עד כדי כך שרצתה לדבר לעצמה כדי להפיג את הדממה. והיא ניסתה, כמובן שהיא ניסתה, אבל הצליל לא היה אותו הדבר.
נראה היה שאחיה הצעיר, פרמינט, הסתגל מהר יותר. הוא לפת את בובת הפרווה האהובה עליו ובהה בסקרנות בטפט המטבח - המציג מיני דולפינים ומדוזות - בכל הזדמנות שקיבל, הבעה לכאורה אדישה-לעולם על פניו. היא לא ידעה אם היא הרגישה קנאה או זעם כלפיו וכלפי חוסר התגובה שלו, על תעוזתו בלנסות ולהמשיך לעבור את חייו בשגרתם הרגילה.
הוריהם נעשו מרוצים מפרמינט הרבה יותר משהיו מרוצים ממנה. בעירפול חושים, היא הבינה שהיא לא יכלה להאשים אותם. היה רק אדם אחד שהצליח להוציא אותה מהקונכיה שבה הסתגרה, לגרום לה לחייך ולצחוק בקלות דעת. עכשיו הוא לא כאן, הרבה מעבר להישג ידה, והיא מעולם לא הבינה כמה לקחה אותו כמובן מאליו. היא נהפכה כמו סירה חסרת עוגן במימיו השוצפים של אוקיינוס רחב, אופק קבוע של כחול בו היא לא ידעה כיצד לנווט.
גם בחדרה החדש היה מקום ריק שיכל להתאים בדיוק מיטה אחת, אבל הפעם אימה הייתה מהירה ללמוד ומילאה אותו בכמה מדפי ספרים מימין ושולחן קטן עם מכונת תפירה חדישה מצד שמאל. היא עוד לא ידעה אם תמשיך לתפור, כשאין לה מישהו מיוחד להכין לו בגדים. היא עצמה, בוודאי, לא הצריכה את אותו מאמץ.
היא בהתה בחלל שהיה פעם, לזמן קצר, רק - ודמיינה מיטה.

.

כשלינט התעוררה, השמש הלמה בחזקה בזכוכית החלון. היא שכחה לסגור את הוילונות שלה. זו לא אשמתה, כי בדרך כלל היא מתעוררת מאוחר מספיק כדי שזו כבר לא תהיה בעיה. עיניה כאבו, יבשות מבכי ושורפות מקורי השינה שנדבקו לריסיה. היה משהו דביק-קלושות שהתפרש מלחיה על הכרית.
היא ניסתה לגייס את המאמץ להתהפך לצד השני, אבל רק משכה את שמיכתה עליה חזק יותר ועצמה את עיניה בשנית, איבריה כבדים.
היא לא רצתה להיות ערה.

.

היא נרדמה.

.

היא התעוררה שוב. מחוץ לחלון חדרה, השמיים היו חשוכים.
הפעם, קולות הסתננו מבעד לדלת. זו הייתה תופעה מספיק יוצאת דופן כדי שלינט תשאיר את עיניה פקוחות כמה שניות נוספות. היא מתחה את אוזניה כדי להקשיב. המילים היו חלשות, הופרדו ממנה על ידי גרם מדרגות וקירות עבים, אבל היא עדיין יכלה לזהות צחוק צוהל מגיע מהקומה שלמטה.
לשמוע את זה הרגיש כמו לדרוך על זכוכית. לינט לא ידעה מה הפריע לה יותר - העובדה שמנעו ממנה את שלוותה, או הצחוק בבית שבו כולם מתאבלים בבירור. סיבתם לצחוק התפוגגה אל האוויר, הותירה את כולם כקליפות של האני הקודם שלהם, אז איך מעזים אנשים לצחוק כאן כשרוח רפאים שבורה צופה בכל צעד שלהם?
רגליה הובילו אותה הרחק ממיטתה, ועיניה - לראשונה -  בקושי ונתנו יותר ממבט חולף אל הקיר. היא התעלמה מהטעם המחריד בפיה והחספוס של עיניה והתחושה שמוחה נזל מבין אוזניה, ופתחה את דלת החדר שלה כדי לרדת במהירות במורד המדרגות. עכשיו, הקולות היו קרובים אליה כמו צליל הנשיפות העבות שהוציאה מאפה בניסיון להירגע.
בסלון, נגלו לעיניה שלוש נשים זרות שהיו ישובות על הספה. לא, לא נשים: אישה אחת ושתי נערות בסביבות גילה, ליתר דיוק. הן היו לבושות בשמלות קיץ אלגנטיות, ומשהו בזה גרם ללינט להיות מודעת עד כדי כאב לגופה עטוי הפיג'מה ולשיערה הסורר. אימא שלה הייתה איתן גם כן, אם כי ישבה על הכורסה ליד. היא לטשה בלינט מבט פעור עיניים כאילו לא ציפתה לראות אותה שוב עכשיו או אי פעם. מצלחות הכיבוד החצי ריקות שהיו על השולחן, נראה שהמפגש שקטעה נערך כבר זמן מה.
המבטים התמוהים, הופנו אליה משלושת הזרות והאימא שהכשילה אותה, גרמו לה לשכוח את כל המילים בפיה. כעסה שכח, כמעט אך לא לחלוטין, לנוכח החרדה שתשומת הלב עוררה בה. לפתע, היא פיקפקה בהחלטתה לצאת מהמפלט הבטוח היחיד שהיה לה בתקופה הזו. האם בכלל הייתה לה תוכנית, חוץ מלהתפרץ בקול רם ולהשיב את הצדק לעולם? זה לא היה התפקיד שלה. זה היה התפקיד של-
האישה הזרה חייכה אליה חיוך חם וקטעה את לינט לפני שהספיקה להשלים את חוט המחשבה הזה. "את בטח לינט. התעוררת עכשיו? אני מתנצלת על הרעש. שרלוט שלי גם מתעוררת בשעות האלה בחופשים." אחת מהנערות שלצידה באה למחות, אבל מבט ממי שלינט מנחשת שהיא אחותה הגדולה השתיק אותה. האישה חזרה לדבר. "קוראים לי אמילי. באנו לבקר - אני והבנות שלי כאן, נאביה ושרלוט - ברגע ששמעתי מאימא שלך שחזרתם לגור כאן. זה אולי לא תחת הנסיבות הטובות היותר, אבל..."
כשהבינה שהדיבורים לא יסתיימו בקרוב, התחילה לינט להתעלם מהמשך דבריה. לא היה לה צורך לדעת את כל זה. היא הניחה שאימה הזמינה את האמילי הזו בתקווה שלינט תסתדר עם בנותיה, אולי אפילו העזה לחשוב שהן ישמשו ללינט כתחליף לאדם הקרוב אליה ביותר, אבל זה לא הסביר למה לא נקראה למטה. אולי כי כולם ידעו שהיא לא תרד.
כשהרימה מבט שוב, אחת מהנערות הסתכלה עליה. זו הייתה הבלונדינית מביניהן, והשמלה שלה הייתה אלגנטית במיוחד. היא נראתה כאילו הריחה משהו לא נעים, ולא הפסיקה להסתכל גם כשלינט השיבה לה מבט. אלמלא התזמון השגוי, הן יכלו להפוך לחברות - אבל עכשיו היא לא אהבה אותה, ונראה היה שזה הדדי.
לינט העבירה את עיניה אל אימא שלה ונעצה בה מבט מאשים, כאילו שאלה ללא מילים למה הביאה אותן. אימה, שחשה במבטה או הבינה לבד שמדובר בזמן לא מתאים, קטעה את האישה - אמילי - שעדיין דיברה. "אני לא חושבת שזה זמן טוב, אמילי."
"הו, טוב," אמילי ענתה לה, קצת מבוישת. לרווחתה של לינט, לא נראה שהיא עמדה להתנגד או להתווכח בחזרה. היא תוכל לחזור לחדרה ולהתעלם מהמפגש הזה כאילו לא היה מעולם. "אם ארבעתכם צריכים עזרה לפרוק, תזכרו שאנחנו ממש מעבר לכביש."
כשאימא שלה ליוותה את שלושתן אל הדלת ואמרה את כל מילות הפרידה המנומסות וקצת יותר מזה, לינט לא יכלה שלא לשים לב שאימה חייכה. זה היה חיוך קטן, קצת מתוח בקצוות, אבל הוא היה יותר כנה מכל חיוך שלינט ראתה אותה מוציאה בחודשים האחרונים. 
משהו כירסם בה, הגיע מליבה והתפרש לתוך עצמותיה. אולי זה היה כעס.
אולי זו הייתה בושה.